כמה כסף באמת עובר לחרדים בתקציב המדינה? לא, לא 14 מיליארד שקל. כך שלא כדאי לחזור על הטענה הזאת, שכאשר תופרך, ובצדק תופרך, תערער על בסיס הלגיטימיות של הטענה (המוצדקת) שחרדים מקבלים הרבה יותר (מאשר בעבר) והרבה יותר מדי (ביחס למה שהם צריכים לקבל).
וכמה חרדים לא מתגייסים לעומת חילונים שלא מתגייסים? השבוע הופצו ברשתות החברתיות דברים שנאמרו על ידי אלוף דן ביטון, ששירת כראש אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה, או אולי יוחסו לו.
הפרסום, שמצא את דרכו אליי באמצעות הוואטסאפ, מצטט את ביטון כאומר ש"ביום שכולם יזעקו כנגד החילונים הרבים מגוש דן המשתמטים משירות צבאי, אאמין לכם שמדובר בשאיפה לשוויון והזעקה היא לא משיקולים פוליטיים". על זה נאמר, שוין. אם אמר, חבל שאמר. ואם לא אמר, חבל שמפיצים שטויות בשמו. למה שטויות? כי המספרים לא נכונים, והלוגיקה מקולקלת. בעניין הזה כמו בעניינים רבים אחרים.
הנה דוגמה: נתוני הגיוס מלמדים שהעיר הראשונה בדירוג של צה"ל היא מודיעין. יש בה שיעור גיוס גבוה (90.9%), מיצוי ללחימה גבוה (56.4%) ומיצוי לקצונה גבוה יחסית (13.4%). אבל אותם נתונים מלמדים גם – וזה באתר של צה"ל – שירושלים היא העיר המובילה בשיעור לחימה לגברים.
היו שמיהרו לגזור מזה מסקנות כמו: התל אביבים קצינים – הירושלמים לוחמים. זה כמובן קשקוש. הירושלמים שמתגייסים הם לוחמים, וכל הכבוד ללוחמים. אבל כמה מהירושלמים בכלל מתגייסים? אופס... זה נתון שכדאי לברר לפני שקופצים למסקנות. זה נתון שיש הכרח להביא בחשבון. הרבה מאוד ירושלמים לא מתגייסים (כי הם חרדים, או ערבים).
אותו הדבר גם לגבי המידע שמופץ בשמו של האלוף ביטון. הוא מלמד שיש יותר חילונים שלא מתגייסים מאשר חרדים שלא מתגייסים. לכאורה, שערורייה, למה לבוא בטענות לחרדים, אם יותר חילונים לא מתגייסים?
התשובה צריכה להיות ברורה: חייבים להביא בחשבון כמה חרדים יש וכמה חילונים יש. כלומר, מה שיעורם של החרדים ושיעורם של החילונים שלא מתגייסים, ולא מה מספרם של החרדים ומספרם של החילונים שלא מתגייסים.
ולמה אנחנו מנדנדים עם כל זה? כי זה משהו שדחוף לומר השבוע – שבוע שבו עובר תקציב, ושבו נמשך הוויכוח על הקצבות ועל גיוס ועל עוד שלל עניינים שמחייבים הבנה מינימלית בקריאת מספרים.
זקוקים לעזרה? יש ספר חדש: "תנינים, הימורים וימי הולדת" של חיים שפירא. זה ספר נגיש מאוד על סטטיסטיקה והסתברות בחיי היומיום. הוא יסייע לכם גם בסינון קפדני של כותרות מגוחכות ברשתות החברתיות (ובחדשות בכלל).
מיהו אנטישמי?
יהודי אמור להבין שלא אומרים על יהודים אחרים שהם "מוצצי דם". בלי קשר לשאלה מה היהודי חושב – או היהודייה חושבת – על היהודים האחרים; בלי קשר לשאלה עד כמה הוא – או היא – כועסים עליהם; בלי קשר לשאלה אם תקציב המדינה מיטיב איתם הרבה מעבר לסביר; בלי קשר לשאלה מה הם – היהודים שעליהם כועסים – אומרים בחזרה; בלי קשר לכל אלה, יהודי בעל תודעה היסטורית ותרבותית מינימלית לא אומר על יהודים אחרים שהם מוצצי דם.
בספר שכתבתי כבר לפני כמה שנים, תיארתי את עלילת הדם הראשונה נגד יהודים. ראשיתה בסיור של שומר יערות רכוב על סוסו, ב־25 במרץ 1144. השומר מצא גופת נער. היהודים הואשמו ברצח.
מי שגולל את קורות חייו של הנער, נזיר ושמו תומס ממונמות, כתב את גרסתו לאירועים רק שנים ארוכות לאחר הרצח. הוא קבע שהנער וויליאם מהעיר נוריץ' – במאה ה־12 זו הייתה עיר חשובה מאוד באנגליה – נפל קורבן לטקס פולחן, שבו כמה יהודים מקומיים שחזרו את טקס הצליבה של ישו.
זהו התיעוד הראשון של פרשת עלילת דם נגד יהודים, במתכונת שחזרה על עצמה פעמים רבות מאז ועד היום. עלילה ראשונה בהיסטוריה ארוכה של עלילות דומות נגד היהודים. ברבות מהן כיכבו נערים צעירים. מוויליאם מנוריץ' בן ה־12, ועד אנדריי יושיצ'ינסקי מקייב בן ה־13. יושיצ'ינסקי הוא הקורבן שעמד במרכזה של עלילת הדם המפורסמת ביותר של המאה ה־20 – נגד היהודי מנדל בייליס ברוסיה של 1913.
גלית גוטמן ודאי לא התכוונה לרמוז שיהודים חרדים משתמשים בדמם של יהודים אחרים לצורכי פולחן. אך לו היה לה שמץ של תודעה היסטורית, הייתה מבינה שיש דברים שלא אומרים. למנהלים שלה נציע לוותר על עונש ולהסתפק בכך שתקרא ספר. נאמר, את "אנטי ג'ודאיזם" של דיוויד נירנברג, או את "אובססיה קטלנית" של רוברט ויסטריך. מן הסתם, אפשר למצוא גם ספרים קצת קצרים יותר, שיעבירו מסר דומה.
אפשר לוותר על עונש, בין השאר משום שמה שעשתה גלית גוטמן הוא ישראלי מאוד. וזה מחייב הרחבה והסבר. ישראלים – יהודים ישראלים – איבדו את הרגישות שלהם לאנטישמיות. הם צועקים "אנטישמיות" כאשר נוח להם, כאשר מישהו מבקר אותם או את ישראל, בצדק או שלא בצדק (והחרדים הם אלופי העולם בזעקות "אנטישמיות"), אבל רגישות אמיתית לתופעה הזאת כבר אין להם. החיים במדינת רוב יהודית הקהו את החושים.
הרטוריקה הציונית הקהתה את החושים. גם את זה צריך לומר: בלבו של הרעיון הציוני מקננת דחייה של היהודי הישן, וישנה גם הפנמה של רגשות שליליים וסטריאוטיפים שליליים הנוגעים אליו. כפי שכתב יצחק קונפורטי: "היהודי החדש של נורדאו ושל הרצל, ואף זה של ז'בוטינסקי... הוא מעין ג'נטלמן יהודי המעורה היטב בהוויית העולם המערבי ונושא ערכים המשותפים לבורגנות האירופית כולה, ערכים כמו כבוד, הדר ואומץ לב".
במילים פשוטות: הוא לא חרדי. הוא לא נראה, לא מדבר, לא חושב ולא מתנהג כחרדי. היהודי הגלותי עורר ברבים מראשוני הציונות "סלידה", כפי שכתב מיכה גודמן בספרו "חזרה בלי תשובה". הציונים "לא אהבו את היהודים", כתב. וגם: "קשה לפעמים להבחין בין רטוריקה ציונית לבין רטוריקה אנטישמית".
גם אצל גלית גוטמן קשה להבחין בין רטוריקה פוליטית סטנדרטית של התנגדות לכספי חלוקה לחרדים, לבין רטוריקה אנטישמית. היא לא לגמרי אשמה בזה. היא קורבן של התודעה הישראלית שמקהה את החושים המזהים אנטישמיות, משתי סיבות.
סיבה אחת, כפי שציינו, נובעת מהרטוריקה הציונית עצמה, שיש בה הפנמה של כמה וכמה דימויים אנטישמיים. זה ניכר בתיאורים של היהודים כחלשים, מושפלים, כנועים, כל מה שהישראלים רוצים להיחלץ ממנו. ההפנמה הזאת של הסטריאוטיפ היהודי לא נעלמה. ובאופן כמעט טבעי, היא מודבקת ליהודים שהמראה שלהם הכי גלותי – החרדים.
הסיבה השנייה – החיים בישראל לא מזמנים ליהודים מפגש קבוע עם אנטישמים, והחושים שיהודים פיתחו במשך דורות רבים, שמאפשרים להם לזהות אנטישמי מקילומטר, פשוט לא קיימים אצלנו. זה בלט בתגובות הישראליות להתבטאות של אילון מאסק נגד ג'ורג' סורוס.
מאסק, בציוץ בטוויטר, השווה את סורוס לנבל־העל מגנטו, והוסיף כי "סורוס רוצה לשחוק את עצם המרקם של הציוויליזציה. הוא שונא את האנושות". הרבה יהודים באמריקה נחרדו מהאמירה, אבל כאשר קוראים אותה כפשוטה, באמת לא לגמרי ברור מה הבעיה איתה. האם היא אנטישמית? אני מודה שגם לי קשה לומר בבירור אם כן או לא.
סורוס הוא דמות שקשה לחבב, ויש הרבה ביקורת מוצדקת שאפשר למתוח עליו. מצד שני, משהו בדימוי שמאסק השתמש בו מעורר אצל יהודים שחושיהם חדים יותר משלנו את פעמון האזהרה. אולי בנושא הזה צריך לתת ליהודים האלה עדיפות עלינו בזיהוי נכון של התופעה.
הנה, כך כתב יאיר רוזנברג במגזין "אטלנטיק" על תקרית מאסק: "ספק אם מאסק נוטר טינה אישית ליהודים. אבל הוא חובב תיאוריות קונספירציה, ומסלול הקונספירציה קצר ומוביל לכיוון היהודים". קיבלתי.
האם כל זה אומר שראוי להתייחס בשלווה לדבריה של גלית גוטמן? בהפגנות האופוזיציה של מוצאי שבת היו שלטים בנוסח "כולנו גלית גוטמן", שרק מעידים על כך שיש בישראל עוד הרבה יהודים כמותה, עם תודעה היסטורית לקויה. לכל אלה הייתי ממליץ על הספרים שהוזכרו למעלה.
ומצד שני, ברור שהמילים שגוטמן בחרה אומנם הדיפו ניחוח של אנטישמיות, אבל הסנטימנט שהביעה היה לגמרי לא אנטישמי. הוא נתן ביטוי לתחושה של הרבה מאוד ישראלים, שמביטים בתקציב המדינה ונחרדים ממה שהממשלה מוכנה לתת למגזר החרדי. זו הייתה זעקה, שלחרדים לא כדאי להתעלם ממנה. זעקה גסה מדי, בוטה מדי, אבל אמיתית.
כאמור, ישראלים גרועים בזיהוי אנטישמיות, ולכן מוטב שייזהרו בה. הם גם נוטים לשימוש יתר במילה "אנטישמיות", שהפכה אצלם – אצלנו – לתואר המודבק לכל מה שלא עולה בקנה אחד עם האמונות או המדיניות שלנו.
מי שלא רוצה להעביר תקציב לישיבות הוא אנטישמי, מי שמבקר את התנהלות ישראל בשטחים הוא אנטישמי, מי שסבור שישראל בדרך להיעשות תיאוקרטיה הוא אנטישמי, מי שלא רוצה גרעין תורני בשכונה שלו הוא אנטישמי. אולי כדאי להזכיר שיש עוד אפשרויות. לפעמים המבקרים הם סתם בורים או טיפשים. לפעמים הם אפילו צודקים.
עם הספר קורא?
אז מה מצב הקריאה בבית ספרנו? לפני כמה ימים, לחמש דקות בערך, הבהבו על המסכים החדשות העגמומיות: "ישראל צוללת במבחן הקריאה הבינלאומי הראשון אחרי הקורונה"; "ממוצע ההישגים בשפה של תלמידי כיתות ד’ בישראל ירד ב־20 נקודות"; "ירידה חדה בכישורי הקריאה של ילדי ישראל" – וכן הלאה.
החדשות מבוססות על מחקר של הארגון הבינלאומי להערכת הישגים בחינוך. הוא בחן את רמת הקריאה של 400 אלף תלמידים בקרוב ל־60 מדינות. בישראל נבחנו כ־5,000 תלמידים, לא כולל חרדים. התברר שהממוצע צנח. הירידה הממוצעת בציונים בכלל המדינות הייתה 8 נקודות. בישראל הייתה ירידה של 20 נקודות. למה הירידה? ההנחה היא שסגרי הקורונה והתפקוד המקרטע בתקופת המגיפה הרעו את ההישגים.
אבל כדאי לשים לב שהמחקר אומר למעשה שני דברים. הראשון – רמת הקריאה בישראל לא גבוהה באופן כללי. השני – הירידה ברמת הקריאה בישראל בתקופת הקורונה הייתה משמעותית יותר מאשר ברוב המדינות האחרות.
מכאן צריך לעבור לשלוש שאלות. הראשונה – האם אפשר לסמוך על מבחני קריאה השוואתיים בינלאומיים? השנייה – למה בישראל קוראים פחות טוב מאשר במדינות רבות אחרות? השלישית – למה הקורונה השפיעה בישראל יותר מאשר במדינות אחרות?
נתחיל מהראשונה. היא חשובה במיוחד, משום שאם התשובה עליה שלילית, אז כל הדיון מתייתר, או לפחות מקבל פרופורציה אחרת. אם אי אפשר לסמוך על המבחנים, אין טעם להאריך בדיון עליהם, וכדאי לחפש דרכים אחרות לברר את מצב הקריאה בישראל. נו, אז כמה אפשר לסמוך על המבחנים?
בספרו החדש של פרופ' אורי גניזי, "אומנות המקל והגזר" (גילוי נאות: אני עורך הספר), יש דיון מעניין על השאלה הזאת, מגובה במחקר. במערכת החינוך, מזכיר גניזי, "מיוחסת חשיבות רבה למבחנים סטנדרטיים כאלה. הם נחשבים למדד מדויק של למידה. קובעי מדיניות מעוניינים להשתמש בתוצאותיהם. העובדה שהתלמידים בארה"ב מגיעים להישגים דלים במבחנים כאלה מדאיגה מקבלי החלטות רבים (והמצב בישראל דומה)".
אלא שלגניזי הייתה תיאוריה, והוא בדק אותה בארה"ב ובסין. "קובעי מדיניות ציבורית נוטים לייחס את ההפרשים בציוני המבחנים להבדל ביכולת בין התלמידים בשנחאי ובארה"ב. אנחנו, כאמור, חשבנו שייתכן שהפער נובע ממאמץ". כלומר, אולי המדינות שיש להן ציון גבוה הן מדינות שבהן התלמידים לוקחים יותר ברצינות את המבחן, ומדינות (כמו ישראל) עם ציון יותר נמוך הן אלה שבהן התלמידים לא רואים סיבה להתאמץ.
איך בודקים? מחלקים כסף. ליד כל תלמיד הונחה מעטפה עם 25 דולר. התלמיד ידע שעל כל שגיאה במבחן יירד דולר אחד מהמעטפה. כלומר, אם ישיב תשובות נכונות לכל אורך המבחן, יקבל את המעטפה הגדושה. אם ישיב תשובות לא נכונות לכל אורך המבחן, יקבל מעטפה ריקה.
הניסוי הוסיף מוטיבציה חיצונית, חדשה, לנבחנים. לא רק להצליח במבחן שאין לו משמעות אישית מבחינת התלמידים עצמם (מה אכפת להם מה יקרה באיזה מבחן בינלאומי), אלא להצליח במבחן שיש לו משמעות רבה (כמה דולרים יישארו במעטפה שלהם).
מה קרה בניסוי? הנה, כך כותב גניזי בספר "אומנות המקל והגזר": "התוצאות אישרו את ההשערה שלנו: הישגיהם של התלמידים הסינים לא השתנו הרבה בתגובה לתמריצים. התלמידים בשנחאי השקיעו מאמץ מלכתחילה. לעומת זאת, ציוניהם של התלמידים בארה"ב השתפרו במידה ניכרת. התלמידים התמודדו עם יותר שאלות, והסיכוי שיענו עליהן נכון עלה".
כמובן, כל זה לא אומר שלהישגי התלמידים בישראל במבחן האחרון אין משמעות. זה כן אומר שכדאי לבדוק את יכולות הקריאה שלהם בעוד כמה כלים לפני שקופצים למסקנות מרחיקות לכת. וכדאי להעמיק גם בפרטי המחקר. נכון – יצאה ממנו כותרת על הצניחה בהישגים לעומת מה שהיה לפני הקורונה. אבל מדובר במחקר מורכב, עם הרבה משתנים והרבה גרפים, שלכל אחד מהם משמעות אחרת.
הנה דוגמה: כאשר בוחנים לאיזה שיעור מתלמידי ישראל יש הישגים גבוהים בקריאה, הקבוצה שמשיגה ציון בינלאומי גבוה דומה למדי לזה שמתקבל בהרבה מדינות מערביות אחרות - 8%. כמו בגרמניה, כמו באיטליה, יותר מאשר בצרפת, יותר מאשר בבלגיה או באוסטריה.
כמובן, יש גם מדינות שיש בהן הרבה יותר מצטיינים: סינגפור, הונג קונג, רוסיה, בריטניה, שוודיה, אוסטרליה, פולין ועוד. יש לאן לשאוף, אבל ישראל לא לבד בתחתית.
ומה קורה כאשר עוברים מהצטיינות יתרה לציון "גבוה"? בישראל, לכשליש מהנבחנים יש ציון מצטיין או גבוה (35%). בערך כמו בהולנד, פורטוגל, ספרד, צרפת וגרמניה. איפה ישראל מתרסקת מול הולנד? במעבר מציון גבוה לציון ממוצע.
כלומר, בישראל יש שיעור נמוך יחסית של תלמידים (67%) שמגיעים לציון ממוצע. היא קרובה לגרמניה או להולנד בשיעור התלמידים עם ציון גבוה, אבל מתרחקת מהם מאוד במעבר לציון ממוצע.
משמע – הפערים בישראל גדולים יותר בין מי שיודעים לקרוא למי שלא יודעים לקרוא. ישראל היא מקום שבו יש קבוצות שהישגיהן גבוהים ורמת הקריאה שלהן טובה, לעומת קבוצות שמתרחקות במהירות מהסטנדרט הבינלאומי הסביר. הנה, כבר מבחן הקריאה מהדהד את מה שכולנו יודעים על המדינה שלנו. הנה, כבר מבחן הקריאה מתחבר להרבה סוגיות אחרות שעל סדר היום התקציבי, החינוכי, הרעיוני שלנו.
ומה עם הקורונה? לא קל לבודד את ההשפעה של אירוע כזה על ישראל לעומת מדינות אחרות. מערכות חינוך מושפעות ממספר התלמידים בכיתה, מספר שעות הלימוד, השכלת המורים, שכר המורים, מספר השעות שמוקצה לכל מקצוע ועוד ועוד.
בישראל לומדים יותר ימים, אבל השכלת המורים נמוכה יותר. בישראל משקיעים יותר שעות באוריינות, כלומר בקריאה, ומספר ימי סגירת בתי הספר בקורונה היה נמוך יותר ביסודי וגבוה יותר בחטיבה ובתיכון.
אז למה רמת הקריאה ירדה אצלנו יותר מאשר במדינות אחרות? אולי כי אצלנו לומדים פחות טוב בזום. ולמה שילמדו אצלנו פחות טוב בזום? כי התלמידים פחות ממושמעים. או כי רבים מהם גרים בבתים יותר צפופים, ולכן יש יותר הפרעות (לתלמידים באיטליה יש מעט מאוד אחים ואחיות, אם בכלל, ולתלמידים בישראל יש אח שמציק ואחות שמציקה). או כי התשתית הטכנולוגית רעועה (נסו את האינטרנט בסינגפור, עוד יותר יציב).
כך או כך או כך, קריאה היא דבר חשוב, ברמה האישית והלאומית. מבחנים משווים הוכיחו שההכנסה לנפש גבוהה יותר במדינות שבהן יותר מבוגרים מגיעים לרמות הגבוהות ביותר של מיומנות קריאה ופחות מבוגרים נמצאים ברמות הנמוכות יותר של אוריינות.
מבחנים משווים הוכיחו שאנשים שקוראים היטב מצליחים יותר בלימודים, ולכן מתקדמים יותר מבחינה מקצועית. מחקרים הוכיחו שמי שלא קוראים היטב בגילים הצעירים יתקשו להשלים את הפער בגילים המאוחרים יותר, ויש חשש שיושפעו מהחוסר הזה לשארית חייהם.
המסקנה ברורה (וגם במקרה הזה, ברורה ברמה האישית והלאומית): ודאו שהילדים קוראים בגיל צעיר. המדינה צריכה לדאוג לזה באמצעות מערכת החינוך. ואם אינה דואגת לכך – ונדמה שאינה דואגת לכך במידה מספקת – עשו אתם את חובתכם כהורים.
השבוע השתמשנו במידע ונתונים מאתר המדד, בספר "אומנות המקל והגזר" של אורי גניזי, בספר "היהודים, 7 שאלות נפוצות", בשידורי כאן חדשות, במגזין אטלנטיק, במחקר הארגון הבינלאומי להערכת הישגים בחינוך, במחקר מערכת החינוך בישראל בראייה השוואתית בינלאומית, בנתוני אונסק"ו, בנתוני OECD, במחקר The relationship between reading age, education and life outcomes, של LKM.