1.
מכירים את המשפט הידוע “לא ייאמן כי יסופר"? תראו מה התרחש כאן מתחילת החודש, אצלנו בארץ הקוידש: הייתה מלחמה; הייתה שביתה של הרשויות המקומיות ובתי ספר וגני ילדים נסגרו; הייתה תחרות אירוויזיון, ונועה קירל זכתה במקום השלישי והיוצר דורון מדלי, המלווה אותה, הצהיר לתקשורת ש"שואה זה נורא משעמם". עשרות אלפי ניצולי שואה “משעממים" נמצאים עדיין בקו העוני, חלקם מחכים שנים ארוכות לדיור ציבורי.
מתחילת החודש נמשכות הרציחות בקצב ששובר את כל הסטטיסטיקות. בגלל הרציחות הרבות במגזר הערבי ובשל העובדה שמספר הפענוחים שואף לאפס, יש במגזר פאניקה מוצדקת. בשוק המזון היו עליות מחירים מטורפות, ונמשכות תאונות הדרכים הקטלניות, חלקן בכבישים אדומים שלגביהם הובטחו הבטחות לשיפור התשתיות. וההפגנות האלו “כלאם פאדי" - מילים ריקות בערבית.
ההפגנות והמחאות נגד ההפיכה המשטרית נמשכות בכל רחבי הארץ. בהפגנת מחאה בכפר בלום נגד השר ניר ברקת, מפגינים קשישים חטפו מכות. במקביל, נמשכות השיחות שלא מסתיימות בעניין הרפורמה בבתי מלון מפוארים, בחסות נשיא המדינה בוז'י הרצוג.
ממשיך להתנהל גם משפט ראש הממשלה בנימין נתניהו בגין עבירות שונות בתיקי האלפים. בנו, יאיר נתניהו, נעלם ממפת הציוצים ונמצא אי־שם במיאמי או פורטו ריקו או קוסטה ריקה, עם אבטחה מטעם המדינה. מתחילת החודש היו גם התכתשויות בוועדות הכנסת, והרשימה של האירועים ארוכה כמו התורים לקבלת דרכונים, ואפשר למלא בה מוסף שלם.
המעצמה הציונית האדירה, עם הצבא הכי טוב ויכולות הסייבר הכי טובות והמטוסים והטילים הכי משוכללים, לא מצליחה לעצור את חמאס, הג'יהאד והסוררים למיניהם. תושבי אזור “חוטף עזה" חזרו למקלטים, לממ"דים, לאזורים מוגנים. ילדי החוטף שוב נזקקים לפסיכולוגים ולעובדים סוציאליים שיטפלו בהם. ראשי המועצות והערים באזור צועקים געוואלד. הם זקוקים לתקציבים כדי להקל את חיי התושבים ולמגן את היישובים, אבל אין כסף, כי מיליארדים מוזרמים להתנחלויות, לישיבות ולמקוואות.
פועלי בניין ממשיכים לצנוח אל מותם, והפיקוח על אתרי בנייה והענשת האחראים לאסונות בתרדמת. רוכבי אופנים חשמליים וקורקינטים ממשיכים להשתולל על המדרכות. אין פיקוח ואין אכיפה בגלל מחסור בכוח אדם ובתקציבים. השירותים שנותנות חברות גדולות לאזרחים שנתקלים בבעיות הם מתחת לכל ביקורת, הכל מסורבל ומתיש, ומשך הזמן שעובר עד שהבעיות נפתרות הוא בלתי נסבל.
החברה הישראלית שסועה, והטחת ההאשמות בין מי שמוגדרים “ימין" ומי שמוגדרים “שמאל" עולה לטונים גבוהים, שלעתים הופכים לאלימות פיזית. “אנרכיסטים", "בוגדים", "פשיסטים" ו"נאצים" הפכו למילות מפתח בשיח הציבורי. חברי כנסת ושרים מלבים את היצרים באולפני הטלוויזיה ובראיונות ברדיו ובעיתונות הכתובה. הסתה היא כבר לא מילה מגונה, וכל המרבה הרי זה משובח. פסימיסטים מנבאים מלחמת אזרחים בעתיד הקרוב. אופטימיסטים חסרי תקנה מאמינים שאוטוטו בעזרת השם נזכה לביאת המשיח ולגאולה שלמה.
2.
מישקה “האדום", שמסתובב באזור בן יהודה-ירמיהו בצפון תל אביב, ותמיד אוחז בידיו חבילת עיתונים שאותם הוא אוסף מפחי הזבל - מרצה בפני כל מי שרוצה לשמוע את משנתו על כך שרק מהפכה מזוינת תביא קץ למשטר הקפיטליסטי־מיליטריסטי שמתרחש בישראל ופוגע במעמד הפועלים.
באחד במאי, חג הפועלים, הלך מישקה ברחוב עם דגל אדום וזכה לקללות וגידופים מאלו שנמצאים בצד השני של המפה הפוליטית. אחד מאלו שלא אהבו את הדגל האדום, קילל את מישקה בסגנון הידוע שכלל בין היתר את שילובי המילים “יא בן זונה", “בוגד, לך לגור בעזה", ועוד פנינים. מישקה חייך אליו ואמר לו שאמא שלו לא הייתה זונה, היא הייתה פרטיזנית שנלחמה ביערות בנאצים. כמה אזרחים ששמעו את הדו־שיח, ניסו להרגיע את המקלל ללא הצלחה.
קצין צה"ל במדים שעבר במקום הרגיע את הבריון, שעמד להכות את מישקה ולקח אותו מזירת ההתקוטטות. מישקה “האדום", שנוהג לדבר עם עצמו כשאין לו עם מי לדבר, נעמד על ספסל ציבורי וכמו בהייד פארק החל לנאום על שוויון, שלום ואיכות הסביבה, עד שזוג קשישים עם הליכון ביקשו ממנו לפנות את הספסל, כי הם רוצים לשבת לנוח. מישקה ירד מהספסל וצעד עם ערימת העיתונים שמתחת לזרועו לכיוון הים.
בים מישקה התקלח במקלחת שבחוף. הוא ביקש מגברת שסיימה להתקלח קצת שמפו וחפף את השיער. אחרי שהתקלח, לבש את הבגדים המצחינים שאותם הוא נוהג ללבוש מדי יום, אסף את חבילת העיתונים וישב לקרוא על אחד מכיסאות הנוח שעל החוף. גברת שישבה בכיסא סמוך, נמרחה בקרם הגנה, ומישקה שאל אותה בנימוס אם תוכל לתת לו קצת קרם, שלא יישרפו לו הפנים. היא נתנה, הוא מרח. מאדם שנהנה מקפה וסיגריה, הוא ביקש סיגריה ואז התרווח על הכיסא, עישן ושר בקול בס את "האינטרנציונל". כשראה שכל העיניים של יושבי החוף שבאו לתפוס ראש שקט נעוצות בו, הוא חייך.
האידיליה הסתיימה כאשר הבריון שתקף את מישקה שעה קודם ברחוב, הגיע משום מקום, הפך את מישקה עם הכיסא, והתחיל לבעוט בו באכזריות, כשהוא ממשיך את הצעקות שלו בסגנון הידוע של “יא בן זונה, קומוניסט, אנרכיסט", ושאר פנינים.
מישקה המוכה הסביר לו שאמא שלו לא זונה והייתה פרטיזנית, ואנשים קמו ממקומם ואחזו בבריון שלא ימשיך לבעוט במישקה, שבקושי קם על רגליו. הוא אסף את העיתונים שהתפזרו וביקש מהאנשים שיעזבו את התוקף שלו. “הוא לא בחור רע, זה החינוך", אמר להם כשהוא צועד לעבר היציאה מהחוף, מפזם את “קלינקה" של מקהלת הצבא האדום ומנופף לשלום לאנשי החוף.
ברחוב חבקוק הוציא מישקה מהכיס מזון יבש לחתולים ופיזר על גדר אחד הבתים, לקול יללות חתולי הרחוב שכבר מכירים את האיש עם העיתונים שמביא להם אוכל מדי יום ושר להם שירים ברוסית ועושה להם קיצי קיצי בגב.
בשבוע שאחרי האחד במאי לא נראה מישקה האדום ברחובות או בחוף הים. הוא שכב במיון איכילוב ולאחר מכן במחלקה האורתופדית, אחרי שנדרס על המדרכה על ידי צעיר שרכב בפראות על אופניים חשמליים על המדרכה. מחוקר המשטרה שבא לגבות ממנו עדות על התאונה ביקש שלא יעשו כלום לבחור שדרס אותו. “הוא בחור טוב", אמר לחוקר בחיוך גדול, תוך שהוא נאנח מכאבים. “ראיתי שהוא לבש חולצה אדומה עם סמל של הפועל תל אביב".
3.
מדי פעם אנשים ממליצים לי על שיר ישן כזה או אחר, שלדעתם יתאים לפרסום במדור בגלל התוכן שלו. האזרח א' המליץ לי על שירה של נעמי שמר “אין לי רגע דל", שממש מתאים לימים המטורפים האלו שעוברים על המדינה, אף על פי שהוא נכתב לפני הרבה שנים. תקראו ותשפטו.
אתמול ישר בבוקר בשבע זה התחיל
הרגשתי שהולך סיפור בלתי רגיל
הוצאתי ראש החוצה תפסתי ת'גרון
המון דברים קורים בזמן האחרון
כי אין לי רגע דל
או סקנדל או פסטיבל
והו והא ואל תשאל
אין לי רגע דל
שבתה לי הגננת, שבתה לי המורה
סגרו לי את הבנק ואת המשטרה
שיחקנו אבא אמא, עשינו הפלה
בגלל ההפלה נפלה הממשלה
כי אין לי רגע דל...
סגרו לי את הנגב, פתחו לי את אל־על
השאירו ת'אשפה, לקחו את החשמל
תרימו ת'כנרת, חבל על כל טיפה
שיחקנו כדורסל, אני על הספה
כי אין לי רגע דל...
אחרי הצהריים שרפו מיליון פרחים
כל הבנות שמנות, כל הגברים קרחים
כי ככה כל הערב, זה לא יכול להיות
ממש כמו בשייקספיר, הכל מלא גוויות
בסוף היום הייתי ממש בעננים
איפה ישנם חיים כל כך מעניינים
אמרתי לילה טוב ובעזרת השם
אולי מחר יהיה לי יום משעמם
כי אין לי רגע דל...
הערה: אם המאייר/ת מזהה שהאיור הוא מעשה ידיו/ידיה, אנא צור/צרי איתי קשר.