היה אז אך טבעי שחיפשנו מסעדות רוסיות. לאוכל רוסי יש קריצה גברית. בקבוק וודקה על השולחן יתייבש בסוף הארוחה. חמוצים, פירושקי, בליני, מאכלי קדירות, דגים מעושנים, החלל האפלולי. העלייה הרוסית המסיבית באותם ימים לא הבשילה למציאות קולינרית. עד שמצאנו את "טאורוס" בשכונת אושיות ברחובות.
את הגיחות הראשונות ל"טאורוס" עשינו בגפנו. מי שמוצא מסעדה טובה ומביא אליה את הזולת, נושא באחריות כבדה. אם המסעדה טובה - השבח לאל. אם לא - הוא אכל אותה.
היה אביב והנסיעה לרחובות הייתה לצד הפרדסים, וריח פריחת ההדרים, אולי הגעגוע הישראלי המתוק ביותר, עמד באוויר. המזגן במכונית היה תמיד מכוון לטמפרטורה ארקטית שבה ניתן ליישן בשר. אולי זכר לילדותו של יוסי בברית המועצות. חום היה האויב הגדול ביותר שלו, והוא נלחם בו ללא פשרות. לא נכנסת לביתו ללא סוודר. שפתי האורחים היו כחולות, והנשים נעטפו בשמיכות. במסעדות הוא דרש לשבת מתחת למזגן. הוא לא הבין מדוע במדינה מוכת חום כישראל חוסכים במיזוג. זה היה מסוג הנושאים שהגיעו לדין ודברים עם הבעלבתים. זיעה הביסה אותו. הוא נטש חדרי מלון משום שלא היו ממוזגים דיים. גם מסעדות.
"טאורוס" הייתה ממוקמת באחד מבנייני המגורים הללו שבקומת הקרקע שלהם מצטופף מרכז מסחרי קטן, המכונה בפי השכנים "המרכז הקטן". שלוש חנויות - מכולת, ירקות ושען - ולפעמים גם מעבדה לתיקון מכשירי אלקטרוניקה. אם לא גרת שם, לא היה קל למצוא את הרחוב באושיות. אבל נחתנו באושיות כמו טיל טומהוק. דלת המסעדה נפתחה בכבדות. התאורה הייתה צהובה, כאילו העדיפו הבעלים נורות של 40 ואט. בעל הבית ישב בפינה וקרא עיתון ברוסית. אשתו עמדה מאחורי הדלפק וניסתה להנשים את המנות הראשונות.
מיד החלו כולם לפטפט ברוסית, בעל הבית התאושש ושלח את בתו לשולחננו עם המנות הראשונות. האיקרה הייתה מצוינת. גם הדג המלוח והחמוצים. דג אחר נקרא באליק, נדמה לי. דברי המאפה הקטנים היו יצירות מופת מגרות חך, והטופולבים של הרכבת האווירית המשיכו לנחות על השולחן כמו בעת מלחמה במצרים. בעיקר אהבנו את הצפליני השמנוני. הוודקה הייתה קפואה, מכיוון שיוסי התקשר למסעדה מהדרך וביקש לשים אותה בפריזר. אלה היו ימיו הראשונים של הפלאפון, ומי שלא הכיר אותו חשב שהמסכן נולד עם שפופרת מחוברת לאוזן.
ערב אחד החלטנו להרחיב את מעגל הסועדים ולהזמין את אדם ברוך. היינו צעירים ובריאים לכאורה. אדם ויוסי היו מבוגרים ממני בעשור בערך, אבל היינו באותו גיל פיזיולוגי בכל הקשור לתחזוקה שוטפת, הזנחה ותמונת הדם. יוסי ואני נהנינו מהעוף טבקה, ציפור צעירה ששוטחה על עצמותיה בחבטות פטיש וטוגנה עם הרבה שום עד שהפכה פריכה וזהובה. אדם היה שווה נפש כהרגלו מול אוכל.
ככל שראיתי במו עיניי בתל אביב ובניו יורק, אדם לא היה אכלן גדול. היה משהו גשמי מדי עבורו בבולמוס ובהצבת אוכל במדרגה כמעט רוחנית. נדמה לי שבז לנו בשתיקה או אמר דברים שניתן היה לפרש אותם כהסתייגות. אוכל עממי פשוט היה עבורו סוג של הצהרה והגדרה. ועדיין הטיל עליי להזמין עבורו מנות במסעדות מקסיקניות והודיות במנהטן, שהיו רחוקות ממנו תרבותית והפחידו אותו. הוא כעס על החריפות, על הטעמים הזרים, נזף בי וחזר ל"סילבר סטאר קפה" שלו ליד הדירה שנהג לשכור. ביפו הוא הכריח אותי לאכול איתו באמצע הלילה אצל בני הדייג.
מתישהו בעידן האוכל ההוא, אחרי שאכלנו ב"מועדון אלון", מסעדת בשר ציד בגבעת עדה, התחילו חברים להתחמש ברובי ציד איטלקיים, וסטים מיוחדים עם לולאות לתרמילים וטלאי עור נגד הדף על הכתף ויצאו בג'יפים לשטח. למטעים ולכרמים בצפון, מלווים בציידים דרוזים. הנחנו לחנויות הבשר לזמן מה.
הפעם הראשונה שיצאתי לציד ביערות מיין, הייתה גם האחרונה. חשבתי שיש טעם לנהוג כמקומיים, והנחתי לביל, שהיה קפטן של ספינת לובסטרים, לשכנע אותי. זה ביל שהבטיח לי שלובסטרים לא בוכים כאשר שולקים אותם חיים במים רותחים. לא ברור כיצד ידע, משום שנהג להרוג אותם בנעיצת סכין קומנדו בראשם. הוא השאיל לי רובה מהסליק האישי שלו ויחד נכנסנו ליער בשלג של נובמבר.
ציד הוא רגע אמת שמעמת אדם עם עצמו; בעיקר כאשר אמא של במבי עומדת בשקט מול קנה הרובה שלו. יריתי פעם אחת בלבד. לדעתי החטאתי. כאשר ביל החל לחתוך ולנקות את האיילה שהרג, הסתובבתי ועל פי העקבות בשלג חזרתי למכונית. לא הפסקתי לאכול בשר, אבל זה היה הכי קרוב שהגעתי.
בשר ציד קורא להתכנסות של מביני דבר, מפרקים מקצועיים וחובבים שהסכין אינו רועד בידם כאשר מגיע רגע האמת. ציד הוא פרשת דרכים קרניבורית; כל מי שרואה את עצמו אוכל בשר קלאסי, ושמורגל בבשר סופרמרקטים נקי ונוח לעין, נדרש לקבל החלטה עקרונית כאשר החיה המונחת לפניו דורשת פירוק. מי שצולח את החוויה הזו, כבר לא יהיה צמחוני, או שיהיה צמחוני כל חייו.
על פי המוניטין שלו נחשב בשר ציד לקשה יותר מהבשר באיטליז. כבש חיפאי נחשב חיה נמרצת במיוחד גם כשצדים אותו בגליל וברמת הגולן. הטופוגרפיה מאתגרת וצריך להיות שרירי וזריז לשרוד בה. חכמי הענף שאיתם התייעצנו בבהילות, טענו כי על הבשר לשרות במרינדה בסיסית שתעבוד על בשרו העיקש בשני מובנים: תרכך אותו בשכנוע ארוך ותחדיר בו ממגוון טעמיה. מיד פרצו התוועדויות ושיחות ועידה טלפוניות, ואחרי דיונים ממצים הוחלט על משרה כמו אוריינטלית עם יין.
אז התברר משהו שלא חשבנו עליו. שוק הבשר הגדולה שאיתה עבדנו הייתה גדולה מדי לכל סיר או קערה בבית. הילדים היו קטנים ושיחקו בפיילה ובבריכת פלסטיק קטנה על הגג. אבל זה לא היה היגייני וגם מסייט ילדים, להשרות את השוק המבהילה בבריכה מתנפחת.
בלית ברירה צץ לי רעיון מפתיע במקוריותו - להשרות את השוק באמבטיה מלאה מרינדה. בצדק ייאמר שבאמבטיה המסוימת רחצנו את ילדינו, והאסימון ירד לי אחרי שאשתי הצמחונית הבהירה לי שעל גופתה המתה. ילדינו עלולים להינזק לכל חייהם אם ייאלצו לחלוק אמבטיית ערב עם שוק טובלת בנוזל אדום.
הדרמה הזאת התרחשה ביום רביעי, ואילו בשר הציד אינו ראוי למאכל אדם אלא אם רבץ במרינדה שלושה ימים לפני שיתקרב למקור חום, ורעד מקור במטבח. התקשרתי לצייד והבהרתי לו שרעיון האמבטיה נפסל וכי לדעתי יש לחלץ את עצם השוק המגושמת כדי שתהפוך לצלי יותר אלסטי. אחרי לילה של דגירה שקדנית על ספרות מקצועית, הסתבר כי גדולי הענף, וביניהם ג'יימס בירד וקרייג קלייבורן, אכן ממליצים לשלוף את העצם מהשוק כדי להקל את ההכנה.
המפרק מהשרון הגיע כמובטח והסתגר במטבח. אחרי כמה זמן וקול חבטות מצ'טה, הוצגה עצם השוק לעיני כל. בשלב זה התחילה אשתי לסוכך על הילדים מפני אביהם וחברו שטופי ההדוניזם. מפורקת מהעצם, נראתה השוק כצלי לכל דבר, חוץ מגודלה המוגזם. כעת ניתן היה להניח אותה בתבניות בנפחים מקובלים. היא שכבה יומיים במרינדה שריחה היה משכר ותפסה מדף שלם במקרר. מדי כמה שעות הוצאתי אותה, הפכתי ובדקתי שהיא אכן "עובדת".
בשעה היעודה בנוכחות סועדים, עלתה השוק על פחמים ונמשחה ברוטב ברביקיו מיוחד. הבשר היה טעים, אך לא נימוח. בשר ציד אינו עגל רך. מי שאוהב ללעוס בשר ולא ללחך עם החניכיים, יאהב. השוק נפרסה בסכין חד וחולקה בנדיבות. היא הייתה ארומטית, לא גסה ומיוחדת. הילדים לא אכלו ממנה. הם אכלו פולקעס של עוף שאשתי הכינה להם כגיבוי. הבירה, היין והוודקה הרגיעו את הצריבה, הצנון המגורר בלימון צינן את הרוחות, והשוק נפרסה עד שהסערה שככה.
יום אחד באנו ל"טאורוס", אבל היא לא הייתה שם. הדלת הייתה מוגפת. כנראה היינו צריכים להקשיב ביתר תשומת לב לבעל הבית, שלעתים הצטרף לשולחן שלנו לכוס אחרונה ולהתלונן מרה על תנועת הסועדים הדלילה. לא ידענו את נפשנו מצער. במשך שנה לא העלו אנשי השטח דבר, עד שיום אחד התבשרתי בשמחה כי "טאורוס" שבה והפציעה באזור התעשייה של ראשון לציון. החלטתי למתן ציפיות. היה לי מושג כללי כיצד תיראה המסעדה ואיזה טעם יהיה לאוכל. יוסי כהרגלו התווכח איתי כפטריוט קולינרי.
בחלל תעשייתי גדול, חלול ונטול אופי, שאת ריקנותו ניסו הבעלים לכסות בציורים רעים בזהב על שחור, הלכה "טאורוס" לאיבוד. האוכל שיקף את הצינה של החלל, והמסעדה נראתה והתנהגה כאולם אירועים. הבעלים ניגש אלינו נכלם משהו וסיפר את סיפורו העצוב של מסעדן שנותר ללא קליינטים. מצבו הכלכלי דרדר אותו להגיש וודקה זולה, הרינג מלא עצמות ופירושקי מחוממים במיקרו. שיכורים רקדו על השולחן לצלילי אקורדיון והתנכלו לנשים צעירות שבאו איתם. הטבחית, גברת בעל הבית, לא ידעה היכן להתחבא מבושה. מלמלנו משהו לא מחייב, לעסנו בחוסר עניין וחשק אבל בנימוס, ולא שבנו.
יצאנו עם המשפחות לסופשבוע במטולה. לא היה מה לאכול באופן כללי, אבל הלכנו לנסות את מזלנו ב"חקורה", מוסד מטולאי מדובר באותם ימים. בקתת עץ ציורית שיעקב הבעלים סגד לקלינט איסטווד, שפוסטרים שלו היו תלויים על הקירות. התעלמנו מהשלאגר הגלילי, פטריות ממולאות. סיפרו לנו שיעקב מבין בבשר. רק מי שמבינים בבשר יודעים למה מתכוונים כאשר אומרים על מישהו שהוא מבין בבשר. יעקב לא הכיר אותנו כמובן, למה שיכיר, אבל לא שכח.
מיד כשנכנסנו הורה לו יוסי לשים פילה בקר על האש. זה היה בימים שבהם פילה נחשב אצלנו מתאבן. יעקב חשב לתומו שרצינו סטייק. יוסי זימן אותו לשולחן והסביר לו במה דברים אמורים.
"יש לך נתח של פילה?", הוא שאל את יעקב.
"כן", ענה בעל הבית והביט בנו בעין עקומה.
"יפה", אמר יוסי, "אל תפרוס אותו ואל תהרוס אותו. תמרח קצת שמן זית ושים אותו שלם על האש, עשר דקות מכל צד. אנחנו מחכים".
יעקב הלך למטבח. גבו המכווץ שידר חשדנות גדולה. הפילה שהגיע היה מצוין. צרוב מבחוץ, נא בפנים. שאבנו אותו בנשימה אחת. יעקב לקה בהלם.
"עכשיו", אמר לו יוסי, "אנחנו מוכנים לטעום מהאנטרקוט. יש לך?"
"כן", ענה יעקב.
"שים אותו שלם על האש. עשר דקות מכל צד. אנחנו מחכים".
קפיציות ניכרה בצעדיו של יעקב בדרכו לגריל. האנטרקוט היה מצוין.
"עכשיו", אמרנו ליעקב, "אנחנו מבקשים לטעום סינטה". הכל בנימוס. יעקב החוויר.
"קח את הסינטה", אמר יוסי, "תמרח אותה בצנצנת שלמה של חרדל דיז'ון" - כשיוסי אמר דיז'ון, כל הגרגרנות נשפכה ממנו - "ושים אותה על האש. חמש דקות מכל צד".
הארוחה ההיא, כך הגיע לאוזנינו, הפכה לחלק מהמיתוסים של מטולה. יורם המזרחי, שמואל רוזנווסר, השומר שנחטף בידי הפת"ח וארוחת הבשר של גנוסר.