"לא ניתן להם לכבוש את תל אביב". הכריזה כרזה שנישאה על ידי מפגינים שמחו נגד תוכנית עירונית שעשויה להביא להקמת בניין חדש לישיבה חרדית ברחוב צדדי לא הרחק מככר המדינה. מדובר בישיבה הפועלת בסביבה הזאת 26 שנה. לפי הדיווחים, ראש העיר דחה את קידומה של התוכנית לבניית בניין חדש לישיבה, וספק בכלל אם התוכנית תבוצע.
"פגיעה אנושה במרקם החיים": תושבים באזור כיכר המדינה מתנגדים להקמת ישיבה
אבל עצם העובדה שהיא נידונה, יצרה תחושות של כעס, מרירות ומחאה בקרב תושבי הרחוב והסביבה. הפחד המאחד אותם, סכנת ההשתלטות של חרדים על תל אביב. הפחד הזה, שבא לידי ביטוי בכרזה שנישאה על ידי המפגינים חשף בורות, בערות וחוסר ידיעה בתולדות העיר תל אביב, במיוחד בפרק על מקומם, היקפם ונוכחותם של הדת, היהדות והחסידות בתולדות תל אביב.
אם היה למפגינים שבריר של ידע על העבר הדתי-חרדי-חסידי של תל אביב, הם היום מבינים עד כמה הכרזה על איום השתלטות הדת על תל אביב היא מופרכת והזויה. בתקופה שלמעלה ממחצית המאה שעברה, משנות ה-40 ועד לתחילת שנות ה-70, תל אביב היתה מרכז דתי-רוחני בהיקף, בעומק ובאיכות שלא היו דוגמתם בקהילות מזרח אירופה לפני השואה.
החידוש המרתק בהיסטוריה הזאת, שלצד הנוכחות הגדולה והמורגשת של מציאות דתית, חרדית וחסידית, תל אביב היתה אז דוגמה ומופת לדו-קיום בין חילוניים לשומרי מצוות. החילוניים שהיו רוב מתושבי תל אביב, לא הוכיחו מורת רוח או כעס, ממגבלות שהעיריה הנהיגה לטובת שמירת שבת, כמו השבתת תחבורה ציבורית וחנויות סגורות.
דתיים חיו בשלום ושלווה לצד שכנים חילוניים. לא זכור ולא ידוע על אף ביטוי של עוינות גלויה נגד דתיים או על תקרית כתוצאה מהחיכוך היומיומי בין חילונים ודתיים בתל אביב. בשנים הנזכרות, חיו, התגוררו, פעלו בתל אביב 33 אדמורי'ם. אחדים מהם שעלו לארץ ישראל לפני השואה וחלקם ששרדו את חורבן קהילותיהם והגיעו לארץ ישראל עוד לפני הקמת המדינה.
כולם העדיפו להשתקע בתל אביב על פני ירושלים או עיר קדושה כצפת וטבריה. האדמו'ר הידוע והמפורסם מהם היה הצדיק הקדוש, רבי אהרן רוקח, האדמו'ר מבעלזא, דודו של האדמו'ר מבעלזא הנוכחי. נסיונות של מקורביו למצוא לו בית בירושלים, בפתח תקווה. נדחו על ידו בתקיפות. "רק תל אביב", ציווה למקורביו.. הוא קרא לתל אביב "עיר הקודש". תל אביב היתה באותן שנים, המעוז של חסידות גור. בעיר פעלו לא פחות מ-13 בתי תפילה, שטיבלעך, של חסידי גור.
משדרות נורדאו בצפון ועד לרחוב הקישון בדרום. מלבד זאת, פעלו בתל אביב עשרות בתי כנסת, בתי תפילה ומנייני מתפללים. לפי הדיווחים על ההפגנה של תושבי סביבת ככר המדינה "הגזירה היא מעבר דירה של ישיב חרדל'ית שתאכלס מבנה חדש שבו חמש קומות ושתי קומות מרתף ושיתארחו בו יותר מ-200 תלמידים". אוי ואבוי, איזה איום והשתלטות דתית על תל אביב.
עשרות שנים התקיימה במרכז תל אביב, ברחוב טרומפלדור, ישיבת "הישוב החדש", בזמנה ישיבה חרדלי'ת יוקרתית, שהוציאה מאות תלמידי ישיבה בוגרים. קיומה שנים רבות לא הפריע לאף אחד מהשכנים. בצומת מרכזי וסואן אחר של תל אביב, ברחוב פרץ, סמוך לרחוב עליה. התקיימה ופעלה עשרות שנים ישיבת "חידושי הרי'מ" של חסידות גור. שמאות תלמידיה, לבושים בלבוש חסידי, לא הפריעו לשכנים ולתושבי הסביבה הסואנת.
בתחילת שנות ה-70 של המאה שעברה התחילה הנטישהה הגדולה של חרדים וחסידים את תל אביב. הסיבה לדברי עסקנים מקומיים, היתה יוקר הדירות שהאמיר בתל אביב. אדמורי'ם אחדים עברו והעבירו את חצרותיהם לבני ברק. חסידי גור הקימו שיכונים ושכונות באשדוד, בערד ובחצור הגלילית. בתי כנסת ובתי תפילה נסגרו מחוסר מניינים. האוכלוסיה בתל אביב השתנתה. נהג מונית ותיק סיפר לי לא כבר, "אין כבר תל אביביים ותיקים בעיר. תושבי העיר היום הם צעירים וצעירות וזוגות צעירים מבת ים, חולון, ראשון לציון".
אבל מהיכן הפחד הזה ש"לא ניתן להם (לדתיים) לכבוש את העיר"? כנראה שהחילוניים של היום אינם החילוניים של פעם. אולי לא כל כך בטוחים בחילוניות שלהם ופוחדים מנוכחות של ישיבה חרדלי'ת בשכנותם. נראה שגם החרדים של היום אינם החרדים של פעם בתל אביב שהיו שכנים טובים ומקובלים.