נתנו לו, לערן, שתי הוראות פשוטות. הראשונה: “אל תגיד לה מי שלח אותך. אם היא שואלת, זה כדי להכשיל. כשהיא עונה לטלפון תגיד ‘אני רוצה לקנות דגים' וזהו, היא כבר תכווין משם". ההוראה השנייה שנתנו לו הייתה קצת יותר מורכבת: “תזכור את כל התאריכים שאתה יכול. ימי ההולדת של ההורים שלך, היום שבו נפצעת במלחמה, התאריך שהכרת את ההיא, כמה שיותר".

הוא שתה מהבירה והביט בהם בחיוך סלחני כזה, הרי אם זו לא הייתה הבירה הרביעית או החמישית שלו, לבטח היה לועג לאתי, אשתו של עמוס, חבר שלו, על שפתחה מולו את הנושא בכלל. שנים היא כבר הולכת לכל מיני קוראות בקלפים, פותחות בקפה, מסדרות כוכבים, שותות אלמוגים. עמוס לא אומר לה מילה על זה, הוא כנוע והיא גם מרוויחה הרבה יותר ממנו, אז איזו זכות יש לו? אבל בהפסקות הצהריים בעבודה מקלל את האמ־אמא של כל הגזלנים שמנהלים את אשתו ואת ביתו, וגם גובים על זה 400 שקל לפגישה. לא פעם מצא עמוס עין של דג עטופה בנייר כסף בתוך הצנצנת של הקפה, כשכמעט הקיא ושאל לפשר הדבר, ענתה לו אשתו: “לא ראית איך הסתכלה אחותך על הבית שלנו? ומה אמר בעלה? מאיפה הכסף לעשות בריקים בקיר? אני מקדימה תרופה למכה, שלא יפתחו עלינו עין". פעם גם לא נתנה לו לגעת בה שלושה חודשים שלמים, התקלחה יומיום בים ואמרה שהיא עוברת תהליך של טיהור כי הקלפים אמרו שהטומאה שוחה לה בוורידים, ולמה זה? כי פעם אחת חזרו שיכורים מאיזו בר מצווה והוא בא אליה, בימים ההם בחודש.

לא פעם שאל אותו ערן: “למה אתה לא שם לזה סוף? תגיד לה שזה או אתה או חבורת המכשפים הזו". עמוס צחק: “זה מה יש, אחי, כשתתחתן, תבין".

אתי ממשיכה ללחוץ: “ערן, הבנת אותי? אתה לא אומר לה ששלחתי אותך! היא הכי טובה בשוק, ואם היא תדע, הלך עליי, שלא תעשה לי פולסא דנורא או משהו כזה".

“הבנתי, אתי, מחר אתקשר אליה. יש עוד בירה?", שואל. אתי נותנת מבט חטוף בעמוס והולכת להביא עוד בירה. בזמן האחרון ערן מבלה אצלם יותר מדי, זו הפעם הרביעית שאותה הבחורה שברה לו את הלב, הוא לא רוצה ללמוד, המטומטם, אבל למה בכל פעם דווקא אצלם הוא מתנחל?
נו ניחא, לפחות עמוס מעריך אותה יותר בכל פעם ששומע על האשפה שיש בחוץ.

ככה היא רוצה לקוות לפחות. אתי פותחת עוד בירה ועל הדרך מדליקה נר לאחד הצדיקים, שיהיה, זה אף פעם לא מזיק.

למחרת עומד ערן תחת בניינה של אותה הקוראת בקפה. פעמיים כבר שב אל הרכב שלו, כועס על עצמו שהגיע למצב הזה בכלל, אבל בפעם השלישית שלחה לו אתי: “סמוך עליי, מקסימום, חוויה".

הוא התקשר לאישה הזו, היא לא ענתה, משהו מרגיע אותו. זה לא נועד להיות. הוא מצלם את המסך. בערב, כשילך לאתי ועמוס, יראה לה שניסה, זה יגבה אותו, כשנכנס שוב אל הרכב, תוהה למה גם הוא התחיל לפחד מאתי, מה יש לה שכל כך מאיים על כולם?
הסלולרי שלו מצלצל. שיט, זו היא, הקוראת בקלפים. הוא עונה ולא מדבר.

“כן, מי זה?", יש לה קול צרוד, של אחת שמעשנת מגיל גן.
“הלו? אין לי זמן למשחקים, מי זה?", היא לוחצת.
“ערן", הוא מגמגם. אוטובוס בדיוק עובר. “מי? לך למקום שקט, אני לא מבינה את זה!", היא מרימה את הטון ומשתעלת עמוקות אל תוך הפומית.
הוא שוב יוצא מהרכב, כבר מובך מהטסלה שלו, זו מכונית חכמה, בטח כל המערכות שם צוחקות עליו.
ומתקדם אל עבר הבניין שלה, רק כדי להתרחק מהאוטובוס. “זה ערן, ערן", הוא אומר.
“איזה ערן? מה ערן עכשיו?", היא כבר ממש עצבנית.
“סליחה", הוא נזכר ומתעשת, “אני דגים, כלומר, רוצה לקנות דגים".
“מי שלח אותך?", היא מקשה.
“רק לקנות דגים", הוא לא נופל בזה. עוד נשאר לו משהו מאימוני השבי של דובדבן.
“איפה אתה?".
“אני חושב שפה למטה, אפשר לעלות?", הוא חושש ומזיע.
“ככה? בלי לקבוע פגישה?", היא עושה עצמה מתפלאת ומשתעלת שוב. האוטובוס חלף ויש שקט.
“אני יכול ללכת אם תרצי".
“זה דחוף לך?".
“אני חושב".
“קומה שנייה, הדלת שמשמאל למעלית", מורה לו ומוודאת שיש עליו מזומן, כי המכונה של האשראי לא עובדת לה.

הבית מבריק. לא כזה של מכשפות. המרצפות נקיות ויש ריח של אקונומיקה, לא של קטורת.
“בוא איתי", מצווה עליו. היא דווקא כן מתאימה לטייפקאסט, אישה לא צעירה, בטח באמצע שנות ה־60 לחייה, גדולת ממדים, לבושה ביותר מדי שכבות ושערה אדום, ארוך ונפוח מאוד.
הם מתיישבים בתוך חדר עם המון כדורי בדולח קטנים, בובות צבעוניות של פיות ויותר מדי חמסות.
היא ניגשת אל אדן החלון, שעליו מונח פינג'אן על גזייה, היא מוזגת קפה מהביל אל תוך כוס מוזהבת קטנה ומגישה לו: “תנסה בשלוק אחד".
“זה חם", הוא אומר, “שנייה".
היא לא מגיבה. הוא נושף אל הכוס והיא כותבת כמה דברים. בינתיים, מגישה לו קופסה קטנה ואומרת “דחוף בפנים". הוא מוציא את השטרות, שניים של 200, ומגיש לה בחזרה.
“מי מזל תאומים אצלך?", שואלת. בול! על ההתחלה! זו שאוהב כל כך וכבר הפסיק לנסות להבין למה, מזל תאומים.
“שרונה", הוא עונה.
“מזל הפכפך, תיזהר ממנה", נוקבת. הכווייה שווה את זה, הוא לוגם את הקפה בבת אחת ומגיש לה את הכוס.
היא מביטה אל תוכה, רושמת כמה דברים על דף וממלמלת כמה מילים, הניגון נשמע כמו תפילה, לא פיוט ערב לאוזניים, משהו מאיים יותר.
“מה קרה ב־2018?", שואלת.
“הכרתי אותה", עונה.
“וביולי של אותה השנה?", מביטה אל הקפה.
“עזבה אותי, בפעם הראשונה", הוא נזכר ומרגיש בוקס בבטנו, באותו הבוקר נסע אליה עם מאפה שקדים מה"דליקטסן" והניח לה ליד הדלת, שיהיה לה כשהיא תתעורר. איך שנעמד, נפתחה הדלת ומתוכה יצאו היא והאקס שלה, שגם דרך על השקית בטעות.
שבועיים אחר כך התחננה, בכתה, כתבה לו מכתבים, לא הבינה איך ויתרה על אהבת חייה בשביל אקס מתעלל נפשית. הוא נתן לה עוד צ'אנס, היא זו שהעירה משהו שהיה רדום בו כבר שנים.
“מה קרה ב־2021? מי היה חולה מאוד?".

הוא חושב רגע ונדהם.
“היא! גם שרונה וגם אבא שלי, שניהם חטפו קורונה רצינית ואושפזו".
“אבא כבר נפטר?", שואלת ומניחה את הכוס. “באותו השבוע", הוא לוחש. “לא שבוע טוב", היא מציינת, והוא נזכר שרגע אחרי השבעה היא שוב עזבה אותו, זו כבר הייתה הפעם השלישית, אמרה שזה בגלל הקורונה והמוות וכל התקופה. הוא זוכר את זה כשבר הגדול ביותר ביניהם, ימים שלמים הסתגר בביתו ועד שלא קיבל שיחת שימוע, לא שב אל העבודה.
“שטן", היא לוחשת, “זאתי שטן, תראה בעצמך", היא מסמנת בעיניה על הכוס, הוא מסתכל, באמת יש שם דמות, אבל הוא לא רואה שטן.
“היא תחזור אליי הפעם?", מקשה.
“למה שתחזור? מה חסר לך שאתה כל כך מתעקש עליה?".

הוא שותק.
“נו, תענה. אתה מצורע? אתה עילג? אתה גנב? אנס? מה רע בך שאתה מתעקש כל הזמן?".
אין לו מה להגיב. הוא מניח ידיו על פניו ומשום מקום פורץ בבכי, ארבע פעמים נפרדה ממנו ואף פעם לא בכה ככה. “אני עושה לך שחרור עכשיו", היא לא נבהלת מבכיו. “בדרך כלל אני לוקחת על זה 500 שקל, אבל לך לא אקח כלום, תסתכל עליי!", מצווה עליו. הוא מובך מאוד אבל מביט בה, היא שולחת אצבע, מנגבת דמעה שלו ומכניסה לאיזו כוס סגולה ושוב, מלמולים לא מובנים.
“אין אותה יותר, הבנת? גם אם היא דופקת על הדלת שלך ומציעה לך אהבה או את הגוף שלה או חתונה, נגמר, עשיתי נדר בשמך, תוך שנה תבוא אחת טובה יותר, גם מזל תאומים, אבל עם לב טוב, עכשיו תלך", היא מצווה.
הוא נעמד, עייף, שפוף, עצוב נורא ומתקדם אל הדלת.
היא מביטה בגבו, גם היא מזל תאומים, תאום אחד שלה מאחל לו שימצא את אשת חייו וייכנס תחת חופה וקידושים, והתאום השני מחייך ברשעות ויודע שתוך שבועיים ייכנס אליה שוב, ישלשל שני שטרות של 200 בקופסה ויבקש שוב, להשיב את שאבד לו.
זה מה יש, עולם כזה, ומי שהחליט להאמין באהבה, שיבכה וישלם.