אתמול קיבלנו הסבר לכך שניר ברקת נחשב כבר זמן רב ליורש הטבעי של בנימין נתניהו, אם וכאשר. מהלך ״פיטוריה״ של הממונה על התחרות מיכל כהן בידי ברקת אתמול מגוחך אפילו יותר מפיטוריו המהדהדים של שר הביטחון יואב גלנט בידי נתניהו לפני כמה שבועות. ברקת יכול לפטר את מיכל כהן בערך כמו שאני יכול לפטר את ברקת.
בדרך לאישור התקציב: הליכוד ועוצמה יהודית הגיעו להסכם
"לא הזמן לשינויים": מחלוקת בליכוד לאחר החלטת ברקת על הפיטורים במשרדו
מעמדה של רשות התחרות עצמאי, בדומה למעמדו של היועץ המשפטי לממשלה, על פי חוק. יש לרשות התחרות סמכויות חקירה ואכיפה. אין לשר כזה או אחר סמכות פשוט לבוא ולפטר אותה. מיכל כהן היא שומרת סף עצמאית. זה בדיוק מה שהם מנסים לעשות מהרגע שהממשלה הזו קמה: לפרק את שומרי הסף, לפזר את הרגולטורים, להיפטר מהביקורת המשפטית ולחלק את אוצר המדינה לכל דכפין. מה גם שהאשמתה של מיכל כהן ביוקר המחיה על ידי ברקת היא ההוכחה האולטימטיבית שברקת הוא אכן יורש ראוי לנתניהו. באותה מידה הוא יכול להאשים את מיכל כהן בגל הטרור או בהתחממות כדור הארץ.
יוקר המחיה אינו באחריותה של רשות התחרות. יוקר המחיה הוא באחריותה של הממשלה. רשות התחרות אחראית על כך שתהיה תחרות הוגנת במשק. התפקיד שלה הוא לא לבלום עליות שערים או התייקרויות, אלא לוודא שהחברות העסקיות פועלות על פי כללי התחרות ההוגנת. הרבה יותר הגיוני לפטר את ברקת עצמו, יחד עם שר האוצר המנותק בצלאל סמוטריץ׳, על זה שנרדמו בשמירה ואיבדו את ההרתעה מול המונופולים הגדולים במשק.
במקום זה ברקת חיפש ומצא מישהו להוציא עליו את העצבים. נדמה לי שהוא יודע שהפיטורים האלה לא יקרו במציאות, אבל לא המציאות מעניינת אותו. הכותרות של מחר מעניינות אותו. לא ייאמן ששר הכלכלה דורש מהממונה על התחרות להתפטר, בימים שבהם מאושר תקציב המדינה, תקציב שברגע האחרון הוצאה ממנו חבילת חקיקה שנועדה לפרק את המונופולים ולאפשר למחירים לרדת.
החקיקה הזאת נמשכה החוצה על ידי סמוטריץ׳, כי הוא ״רוצה ללמוד את הנושא״, בדיוק כפי שהשר לביטחון לאומי בן גביר סיכל את חוק הצימוד האלקטרוני כדי ״ללמוד את הנושא״. ברקת וחבריו בממשלה המופקרת שהוקמה כאן יודעים שהכותרות יעסקו היום במענק הרטרואקטיבי שאוצר המדינה העביר אתמול לאברכים, בסך 2,000 שקל לגולגולת, אל מול התוספת של 86 שקלים לניצולי שואה ונזקקים. אז הם התנפלו על מיכל כהן.
שלא יהיה לאף אחד ספק: האשמה הבלעדית בגל עליות המחירים חסר התקדים היא ממשלת ישראל. ההפיכה השלטונית הפראית שעליה הוכרז פחות משבוע לאחר הקמת הממשלה היא זו שהפכה את מגמת הדולר־שקל. התייקרות הדולר, שמתרחשת אצלנו בניגוד מוחלט למה שקורה בעולם, היא שמעלה את המחירים.
ראש ממשלה שפוי היה מבין את זה מזמן ומודיע רשמית שהוא יורד מהדחפור ומרגיע את המשקיעים, השווקים והמשק. לנו אין כנראה ראש ממשלה כזה. מקיפים אותו ענקי רוח כניר ברקת, שבמקום לנסות להציל משהו מהאש מחפשים שעירים לעזאזל.
השיטה הזאת מוכרת עד זרא: אתמול שמעתי גרסה חדשה להסכמתו של נתניהו לחתום על עסקת שליט ולשחרר 400 רוצחים כבדים ו־1,100 ארכי־מחבלים. הוא הסכים, אמר לי ינון מגל, כי ראש השב״כ הסכים. אצל אהוד אולמרט ראש השב״כ (יובל דיסקין) התנגד, אצל נתניהו ראש השב״כ (יורם כהן) שינה את דעתו, אז זהו. תבואו בטענות ליורם כהן.
לא רק שהמידע הזה לא מבוסס, לא מדויק ולא רציני (סיפור עמדת השב״כ מורכב: תלוי את מי משחררים, תלוי לאן משחררים וכו׳), ישנה כאן אותה פחדנות נתניהואית מסורתית, אותו צורך דחוף למצוא תמיד את ״האשם״ התורן למחדלים או להחלטות. זה אף פעם לא נתניהו. זה בג״ץ, או ״השמאל״, או ״מערכת הביטחון״, או ״האמריקאים״, או האנטישמיות, או מה שתגידו.
מוזר שפתאום עמדתה של מערכת הביטחון תופסת מקום כל כך מרכזי בשיקוליו של ראש ממשלה. איפה היו הינון מגלים כשמערכת הביטחון כולה, מקצה לקצה, קבעה שחתימה על הסכם הגז עם לבנון היא חיונית ודחופה?
הרי הם מטנפים את מערכת הביטחון על בסיס יומי בכל הרשתות, האמצעים והמגפונים העומדים לרשותם. הם טינפו את מינויו של רא״ל הרצי הלוי לרמטכ״ל, הם ניסו להפוך את ראש השב״כ לסמולן נרפה, הם מאשימים את הצבא בפרוגרסיביות ונרפות, הם לא משאירים אבן על אבן בקודש הקודשים שלנו, אבל כל זה נעלם ברגע שנוצר הצורך להשליך על מישהו את האשמה השייכת לנתניהו. מעתה אִמרו שלא ״מר מלחמה בטרור״ שחרר 1,100 אסירים פלסטינים, אלא השב״כ.