פרשתנו פותחת בשלושה דינים שונים שלכאורה שונים הם אלו מאלו, אך עובדת סמיכותם מוארת בדברי חז"ל המסבירים כי אכן קשורים הם ותלויים אחד ברעהו. עקב קוצר היריעה נסתפק בדברינו בדין הראשון והוא פרשת "אשת יפת תואר". במבט רדוד ושטחי הנאמר בתורה לא מובן. "כי תצא למלחמה על אויביך וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה".

בימי קדם, כשצבא ניצח במלחמה, הרי שכל הנקרה בדרכו נלקח בשבי. לחרפת האנושות, האישה באותה עת נתפסה כחפץ, אשר דינו ככל חפץ שהפך לרכושו של המנצח. האם התורה, חלילה, גם היא ככל הגויים התירה אז התעללות וחטיפה של נערה מקרב האויב שנוצח במלחמה?

לא ולא! ויש ללמוד פרשה זו לעומקה.

בניגוד למצב של שלווה ושלום בו מתחנך האדם להיות שקול ומשליט את שכלו על יצריו, הרי ביוצאו למלחמה בה ההרג והדם משמשים בערבוביה, הפקרות מוסרית ורצח הופכים מהתנהגות נלוזה לערכים שחיילי קדם דבקו בהם.

בזמנים בהם טוהר הנשק היה מושג נלעג ומרמס תחת קלגסי הצבאות השונים, ברור שהיצרים הפועמים בקרב צעירי הלוחמים מחפשים את פורקנם, ואבוי לאותה נערה מסכנה שעמדה בדרכם. כל המסגרות החברתיות פורקו בשדות הקטל ונותרו בעורף. המוסר יוצא לחופשה ללא תשלום והחייל עלול היה לאבד כל שליטה.

"לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע", מסביר רש"י. יוצר האדם על מלוא יצריו הוא היודע שבהקשר כזה בלתי אפשרי לדרוש מהאדם ריסון. זו תהיה דרישה לא ריאלית. בפרט בימי קדם, שאז לא עמד דבר בפני רצון הלוחמים. הכל הותר להם.

אך האם משום כך הכל באמת הותר? כל התנהגות בהמית תתקבל בהבנה גם ללוחם הישראלי?

כאן הגבילה התורה את חירותו של הלוחם, גם בהיותו שרוי בעמקי השתוללות יצריו.

"ולקחתה לך לאשה". מותר לך יפת תואר... אך יש אבל גדול גם בהיתר של שביית נערה נוכרית. התורה לא התירה הפקרות או שעשועים מיניים עם צעירה ששבית. לכן עליך לשאתה לאישה. אבל קודם לכך יש תהליך שנועד לבדוק האם באמת שמץ של אהבה ישנו כאן, או רק תאווה גשמית בהמית ותו לא.

הנוכרית צריכה להיות בביתך 30 יום. להתאבל על אביה, לא לעשות ציפורניה, לגלח את ראשה, ללבוש שמלת אבלותה ובקיצור להתכער ממש בעיניך ולבחון את הקשר שלך אליה. אם אחרי כל זאת עדיין רוצה אתה בשבויה, עליך לשאת אותה לאישה, ואז לא שפחה תהיה לך אלא אישה.

ואם לא חפצת בה, אם החלטת לגרשה, אסור לך להחזיק אותה בתור שבויה, אלא עליך לשלוח אותה חזרה אל ביתה ומשפחתה, ואסור לך לדרוש כסף תמורת שחרורה. היא כבר לא שבויה "תחת אשר עינית".

זהו המבט האמיתי על פרשת יפת תואר.