אלפי שנים היה הכותל המערבי מושא לגעגוע. הוא שימש כנקודה ארכימדית לדורות של יהודים חולמים, שביקשו לדמיין את ירושלים כלב הפועם של עם ישראל. לפני 56 שנה, עם שחרור העיר העתיקה, התפוגג החלום ואז החל הכרסום במעמדו. משני כיוונים נוגדים באה התנועה לכרסום מעמד הכותל המערבי – מימין ומשמאל. הכיוון הראשון שייך לקבוצה הנושאת עיניה להר הבית ואינה משלימה עם העמידה ליד הכותל.

בצל האיומים: נתניהו לקראת יום ירושלים - "מחוייבים לשמור על ביטחונה"

כך תיאר ישראל אלדד ("ואין מנורה בהר") את החוויה  שבירידת הצנחנים לכותל מההר: "היינו על ההר ובאורח ספונטני, ללא צו מגבוה, ללא שיקול ותכנון – ירדנו לכותל. לא ההלכה עצרה בעדם לעלות ולחגוג בהר המשוחרר. הגלות שנות אלפיים הנהירה אותם, אותנו, ואת נהר התרגשותם, התרגשותנו, אל כותל הדמעות".

מאז יום ירושלים הראשון ועד היום ממשיכים יחידים וקבוצות לתבוע את עלבונו של ההר. תחושת השפלה לאומית מביאה רבנים ואישי ציבור לעלות להר הבית, בתחומים המותרים. כל מי שעוסק באופן ישר ומעמיק במקורות ההלכה מגיע למסקנה שעקרונית יש חלקים בהר שאליהם מותר לעלות.

המחנה הדתי־לאומי הפך להיות ראש החץ במאבק למימוש הריבונות בהר הבית, מתוך הבנה שחסימת ההר חוסמת את המגע של העם עם מעיין חייו. מהכיוון הנגדי נשמע קול המואס בכותל, באבניו ובכל הסמלים שהוא נושא בקרבו. כך מתאר א"ב יהושע ("הקיר וההר", פורסם בכתב העת "פוליטיקה" 1987), את תחושתו: "כותל זה משדר עצירה – חסימה...  ככל שאתה מעמיק להסתכל בכותל וסביבתו והדילמות שהוא מעורר, כך אתה רוצה להתעלם ממנו אפילו כיהודי לאומי 'גאה'. לעומת זאת, טקס הפתיחה בהר הרצל מגלה לנו שוב מקום בעל הדר, כוח וסמלים ברורים מעוררי תקווה".

שתי אוכלוסיות יהודיות, שני קטבים שחולמים על שני הרים: אלה חולמים על ריבונות בהר הבית, אלה חולמים על מרכוז ההוויה הלאומית בהר הרצל. ולא קרב זה אל זה. אלה כמו אלה מזניחים את הכותל. הכותל כמקור לגיבוש העם שבדרך. כנקודת ציון לאומה השבה לארצה לאחר נדודים רחוקים, וזקוקה למשהו שיחבר אותה, בראש ובראשונה אל עצמה, לפני שהיא מסוגלת להתלכד ולטפס ביחד על הר כלשהו.

הדרך היחידה לחזור אל נקודת הכותל היא להפנים את סוד הצמצום. כל קבוצה בחברה מוכרחה לצמצם את חלומותיה הגדולים ולהיות מוכנה לתת מקום לחלומות של אחרים. ייחודה של ירושלים ההיסטורית היה בזה שהיא "לא נחלקה לשבטים". שום שבט לא יכול היה לטעון בעלות טריטוריאלית עליה.

זאת הסיבה הריאלית והמדינית שבגללה העתיק דוד את ממלכתו מחברון. הכותל המערבי נותר כייצוג לאותה נקודה משותפת ומכאן התביעה כלפינו, לשמור על הצביון הייחודי הזה. בהשאלה מימי השבטים המקראיים צריך לומר גם היום שהכותל אינו שייך לאף אחד מהשבטים, אלא ייחודו בשייכותו לכל. כל מי שחפץ בשלמות העם מוכרח לדרוש את שחרור הכותל לכל אחת ואחד החפץ בקרבתו.

לכותל המערבי יש תפקיד מרכזי בגיבוש העם. הכותל צריך לחזור ולהיות מקום שמאחד את כל התפילות, התקוות והדמעות, שמהם תיבנה המדרגה הבאה בבניין העם בארץ. הוא צריך לשמש כתובת לכל מי שקושר עצמו לחלום של שיבת ציון.  

הכותב הוא ראש מיזם 929 ויו"ר אקים ישראל