לעתים רחוקות נקרית בדרכנו הזדמנות מדינית שאם נדע לנצלה, נשנה את יחסי הכוחות באזור. כך היה ב־1977, כאשר סאדאת יזם את מסע השלום לישראל. וכך גם ב־1993, כאשר אש"ף בהנהגת יאסר ערפאת, מוכה ומובס מן האינתיפאדה הראשונה ומהתנכרות הערבים, הסכים להכיר בישראל ולבוא איתה בהסכם שלום. במקרה המצרי, ההזדמנות נקשה על דלתנו בחוזקה והייתה פרי הטלטלה הצבאית שקדמה לה. אצל ערפאת, היסודות לפריצת הדרך הונחו בחשאי בידי מתווכים.
דיווח: מדינות ערביות הזהירו את הארגונים בעזה מחיסולים נוספים של ישראל
על נתניהו להבין: לישראל אין אינטרס במערכה מול החמאס
גם היום מונחת בפנינו הזדמנות מדינית, אבל בניגוד לשתי קודמותיה, היא מוסתרת ברעשים ובמסיכות. נוצרה שעת כושר לדבר עם חמאס ולחתור לפתרון עמה ברצועה. אם ישראל תרצה בכך, היא עשויה למצוא פתיחות בצד השני. עבור ישראלים רבים נראית היוזמה הזו כצעד מחריד, אבל מדובר בהקדמת תרופה למכה. הותרת המצב כמות שהוא עלולה להיות מסוכנת יותר.
זה ייקח שנה, שנתיים, אולי גם ארבע וחמש. אבל בעתיד הנראה לעין ייפתח מחדש המרוץ על הנהגת העם הפלסטיני. חמאס מגיעה אליו בעמדת זינוק טובה ועם יתרונות רבים. לישראל ניתנת אפשרות להחליט איזה מין חמאס תהיה זו. אויבת או שותפה.
מסדרון הברירות האחרות המצויות בידי ישראל בנוגע לחמאס הולך ומצטמצם. את הפריבילגיה להחזיר את הרשות לרצועה אחרי שסולקה ממנה בהפיכה צבאית, החמצנו. הרשות חלשה מכדי למלא את המשימה. אפשר להדיח את חמאס ולהשתלט על הרצועה מחדש, אבל מי רוצה לנהל את צורכי הביוב והתחבורה של שני מיליון זרים. נותרה האפשרות השלישית. להגיע להסדר בעזה.
לא הסכם שלום, אלא הסדרה בין שכנים, שתכיר במציאות ולפיה חמאס היא הריבון. הסדרה כזו תחייב אותם במתן שקט ליישובי העוטף וערי הדרום, ותהפוך את השימוש באלימות מצדם לדבר בלתי משתלם. לא פחות חשוב, היא תניח את היסודות לשיח ישיר עם חמאס ברגע הקובע שבו אבו מאזן יפנה את הזירה. את התחזקותה בתוך המחנה הפלסטיני לא נוכל למנוע.
מרוץ לכיבוש הרשות
חמאס של היום איננה אותה חמאס שהכרנו לפני עשור או שניים. זו תנועה לאומית עם מוסדות, משילות, יחסי חוץ ושאיפות אסטרטגיות. היא יודעת להגיב לשינויים אזוריים, ולאורך השנים עברה תהליך של התבגרות. אם נרצה ואם לא, רצועת עזה כמוה כמדינה. קטנה ונצורה, בלתי מוכרת על ידי האומות, עם צבא לוחם, אבל זו ישות מדינית. מי שרואה בה כוח צבאי בלבד וסבור כי השפה היחידה לדבר בה איתה היא קני התותחים, טומן ראשו בחול.
זה כמה שנים מצויה חמאס במסע השתלטות על כס הקברניט. מאחר שזו מטרתה העליונה, כל השאר הם אמצעים להשגתה. לכן היא לא הצטרפה לג'יהאד האסלאמי בעת שנלחם מול ישראל. עמידתה מנגד עוררה עליה ביקורת בציבור, אבל אפשרה לחמאס להתרכז בעיקר וגם לשדר לכולם אחריות.
הדרך הטובה ביותר מבחינתה להשתלט על הרשות הפלסטינית היא באמצעות בחירות. היא מקווה שהרגע הזה יבוא אחרי שאבו מאזן יסיים את תפקידו. ראש הרשות כבר בן 87, והוא לבטח יפנה את כיסאו בשנים הקרובות. משום כך, פועלת חמאס במרץ לקנות את הלבבות. להרחיב את בסיס התמיכה ברחוב הפלסטיני וליצור לעצמה אהדה ליום הקובע. בעברה השיגה את הערצת ההמונים באמצעות פיגועים.
בלחימה האחרונה בעזה עשתה את ההפך. היא עמדה ללא נוע כדי לא לדרדר את המצב. לפני שנתיים, במבצע שומר החומות, כפתה על ישראל עשרה ימי לחימה כדי להוכיח הקרבה בעניין ירושלים. לפני חמש ושש שנים, כשהבעירה את גדר הגבול, פעלה להשגת הקלות לאוכלוסייה. הסכם דולרים, רישיונות לפועלים, מימון של סולר לתחנת החשמל.
גם אם לא יתקיימו בחירות להנהגת הרשות, בסיס התמיכה שבנתה חמאס בקרב ההמונים אמור לסייע לה בשאיפתה האסטרטגית. שתיים במיוחד עזרו לה לחזק את מעמדה. הרשות הפלסטינית, שבמשך שנים הלכה ונחלשה, ולמעשה פינתה לחמאס את הזירה בהדרגה בוטחת, וישראל. זו החלישה את הרשות בהתמדה, ובמקביל הכתירה את חמאס כריבון האמיתי ברצועה באמצעות הבנות וסידורים.
במזרח התיכון של 2023, שם המשחק הוא פיתוח וצמיחה. לפני חמש שנים, לאישה סעודית אסור היה לנהוג במכונית. השבוע שלחה סעודיה אסטרונאוטית לחלל. איחוד האמירויות כבר שלחה שניים. את אסד קיבלה הליגה הערבית לשורותיה לא מאהבה, אלא כדי להרחיקו מן המחנה האיראני. העולם שמסביב שועט קדימה. חמאס צופה בכל זה ומבינה את גודל האחריות. הרשות פצועה וצולעת. הג'יהאד האסלאמי מנהל קטטות ילדים בארגז החול. מהיכן תבוא ההנהגה העתידית של העם הפלסטיני. מי יוציא אותם מהבוץ.
דוקטרינה של הזנחה
נאמנה לדוקטרינת ההזנחה, ויתרה ישראל על חובתה להצמיח בשטחים הנהגה פלסטינית מתונה ביום שאחרי. את כל זה יכולנו לעשות בתנאים נוחים יחסים, כי הרשות הייתה שותפה חזקה, שרצתה לעשות איתנו עסקים ורדפה אחר פעילי טרור. ישראל לא השכילה לייצב את הרשות אף מבחינה כלכלית. חולשה זו מערערת עוד יותר את מעמדה הפוליטי ומעמיקה את שבריריותה. יורשיו של אבו מאזן יתקשו מאוד לבסס את שלטונם אחריו. ייתכן שכלל לא יוכלו.
מול ההתחזקות של חמאס במחנה הפלסטיני, ישראל לא מציבה תפיסה מדינית סדורה. לא לגבי חמאס, ולא בנוגע לחיים משותפים עם הפלסטינים בעתיד. היא רואה בחמאס מה שהייתה לפני 20 ו־30 שנה – ארגון צבאי ותו לא. פתרון קבע ברצועה הוא יוזמה מדינית מורכבת, אבל אפשרית. היא דורשת מישראל הבנה עמוקה של המצב, רגישות כלפי כל הצדדים ויכולת התמדה. היא מחייבת יכולת ניתוח מפוכחת אצל מקבלי ההחלטות בישראל, ולפני הכל גילוי מנהיגות. כמו כל ריקוד עם אויבים, יש בו סיכונים. אבל אין לישראל ברירות רבות. חמאס היא כיום הגורם החזק ביותר במחנה הפלסטיני, המאורגן מכולם והאהוד על ידי הציבור.
ראש הממשלה נתניהו אמר פעם כי מי שבורח מן הטרור, הטרור ירדוף אותו. בטרור כמו במדינאות. מי שיימלט מתסביך מדיני, התסביך ירדוף אותו. עד היום חמקה ישראל כמו מאש מכל חתירה להסדר קבע ברצועה, בשל העיקרון כי אין מדברים עם רוצחים. חמאס היא אכן אויבת מרה, ולהחרמתה יש תוקף מוסרי רב. אך ישראל כבר דיברה עם אויבים וחתמה איתם על הסכמים. עם מצרים, שצבאה רצח שבויים ישראלים, ועם יאסר ערפאת, שצימאון הדם שלו אינו זקוק להוכחות. אם תשוחח עם צמרת חמאס לצורך השגת הסדר, זה לא על מנת לתת לה פרס, אלא כדי למתן אותה ולהקטין את הסכנה הנשקפת ממנה.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל