אחדות השורה, זעקו חמאס והג'יהאד האסלאמי כאיש אחד בהודעות שפרסמו שלשום לאחר סיומו של סבב הלחימה בעזה. המסר נבחר בקפידה והופץ בכל הבימות. בישראל מעטים התעניינו באותיות הקטנות, ובאמת, את מי הסיסמה הזו מושכת. אבל בביירות (מקום משכנה של מפקדת הג'יהאד) ובדוחא, שבה מתגורר אסמאעיל הנייה, בחרו כל מילה. אז מה אם חמאס ירו בקושי ואת עיקר העבודה ביצע הג'יהאד. העיקר שהלכו יחד.

בן כספית תוקף בחריפות את המדיניות בעזה: "ממשלה של אפסים וליצנים"
בעוטף מאוכזבים מהמדיניות בעזה: "לא להתחרות בין הממשלות, אלא על התוצאה"

צמד המילים "אחדות השורה" נועד לתקן משבר ביחסי שני הפלגים, שהגיע לשיאו לפני תשעה חודשים. בפועל, הוא חלק מאסטרטגיה שלמה. בראשית אוגוסט 2022 זמם הג'יהאד האסלאמי לבצע פיגוע רצח מתוך הרצועה באמצעות ירי לעבר ישראלים סמוך לגדר. צה"ל הקדים והרג את מתכנן הפיגוע. התלקח סבב לחימה: צה"ל נגד הג'יהאד ולהפך. חמאס, מצוידים ברקטות ובאמצעים רבים וטובים יותר, עמדו מנגד ולא עשו דבר. הם הותירו את אחיהם לדמם בלי להגיש עזרה.

בתום שלושה ימים הסתיים הסבב ללא נפגעים בצד הישראלי וכמובן לא בקרב חמאס. השבוע הגיעה ההזדמנות לתקן את השבר, ולפחות כלפי חוץ, הרושם תוקן. אבל אין לראות בכך פריחה ביחסיהם. חמאס לא חיבק לרגע את הג'יהאד האסלאמי. הוא חיבק את העציר חד'ר עדנאן.

עדנאן, 45, תושב הכפר עראבה ליד ג'נין, נמצא מת בתאו בבית המעצר ניצן אור ליום שלישי השבוע. עדנאן הוא אלוף שביתות הרעב של הפלסטינים. מטיף של קבע למאבק החמוש, תומך נלהב בפיגועים ובשהידים, כבר יותר מעשור נעצר עדנאן פעם אחר פעם ומיד פותח בשביתת רעב. ארבע פעמים הגיע להסדר עם הרשויות בישראל והפסיק את שביתתו. את הפעם החמישית לא שרד. עדנאן היה עצור עד תום ההליכים, כי הוגש נגדו כתב אישום על הסתה וחברות בארגון טרור (הג'יהאד האסלאמי).

יש הרתעה

כתבים צבאיים ניהלו לאחר העימות שיח פורה. כמה רקטות יירטה כיפת ברזל, איפה מדיניות החיסולים ומדוע איננה נשלפת מהארון, ואיך איבדנו את ההרתעה. ובכן, ההרתעה עוד כאן, תודה, ואף שואלת לשלומנו. לצה"ל יתרון מוחץ על הפלגים בעזה. הם יודעים זאת היטב, וגם יודעים כי בעתיד הנראה לעין יחסי הכוחות הללו לא ישתנו לטובתם.

פה טמונה האסטרטגיה שאותה הזכרתי לעיל. ישראל חושבת לעצמה כי המכות שהיא מנחיתה על הפלגים מחלישות אותם, אבל מתקשה להבין שהן רק מחזקות. אומנם מכל מבצע כזה הם יוצאים חבולים, אבל ממילא הם לא חשבו לנצח. הם מכירים בנחיתותם הצבאית. הם שואבים עידוד רב מכך שעמדו בפני האויב, ריתקו אותו, שיבשו את סדר יומו של העורף הישראלי, ואחרי הכל יכלו לו. ואין זה אויב רגיל, אלא אחד הצבאות המשוכללים בעולם.

מנת האש שמנחית צה"ל עליהם מכאיבה כל פעם מחדש. אבל מדובר בארגוני מאבק, וההקרבה היא סיבת קיומם. אובדן חיי אדם או חורבן רב הם מבחינתם מחיר שראוי לשלם כדי להתיש את האויב. לכן כל סבב כזה, שאותו הם מסיימים בנחיתות, אבל נותרים לעמוד על רגליהם, מוסיף עוד נדבך לביטחונם העצמי. לכן הם מתחזקים מעימות אחד לשני. כך בדיוק קרה לחיזבאללה. מכל עימות שבו חטפה אש וגופרית ושילמה בחיי אנשיה, יצאה מחוזקת מכפי שנכנסה אליו.

גם אם תפנה ישראל להתנקשויות בבכירים פלסטינים, כפי שעלה השבוע, היא לא תשיג הכרעה משמעותית. יהיה זה עוד מאותו דבר. העימות יתארך מיממה אחת לכדי שבוע או שבועיים, וכולנו נתפעל מן הטייסים והמודיעין המדויק. הפלגים יספגו, יכאבו, אבל ירוויחו עוד מדליה. חוץ מזה, עוד לא נולד המפקד הפלסטיני שבסילוקו נבלם המאבק.

אצל חמאס במיוחד משמשת האסטרטגיה הזו לכיבוש הלבבות של אוכלוסיית הגדה ומזרח ירושלים. הקלפים שהם צברו בשנות העמידה הרבות מול צה"ל אמורים להועיל להם ביום שבו תיפתח מחדש התחרות על הנהגת הרשות. אף אם תצליח צמרת פת"ח לאחוז בראש הפירמידה, עדיין זקוקה חמאס לתמיכת ההמונים לנצלה ביום פקודה עתידי.

אם תפיל ישראל את שלטון חמאס ברצועה, היא תשנה את המשוואה. אבל מי יתפוס את מקומה ברצועה. איש אינו רוצה לנהל את אתגרי הביוב, התעסוקה והתחבורה של אחד האזורים הנחשלים בעולם. לא הרשות. לא ישראל. ודאי לא גורם בינלאומי כלשהו. כנופיות או גורמים פונדמנטליסטיים עלולים למלא את החלל, ולגרום לנו להתגעגע לחמאס.  

שנה אחרי שירין אבו עאקלה נולד לפלסטינים עוד סמל עממי בדמותו של חד'ר עדנאן. שניהם לא החזיקו ברובה ולא בחרב, אבל תרמו רבות למאבק. אבו עאקלה היא מיתוס של אישה אכפתית, עיתונאית שוויתרה על הקמת משפחה והתמסרה לסיקור העניין הפלסטיני. עדנאן נכנס עוד בחייו להיסטוריה הלאומית שלהם כאחד שהלך עם עקרונותיו עד הסוף. "דמותו תהיה בית ספר לדורות הבאים", הכריז הג'יהאד שעות אחרי מותו, והסכסוך הישראלי־פלסטיני צנח עוד קומה בסולם השפל. מהו בדיוק השיעור שהוריש עדנאן לבאים אחריו?

נכון לזמן כתיבת שורות אלו, גופתו עדיין מוחזקת בישראל. אחד מקרובי משפחתו פנה אליי שלשום ותהה, מה לישראל ולגופה. המשחק הרי נגמר, שתחזיר. באמת תהיתי, כיצד מחזקת ישראל את ביטחונה בהחזיקה אדם מת. הרי מחבלים מסתערים עלינו כמעט מדי יום. איש מהם אינו אומר לעצמו, רגע, אולי נוותר, שמא איהרג וגופתי לא תוחזר.

גם אם גופתו של עדנאן תימסר למשפחתו, עדיין תיוותר המדיניות על כנה. מערכת הביטחון מחזיקה בהתמדה גופות של חללי אויב ומחזירה אותן למשפחותיהן אחרי תקופה ארוכה ובקמצנות. גם ארון המתים של שירין אבו עאקלה נבלם באלות שוטרים עד שכמעט צנח מידי האבלים ארצה. ואף דגלי פלסטין, שהחוק מתיר להניפם, ולמרות זאת, תמיד יצוץ השוטר שיסיר אותם, גם אם צריך להשתמש לצורך זה בכוח.

אפשר לנסח הסברים לכל המצבים הללו, אפילו כאלה שיישמעו לרבים הגיוניים. ועדיין, כאשר מחברים יחד את כל המקרים, עולה תמונה בלתי מחמיאה. מה יש לה, למעצמה צבאית, טכנולוגית, כלכלית, מדינית ומדעית כמו ישראל, הטוענת כי היא אור לגויים, שהיא כה פוחדת מדגלים ומגופות.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל