השיחות במשכן הנשיא היו מרגע השקתן טיסה לשום מקום. כי מה שרוצים מפגיני קפלן ולא מעיזים לומר בגלוי הוא שימור בית המשפט העליון כרשות של השמאל המוסמכת לסרס ממשלות ימין, בלי לאפשר לימין את אותם בלמים ואיזונים כאשר השמאל בשלטון. לכך מפלגת הליכוד לא תסכים. וגם רבים מהמפגינים, לו ידעו שזו המטרה האמיתית - לא היו תומכים בה. שמחה רוטמן קרע את המסיכה מאחורי עמדת הצד השני, כאשר בדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט הוא לא שלל בעיקרון את הצעת אלבשן־פרידמן, שלפיה לעולם יהיה איזון בוועדה למינוי השופטים בין קואליציה לאופוזיציה.
"רגע של ניסיון אמיתי להגיע להסכמות חיוניות לקיומנו כחברה"
בצל סערת הכספים הקואליציוניים: ארגוני המחאה צעדו בבני ברק
אלא שהנרטיב הפנימי של גוש השמאל לא מאפשר לו לקבל אפילו הצעה המעניקה לאופוזיציה כאן ועכשיו, יש מאין, מעמד שווה לקואליציה בוועדה למינוי שופטים. "הציבור הנאור" לא מוכן להתפשר על פחות מבית המשפט שיהיה לנצח בשליטתו ויהיה רשות־על שתוכל לנטרל אידיאולוגית את הממשלה והכנסת כשהימין מרכיב את הממשלה. בהיעדר אומץ להשמיע בגלוי את עמדתם האמיתית, הם מגמגמים הסברים ילדותיים לדחיית הצעת אלבשן, כמו: "אנחנו לא סומכים גם על פוליטיקאים מהאופוזיציה".
אלו כמובן דברי הבל. איש הרי לא יתנגד להצעה ששני הצדדים ימנו לוועדה אנשי אקדמיה ומשפט בכירים ולא פוליטיקאים, רחמנא לצלן, ובלבד שכל צד ימנה את מחציתם ויוכל להתנגד למועמדים לא ראויים, לדעתו, שמציע הצד השני. ועדה כזו הרי תניב בית משפט איכותי ומאוזן, שיזכה באמון הציבור כולו ויגן עליו מפני שרירות והסתאבות של כל שלטון באשר שהוא.
יש רק דרך אחת, מקום אחד ואדם אחד שבכוחם לסיים את המשבר: הדרך היא פשרה. המקום הוא בית המשפט העליון, והאדם: נשיאת בית המשפט העליון השופטת אסתר חיות. כי מה שבאמת מכשיל את השיח בבית הנשיא בנושאי ליבת המחלוקת הוא היעדר סימטריה: נציגי הממשלה מוסמכים להתפשר בשם הציבור שלהם, נציגי האופוזיציה ממש לא. ואין מדובר בצוותי המשא ומתן, אלא בשולחיהם: בנימין נתניהו ויריב לוין מוסמכים לחתום על הסכם, בני גנץ ויאיר לפיד ממש לא.
על פי מבחן תגובת הציבור המפגין לאזכור שמות ראשי המדינה באירועים פומביים של העשירונים הנאורים, יש רק אדם אחד שנהנה מתשואותיו הסוערות וככל הנראה גם מאמונו: אסתר חיות. הנשיאה תסיים את תפקידה בסוף אוקטובר. כל עוד היא מכהנת, יש רק דרך אחת למעורבותה הלגיטימית בהובלת פשרה לאומית, והיא גלגול המחלוקת לבית המשפט העליון. דרך המלך להגיע לשם היא השלמת החקיקה בקריאה שנייה ושלישית, שנגדה תוגשנה מיד עתירות.
אקורד הסיום ההיסטורי של חיות יכול להיות להתעקש בדיון באולמה על הובלת העותרים המייצגים את תנועת המחאה והממשלה לפשרה מוסכמת, שתקבל תוקף של פסק דין. דווקא דרך לא רעה לסיום תפקיד: במקום להקריא פס"ד לאוזני יודעי ח"ן – להציל את הבית השלישי.
ג'יהאד עיתונאי
תחת הכותרת "אתם באמת רוצים לחיות ככה?" גאל גדעון לוי ("הארץ", 14.5) את השיח הביקורתי שרווח בעיתונו בנוגע למבצע צה"ל בעזה מהוויכוח הטהרני בעניין הצידוקים לפעולה זו או אחרת, והעביר אותו למישור העקרוני. "האם אנחנו רוצים להמשיך לחיות ככה?", שואל לוי, ומשיב על השאלה הרטורית הזו בעצמו לעצמו בשם כולנו: "כן. ללא ספק".
תשובה שקרית ביודעין. ברור לו שאיש לא רוצה בכך. אבל כאן מגיע הטיעון האמיתי שלו: "אם היינו רוצים לחיות אחרת, כבר מזמן היינו משנים כיוון, מסירים את המצור מעל עזה ומדברים עם מנהיגיה על עתידה. אם לא ניסינו, סימן שאנו רוצים להמשיך לחיות ככה".
זו השאלה המזקקת את השיח הציבורי בשאלת חיינו. ולא השאלה המופרכת ש"הארץ" הקדיש לה כמות נייר שחיסלה חצי יער גשם בברזיל: כמה ילדים צריך לסכן ביודעין כדי לחסל טרוריסט המשלח בדם קר רקטות נפץ וטילים לעבר אוכלוסייה אזרחית במטרה להרוג חפים מפשע, או בשמם הניטרלי החדש: בלתי מעורבים? בדרך למענה לתזה של לוי, שעל פיה הפתרון מונח על מפתן דלתנו ורק צריך להתכופף ולהרים אותו, ראוי לנכש אמירות מופרכות אחרות במאמרו.
קודם אמירה תמוהה כמו: "שוב לא הייתה דרך להבין את מידת נוראותה של המלחמה הקטנה הזו בלי אל־ג'זירה. בזמן שבתקשורת הישראלית עסקו בפרסום החתונות שנדחו וההופעות שבוטלו, אל־ג'זירה הראתה זוועה עזתית". גם אני, כמו לוי, צפיתי בשידורי אל־ג'זירה, שכיסתה את האירועים בהרחבה בזמן אמת. ראו שם לא מעט הרס. אלא שלעתים לא היה ברור אם התמונה היא מעזה, מרחובות או מבית שקרס על יושביו מטיל ג'יהאדי שטעה בדרך ונחת בצפון הרצועה.
לוי טוען שהמלחמה פרצה בגלל "המתתו המכוונת של עציר". זהו שקר גס. בעבר, כשאותו עציר היה במעצרים מנהליים, הרגילו אותו הרשויות לכך ששביתות רעב מובילות לשחרורו על אף מידע סמוי מפליל בתיקו. הפעם הוגש נגדו כתב אישום כדת וכדין, ומעצרו עד תום ההליכים היה על פי צו של שופט. שב"ס הגיש בקשה לשופט להזינו בכוח, והשופט סירב בנימוק שמדובר במבוגר המודע להשלכות מעשיו.
הפרדוקס הוא שלו הרשויות היו מתנגדות כדרכן לחשוף את החומרים המפלילים והוא היה נתון במעצר המנהלי השנוא כל כך על השמאל והארגונים הוולונטריים חביבי האיחוד האירופי, הוא היה ניצל ככל הנראה בזכות החלטה מנהלית זו או אחרת. על כל פנים, המתה מכוונת התרחשה כאן רק בדמיונו היצירתי של לוי.
ראשי הג'יהאד, שנתנו את ההוראה לשגר טילים, רקטות ופצצות מרגמה לעבר אוכלוסייה אזרחית בתגובה להתאבדותו של ח'אדר עדנאן בהרעבה עצמית, ביצעו פשע מלחמה מן המדרגה הראשונה. רצח בכוונה תחילה של אוכלוסייה אזרחית. לולא שיגור הרקטות לעבר הדרום, לא הייתה נוחתת פצצה ישראלית אחת בעזה.
וגם כשישראל השיבה אש - המאמץ העיקרי שלה היה הפוך מזה של הג'יהאד, שחתר להרג כמה שיותר בלתי מעורבים, כולל נשים וילדים. צה"ל עשה כל שביכולתו לא לפגוע במי שאינו נמנה עם ארגוני הטרור, עד כדי ביטול פעולה נגד פושעי מלחמה ברגע האחרון בגלל ילדים שנכנסו לתמונה. כמו תמיד, ישראל רואה בהרג בלתי מעורבים כישלון, והג'יהאד רואה בכך הצלחה. זה ההבדל בינינו לבינם, ואנו גאים בו.
ובחזרה להצעת גדעון לוי להסיר את המצור מעל הרצועה ולדבר עם מנהיגיה: השאלה שממנה הוא מתעלם, ובלי מענה עליה קשה להתייחס להצעתו ברצינות, היא איך בדיוק ניתן לקיים משא ומתן כאשר עמדת המוצא של ישראל היא שאיפתה לביטחון ושלום, ואילו עמדת המוצא של חמאס היא שחרור פלסטין וסילוק הנוכחות הישראלית באזור?
הארנונה משקרת
עם כל ההבנה להתייצבות ראשי הערים המבוססות על משמר קופתן, יש צדק בדרישה ליצור איזונים בין עיריות חזקות וחלשות. שהרי הפערים הם לא גזירת שמיים, אלא מעשה ידי השלטון המרכזי והמחוקק, שקבעו ארנונה רווחית לעסקים וארנונה גירעונית למגורים. נכון שחלק מהעיריות שהפרוטה מצויה בכיסן הגיעו לכך גם בגלל ראשי ערים יעילים וחסכנים, אבל בגדול - ריבוי בנייה שאינה למגורים הוא הגורם המרכזי ליצירת עודפי כספים ברשות מקומית, ולהפך: בנייה מסיבית למגורים יוצרת גירעונות גם כשההתנהלות הכספית של העיר היא מופתית.
קשה, ולעתים לא נכון, לחתור לאיזון בין עסקים למגורים בתוך כל יישוב ויישוב. הרי לא כל המקומות מתאימים לבנייה למגורים בני השגה, ויש הרי מקומות המשתלמים יותר לעסקים. לכן, בלי להיכנס לפרטי ההצעה של האוצר, יצירת קרן איזון סבירה בחלוקת אחוז מסוים של הכנסות מיסוי העסקים, על פי קריטריונים ברורים ושווים לכל - היא ראויה, רצויה ויוצרת צדק חלוקתי