מה דעתכם על המשפטים מעוררי ההשראה הללו?
• האמת והשקר הם רצף של אותו ציר פיזיקלי.
• אין כוונה אמיתית בעולם מלבד האנרגיה המופקת מהאהבה.
• כישלון הוא הדרך של המוח שלך להחזיק אותך במקום.
מה חשבתם על המשפטים?
המשפטים האלו חוללו על ידי אלגוריתם בסגנון ה־ChatGPT שקיבל הוראות לייצר משפטים שנשמעים עמוקים אך ללא משמעות אמיתית. הרשתות החברתיות "מפוצצות" במשפטי השראה מסוג זה. אז מסתבר שיש למשפטים האלו שם – "בולשיט פסאודו עמוק", או במילים פשוטות, משפטי כלום חסרי משמעות, שנשמעים חכמים ועמוקים.
אחד המאמרים האהובים עליי בחן את היכולת של אנשים להבחין בבולשיט. מחקר שנערך ב־2015 בהובלת פרופ' גורדון פניקוק מאוניברסיטת ווטרלו בקנדה, שאף לבחון אחת ולתמיד מי הם אותם אנשים שתופסים את המשפטים האלו כעמוקים ותבוניים.
נתחיל מההגדרות – בולשיט בהקשר של הרשתות מוגדר כשימוש בשפה שנתפסת עמוקה או בעלת תובנות, אך קריאה שנייה חושפת שמדובר בגיבוב מילים חסר משמעות. פניקוק ביקש מהנבדקים לדרג משפטים מעוררי השראה מסוג זה. הוא עשה זאת באמצעות "אלגוריתם מחולל בולשיט". האלגוריתם אמור לפעול על פי תבנית קבועה של משפטים שנתפסים כתבוניים ולייצר משפטים אלו באמצעות למידה של משפטי השראה קיימים שהוזנו לתוכו.
לאחר מכן הנבדקים ענו על סדרת שאלות שבוחנות מדדי אינטליגנציה שונים. נמצא שככל שרמת האינטליגנציה של הנבדקים הייתה גבוהה יותר, יכולתם לזהות משפטים אלו כבולשיט – עלתה. לעומת זאת, אנשים בעלי אינטליגנציה נמוכה, נטו לתפוס גיבובי מילים אלו שנשמעים חכמים – כתובנות בעלות עומק ומשמעות.
אבל איך בדיוק נמדדה רמת האינטליגנציה?
אחד המדדים שנקשרים לרמת אינטליגנציה גבוהה הוא "צורך בקוגניציה", וקשור ליכולת לניתוח ביקורתי של מידע ולכן להבחנה בבולשיט. למדד הזה, צורך בקוגניציה, ישנה השלכה נוספת – אנשים בעלי צורך בקוגניציה אוהבים אתגרים אינטלקטואליים ונהנים לחשוב באופן ביקורתי, לשאול שאלות ולהתעמק. הם נהנים לחשוב על רעיונות מורכבים. הם נוטים להבחין בבולשיט, כיוון שהם לא מסתפקים בקריאה שטחית, אלא רוצים להבין לעומק את התוכן. הם מסוגלים להבחין בין עמימות לבין עומק. לכן הם פחות מושפעים משימוש בשפה שנשמעת עמוקה אך חסרת משמעות.
אנשים בעלי צורך נמוך בקוגניציה, לעומת זאת, נוטים לחשוב בעיקר עם הרגש, על סמך רושם ראשוני. אם הם מרגישים שזה עמוק – זה כנראה עמוק. הם בטוחים שהערפל במשפטים הללו מסתיר משמעות עמוקה. המדהים שכאשר אנשים ללא "צורך בקוגניציה" נחשפו לבולשיט – הם לפתע הרגישו הרבה יותר חכמים ועמוקים.
מה שזה אומר הוא שלכולנו בשנייה הראשונה זה נשמע חכם. הסיבה – המשפטים בנויים תחבירית מראש במבנה של משפטים תבוניים. מה שמבחין בין האנשים הוא השאלה אם אנחנו מסתפקים ברושם ראשוני, או מנסים להבין לעומק את מה שאנחנו קוראים. בהקשר זה, הרב יונתן זקס בהקדמה לספרו "השותפות הגדולה" מצטט אמירה: "במבט שטחי הוא היה נראה לי מעמיק, אבל כשהעמקתי, מצאתי כמה שטחי הוא".
שיפוט מהיר
אם ננסה לאפיין את אותם אנשים שפועלים על פי רגש ומתנהלים ללא ניסיון להבין לעומק את הדברים, נראה שהם מדברים בביטחון עצמי רב, באופן נחרץ ובאסרטיביות. רק שנמצא שככל שהם בטוחים בעצמם יותר – הם מבינים הרבה פחות. במילים אחרות, קיים יחס ישר בין מידת הביטחון שיש לאדם בידע שלו לבין הסיכוי שהוא באמת מבין משהו.
על פי מה שמכונה אפקט דאנינג־קרוגר (Kruger-Dunning), ככל שאנשים מעריכים את עצמם כבעלי יכולת גבוהה בתחומים שונים, כך יכולתם בתחומים אלו נמוכה יותר. אנשים נוטים לדרג את היכולות שלהם כגבוהות יותר ממה שהן בפועל, בעוד אנשים עם יכולת גבוהה נטו לדרג את היכולות שלהם כנמוכות ממה שהיו בפועל.
באחד המחקרים ענו המשתתפים על מבחן שבחן את יכולות הדקדוק שלהם. לאחר מכן נתבקשו המשתתפים להעריך על כמה שאלות במבחן הם ענו נכונה. נמצא שהמשתתפים בעלי הציונים הנמוכים ביותר, העריכו את ביצועיהם באופן משמעותי גבוה יותר בהשוואה לכל השאר, בעוד אלו שהצליחו בצורה הטובה ביותר נטו להמעיט מעט בביצועיהם. אפקט זה נמצא בתחומים שונים כגון ידע כללי, יכולות חשיבה לוגית או אוריינות פיננסית.
הבעיה הזו, של שיפוטים מהירים, מתעצמת באופן משמעותי בעידן הנוכחי. אנו נחשפים באופן חסר תקדים לכמות עצומה של פרטי מידע. לו נדרשנו להעביר כל פיסת מידע שמגיעה למוחנו בחינה קפדנית, לא היינו יכולים לשרוד. על פי מחקר שפורסם במגזין "Psychological Science in the Public Interest", אחת הסיבות העיקריות לכך שמידע כוזב "נדבק", היא שהפעולה המנטלית של בדיקת העובדות ובחינת האפשרות שהמידע כוזב מצריכות הרבה יותר מאמצים קוגניטיביים מאשר פשוט לקבל אותו. המנגנון הקוגניטיבי שלנו לא התפתח כדי לזהות פייק ניוז.
זו הסיבה לכך ש"בולשיט" נוטה להתפשט הרבה יותר מהאמת. מחקר מקיף שנערך ב־MIT ופורסם במגזין היוקרתי "Science" בחן את התופעה באופן מבוקר. החוקרים ניתחו 126 אלף ציוצים מאומתים וכוזבים שפורסמו בטוויטר בין 2006 ל־2017 על ידי 3 מיליון איש, וראו שציוצים שקריים מתפשטים הרבה יותר מהר ברשתות החברתיות, מגיעים לתפוצה רחבה יותר, נוטים לחלחל עמוק יותר ולדבוק בתודעה.
הסיכוי של ציוץ כוזב להפוך לוויראלי גבוה ב־70% בהשוואה לציוץ של מידע אמיתי, בעיקר כשמדובר בציוץ העוסק בפוליטיקה לעומת ציוצים שעסקו בטרור, באסונות טבע, במדע או בכלכלה. הממצא המדהים הוא כי כל עוד הציוץ פרובוקטיבי מספיק – לא מתקיימת בחינה של מקור הידע. במילים אחרות, אם הציוץ הצליח לרגש, לא מעניין לדעת מהו מקור הציוץ. אנו נוטים להאמין למידע ממקור שני, אפילו אם אנו לא מכירים את שולח המסר.
אז מהו המדד שלנו לדעת אם המידע אמין או לא? כלל האצבע המתוחכם שאימצנו אומר שככל שיש יותר לייקים וציוצים מחדש, כך גדל הסיכוי שהמסר אמין. אומנם כצופים מהצד, התנהגות זו נתפסת כלא רציונלית, אך מבחינת מוחנו, התנהגות זו מאוד רציונלית. הסקה על סמך עובדות או מידע מהימן אינה תכונה שמקדמת את הישרדות המין האנושי – ולכן היא לא קיבלה עדיפות.
בנוסף, ציוצים שקריים ופרובוקטיביים מעוררים רגשות שליליים בעוצמה גבוהה באופן משמעותי בהשוואה לציוץ הממוצע. כדי לבחון זאת, החוקרים ניתחו את התגובות של משתמשים לציוצים כוזבים ונכונים, ומצאו כי מידע כוזב נטה לעורר רגשות כמו הפתעה, גועל, כעס ופחד. בעוד מידע אמיתי עורר יותר רגשות של עצב ואמון או שלא עורר רגש כלל.
לכן, ככל שהציוץ מעורר יותר רגש שלילי, הסיכוי שנפנה אליו קשב עולה. זה ממש לא משנה אם פרטי המידע נכונים או לא. מבחינה אבולוציונית, עדיף לעורר אצלנו כעס גם אם הוא יוביל לכך שנתקוף אדם אחר בטעות, מאשר שנהיה מותקפים. רגש שלילי גם מוביל לקידוד יעיל יותר של פריטי המידע בזיכרון. לכן מידע שקרי לא רק מתפשט מהר יותר, הוא גם מחלחל לתודעה. הטור הזה מוקדש למאיר שלו האגדי, ונסיים בציטוט שלו: "כל בני האדם הם נשאי אינטליגנציה, אבל רובם המכריע הם א־סימפטומטיים".
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה
[email protected]