ההילולה במירון ונועה קירל באירוויזיון התערבלו בהתנקשות בראשי לוחמי החופש להשמדת ישראל, ושוב החיים ביישובי הדרום, ולא רק, הופכים למתוחים מחשש טילים. אלה החיים הישראליים, אבל על זה נוסף לאחרונה גורם חדש: ההתנהגות הלא רציונלית של חלק מן החברה בישראל, ודווקא של אלה הרחוקים בדרך כלל מהדאגה שאני שומע מפי תושבי שדרות. צריך להגדיר את המצב החדש: ישראל וממשלת ישראל מתמודדות עם התקפי זעם, היסטריה וקריזה.

מבצע "מגן וחץ": צה"ל תוקף במרכז הרצועה; דיווחים על בכיר נוסף בג'יהאד שחוסל
לאחר החיסולים: ביקורת פנימית קשה בתוך הג’יהאד האסלאמי

המחאה נגד התיקונים הקלים במערכת המשפט מעמידה אותי משתאה בפני מה שאני רואה ושומע סביבי מפי אנשים טובים והגיוניים. אני שומע על פחדים דמיוניים שאני לא מוצא שום קשר שלהם למציאות. ואני נתקל בתגובות רגשיות שאיבדו שליטה. חברה טובה ומוכשרת כתבה: "פרצי בכי בלתי נשלטים", כאשר נתניהו התכוון לפטר את שר הביטחון גלנט באחד המהלכים הפוליטיים לאחרונה. וענתה לה חברה אחרת: "כמוני כמוך, בכי בלתי נשלט הכאב על המדינה שלנו".

המחאה נגד הרפורמה המשפטית (צילום:מחאת הסטודנטים)

בכי על המדינה שלנו? בתקופת ההתנתקות, כשהייתי ביום לוהט באוגוסט בשטח הפינוי, ראיתי בכי. ראיתי נערות בוכות אז, ביום הגירוש מגוש קטיף, ראיתי גברים בוכים מול המשפחות שלהם כאשר לא הייתה להם אפשרות להגן על בני הבית, אבל הייתה סיבה: החיילים והשוטרים לבושי השחור היו סביבם והוציאו אנשים מן הבתים שלהם ומן היישובים היפים, וכיוונו אותם אל אוטובוס שנסע משם ללא דרך חזרה. לא בכו שם באותו יום בגלל איזה עתיד מומצא.

וכיום? באוזניי שמעתי מפי אנשים טובים הגזמות שלא ניתן להאמין שנאמרו. שמעתי גברים מבוגרים, שקולים בדרך כלל, שעמדו בפני סכנות אמיתיות ויכלו להן, קמים בקהל וצועקים בהיסטריה. אחד מהם צעק באיבוד עשתונות: "אני מרגיש כאילו פרצו לי הביתה, ואונסים את הבת שלי", ואיש בקהל לא צחק, או אמר "אויש, באמת".

אני שומע, למשל, את ראש העיר שלי רון חולדאי מכריז שתהיה פה דיקטטורה. ממלא את עצמו בפחדים, ומפיץ את הפחדים למי שמקשיב לו. תעצור רגע ותחשוב, רון. כשישבנו יחד באקראי לאחרונה אמרתי לך בשקט: "שמור על המדינה. אל תגזים". קח את זה בבקשה ברצינות, לא כל מה שאני אומר מתכוון להצחיק.

ואי אפשר שלא להיחשף לשירי וכתבי השנאה לביבי. כל הזמן מפיצים ברשתות יצירות שנאה לביבי. מעין שירים לוהטים. יסלחו לי משוררי השנאה שלא הזכרתי את שמותיהם, לטובתם. זו שנאת מוות, שנאה שאין מילים לתאר אותה במושגים של אנושיות רגילה. המפחיד ביותר הוא שאנשים שאני מכיר מצטטים, מפיצים ומשתפים את יצירות השנאה האלה בלי הרף, כאילו שזה מבטא גם אותם. אין לי תשובה לשונאים במטבע שלהם כי אי אפשר לשנוא כל כך.

הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר, ובו ביטוי יצירתי וקולע: "לא אשתוק כי ארצי גילתה את ערוותה". כחילוני אני שותף להרבה ביקורת כלפי המחנה החרדי. אבל הדרך לבטא את הערכים החילוניים היא לאחד את החילונים למחנה גדול בעל מטרות זהות, ולא להתמכר לתנאי שנאה: שביבי ילך.

הכל נראה פחות כמו חשיבה הגיונית והגונה, ויותר כמו התקף זעם. זו התנהגות המתנגדים לרפורמה הקלה ביותר. אנשים עם התקפי זעם: לא רוצה, לא רוצה, לא רוצה. הם בלחץ ובסטרס כי לא עושים מה שהם רוצים. הם בפסיכוזה, ממציאים חרדות ומפגינים כדי להציל את עצמם מן החרדות של עצמם. זה מעצבן אותם מבפנים בצורות רגשיות כאלה, שהם לא שולטים בתגובות. כמו ילד שצורח עד שהוא נהיה כחול. ילד שאומר: "אני אעצור את נשימתי עד שאהיה כחול, אם לא תעשו מה שאני רוצה. אני בוכה וצורח עד שתעשו מה שאני רוצה".

האם הדרך הנכונה היא להיכנע להתקפי הזעם? זו שאלה טובה בחינוך, ועכשיו בחיי העם הזה. לדעתי, המביטה בתמיהה במתרחש, לא ייתכן למחות נגד מישהו, או נגד קבוצת אזרחים שלמה, בטיעון "אני לא סובל אותם", "אני מתעב אותו", או "אני לא יכול לסבול את הפרצוף שלה". לא נראה לי שזה יכול להביא לתוצאות טובות.

המבצע בעזה מזכיר לנו לרגע מה הן הבעיות האמיתיות. אבל אנחנו חיים במדינה שיש בה קבוצה רגשנית שאיבדה קשר עם המציאות וחיה בפסיכוזה. אם אנחנו מוותרים על הרפורמה הנחוצה כי אנחנו פוחדים מזעמו של הרחוב, אנחנו מדינה הנשלטת על ידי טירוף של המונים.