שירת האזינו היא שיאו של נאום שנשא משה בפרידתו מהעם.

תמוה הדבר שדווקא בשיא הזה מוצא המנהיג מקום לבשר בשורה קשה מנשוא על מה שיתחולל לאחר מותו. הוא, המנהיג שבמשך כל חייו ניווט את חיי האומה בדרך חוקות התורה – רגעים לפני מותו מבשר להם את בשורת הכישלון: "אנוכי ידעתי את ערפך הקשה. בעודני חי ממרים הייתם עם ה'... כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך אשר ציוויתי אתכם" (דברים ל"א, כ"ה-כ"ט).

יודע אני שתסטו מהדרך ולכן לפחות "לקוח את ספר התורה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' והיה שם לעד". דהיינו, שגם בבגידתכם בדרכי תזכרו שדרככם איננה הדרך הנכונה והדרך האמיתית מונחת כעד בארון ברית ה'.

שאלו המפרשים. אם המנהיג יודע שזאת תהיה התוצאה וכי העם יפרוק כל עול, למה מלכתחילה הוא נותן להם ספר חוקים כזה שממש לא מתאים לאופיים ולתכונותיהם?

הרב שמשון רפאל הירש (מחשובי רבני גרמניה בשלהי המאה ה־19 ומגדולי מפרשי התנ"ך) רואה מבין משפטי משה את התובנה שרצה להנחיל דווקא בדבריו הכואבים – והיא תובנת המקור האלוקי של התורה, שלא בן אנוש הוא שיצר אותה, אלא האלוקים.

אם בן אנוש היה מייסד חוקים אלו, איזה היגיון היה בכך לתת להם חוקים המנוגדים לאופי ולתכונות הנפש של העם, עד שהמחוקק בעצמו מודיע להם שבמאות הבאות יתרחק מהם וידחה אותם כליל? ועוד בניסיון אחרון לשכנעם בכל זאת לשמור על חוקה זו, אין משה מוצא עדים אחרים להעיד בו, אלא את השמיים והארץ...

במבט היסטורי, משה צדק בכל מילה. העם אומנם דחה את התורה ומצוותיה. יעידו על כך תולדות העם מימי העבודה הזרה בדור שאחרי יהושע ועד הבועטים במצוות בדורנו, והמה מעידים על המתח הקיים בין התורה שניתנה לנו בסיני לבין הניסיון המתמיד להשתחרר מעול המצוות. להיות ככל הגויים ולבנות ביטוי חילוני לאישיות הלאומית של עמנו.

מאידך, משה מנבא בשירתו גם בשורה הפוכה. נאמנות תוך מסירות נפש לתורה ומצוותיה. מצד אחד אומנם ירדפו אותם צרות לרוב. פוגרומים, הרג, גלויות וכו', אך לנצח יישארו קשורים לתורה זו למרות רצון ההתנתקות ממנה במהלך הדורות.

"וענתה השירה הזאת לעד... כי לא תשכח מפי זרעו".

ייטוש העם את התורה ככל שירצה, אולם תמיד, בכל דור, יישארו בנים נאמנים שישמרו עליה בקנאות, גם אם יהיו הם מיעוט ולמרות ניסיונות השכחת התורה על ידי הרוב המתייוון (בתקופה מסוימת), או המתבולל (בתקופה אחרת). גם תחת שלטון עוין שגזר מוות על לומדי תורה, תמיד נותר גרעין של מוסרי נפש שלמדוה.

"כי לא תשכח מפי זרעו". נבואת משה האלוקית התקיימה כי כל התורה יסודה אלוקית.

כיום, כשמאות אלפי לומדי תורה ממלאים את ספסלי בתי המדרש למרות תקופות קשות של עזיבת המסורת, מתקיימת שירת האזינו הנצחית.