פרשת צו

בין המטלות של הכהן בעבודתו במקדש ישנה עבודת הדשן. "והרים את הדשן", "והוציא את הדשן" (ויקרא ו', ג'-ד'). שתי מצוות אלו מתייחסות לפעולות שיש לעשות בדשן (אפר הקורבנות שנותר על גבי המזבח).

המצווה הראשונה היא תרומת הדשן. בטרם האיר היום חלה על הכהנים מצווה ליטול מראש המזבח את הדשן ולהניחו בצד המזבח. המצווה השנייה היא הוצאת הדשן, אותה ערמת אפר שהייתה צבורה באמצע המזבח אל מחוץ למחנה.

מפרשי הרש"ר הירש זצ"ל (רבי שמשון רפאל הירש – מחשובי רבני גרמניה בשלהי המאה ה־19 ומגדולי מפרשי התנ"ך) מביאים אירוע שפורסם בכתב העת "ישורון" (שיצא בגרמניה על ידי הרש"ר), שלפני שנים מצאו בירושלים ערמות אפר עתיק ובבדיקות התברר שמקורו של אפר זה הוא מן החי. מסתבר שערמות אפר אלו הן מקום שפך הדשן המוזכר במשנה והוא המקום שבו שפכו את אפר הקורבנות מחוץ לעיר. לאחר אלפי שנים, מצאו אפר של הקורבנות שהוקרבו בבית המקדש.

מעבר לסודות עלומים הטמונים בחובם של פרטים אלו, במשנתו של הרב הירש יש ניסיון עמוק להבין גם את פשוטם של דברים, עד היכן שהשגתנו מגעת ומה עלינו להפיק מהבנתם.

תרומת הדשן אין מטרתה רק להכין את המזבח לעבודת היום החדש. זהו תפקידה של מצוות הוצאת הדשן המובאת בפסוק ד'. תרומת הדשן מסיימת את עבודת היום שחלף. על הכהן להרים קומץ מתוך האפר שנותר מקורבנות היום שעבר ולהניחו בצד המזרחי של המזבח, בסמוך לכבש לצד הפתח של כניסת העם לעזרה (חצר בית המקדש), וזהו הצד המייצג את העם. הנחה זו מטרתה להזכיר לעם בשעת המעבר לעבודת היום החדש, שביום החדש אין תפקידים חדשים במקדש. התפקיד המוטל עלינו היום הוא אותו תפקיד שהוטל עלינו אתמול, וכך נשאר הדבר לדורות.

אחרון הצאצאים היהודים עומד באותו מקום שבו עמדו אבותיו ועובד אותן עבודות קודש. כל יום מוסיף את עבודתו למילוי התפקיד הקבוע, תפקיד שנקבע לדורות עולם. כל יום מקבל את ייעודו כהמשכו של היום הקודם הדומה לו.

יחד עם העבודה הקבועה במקדש, יום אחרי יום באמצעותה מעלים הכהנים ריח ניחוח לפני ה', עליהם לשמר את הרעננות וההתחדשות בעבודת ה'. לא להסתפק בעבודה שבוצעה אתמול. לא להתרפק על זיכרונות העבר באופן העלול לפגום בעבודת היום החדש. אנו, כל העם אשר הכהנים הם נציגינו בקודש פנימה, נמשיך לעבוד את הבורא באותו אופן בו עבדנו אתמול, אך מתוך התחדשות הרגשות ונגיעה רעננה בכל מיתרי לבנו.

הוצאת הדשן, המצווה הנוספת, משמעותה שמחד הסתיימה עבודת האתמול, אך מאידך החלה עבודה חדשה – וגם לתחילת יום חדש יש לגשת במסירות וברעננות.

הלקח שנפיק הוא שגם אנו בחיינו לא נתרפק על הישגי העבר, לבל יחניק את לבלובו של היום החדש. נזכור אותם, אך בל נשקע בהם.