בסיבוב הראשון הכתה המחאה את הקואליציה ואת האיום (שנדחה) לחיסול מערכת המשפט, וגלי ההדף של כישלון המהפך המשטרי המתוכנן זעזעו את מבנה הקואליציה. חידוש מושב הכנסת מביא שלל המצאות חדשות בניסיון לחסל את המחאה, כולל איסור מימון תרומות לטובת ארגוני זכויות אדם מגורמים ממשלתיים. המציע לא חשוב, ההשראה מלמעלה, והדוחף הוא השר דודי אמסלם.
לאחרונה הזדמן לי לעשות סיבוב שיחות אקראי במוסדות האיחוד האירופי בבריסל. זהו בניין עצום בגודלו, קמרון כנסייתי, מעין בוהן מתריסה לשמיים שממנה מסתעפות זוג כנפי בנייני משרדים. יושבים שם המון דיפלומטים בעלי פרופיל אווירודינמי נטול זוויות שמאפשר להם להחליק בשדות המוקשים של המציאות האירופית והגלובלית שהם מעורבים בה.
הפוקוס כיום על מלחמת אוקראינה, שם מקריבים האוקראינים את עצמם לטובת ביטחון מדינות האיחוד האירופי. הסכסוך הישראלי־פלסטיני נדחק קצת הצדה, אלא שהקמת ממשלת ימין משיחי מטורף עלולה להבעיר את המזרח התיכון, ומכאן הצורך של האיחוד לנסות להרגיע.
מובן שאיש ב־EU לא מתערב בחקיקה פנים־ישראלית (עלק) עקב חוק כזה או אחר, אך פה ושם שמעתי תהייה צוננת בסגנון מה פשר החקיקה על הגבלת תרומות ממדינות לארגוני זכויות? תשובתו הפסקנית של האיש מן הרחוב (שזה אני) הייתה "תרגיעו, זה לא יעבור".
אני רואה מולי את נורית חג'ג', מנושאות הדגל של הקשת המזרחית מביטה בי בפקפוק. הביטחון שלי נבע מהטמטום המובנה של פרחחי הימין בקואליציה ובורותם בהלכות התגרות בגויים. פקידי ה־EU לא אמרו מילה מעבר לתהייה המנומסת, אבל להבנתי מדובר בהכרזת מלחמה על האיחוד האירופי.
ואכן, כעבור כמה ימים נתניהו, שמכיר את מגבלות האצבע בעין, חסם אותו. מכאן ואילך מדובר בפוליטיקה פנימית שבה פרחחי הימין מדברים עם קהלי היעד שלהם. בעיקרון עצם ההצעה היא ניצול בריוני של כוח פוליטי גס שאמור לפגוע בתנועת המחאה, כמו גם בזכויות אדם בסיסיות, החל מנשים וכלה במיעוטים, נכים וכו'.
יש "חוקים" נוספים שאורבים בקנה וכולם טריגרים להמרצת המחאה. בייחוד אותה חרב דמוקלס שמאיימת להגניב חקיקת בזק לחיסול בג"ץ.
התשובה האמיתית חייבת להגיע מהרחוב. זה קרה כאשר שר הביטחון, שפוטר על ידי ראש הממשלה משום שדיבר אמת בפומבי, הוחזר עקב תגובת תנועת המחאה. המחאה הגיבה גם כאשר הקופה הציבורית נשדדה בצהרי יום, אלא שההפגנות לא מנעו את השוד (מדובר בכסף, שהוא המהות והדבר החשוב ביותר בכל ארגון מאפיוזי).
חוק הארנונה שצף לפתע חידד את ההבנה שמכאן ואילך חייבת המחאה לפעול לכל אורך החזית, כולל מדיניות הביטחון. זה יקרה לא משום שהנהגת המחאה "החליטה" או "תחליט". בעיקרון אין למחאה הנהגה. יש קולקטיב של מאות אלפים שנע בהתאם לגל המעמקים שעולה מהקרביים הפרטיים ומגולם במאות האלפים שתופסים בלטה ברחוב.
ה"הנהגה" היא האנשים הטובים שמתנדבים במו רגליהם, ידיהם, כספם וכישרונם. הם אלה שרוכבים על גל המעמקים והופכים אותו לכוח פוליטי ללא פוליטיקאים. כחייל שלהם אני סבור שאסור להיכנס לשדה הפוליטי ובחייאת, תישארו תנועת מחאה ותפסיקו להסביר לפוליטיקאים מה הם צריכים לעשות או לא לעשות בבית הנשיא.
הונאת פירמידה
מכאן ואילך השאלה היא "קוו ואדיס מחאה?". לאן הולכים כאשר הממשלה שטה בנתיב של הטיטניק בדרך לקרחון ולהתרסקות. הסיבה להתרסקות היא שעקרונות פעולתה, כמו אצל כל נוכל פונזי טיפוסי, הוא המינוף המרובע: הבטחות, שקרים, תירוצים ו"הם אשמים".
הקריסה תמיד מגיעה בגלל אירוע חריג שמערער את הפירמידה כולה. כמו הבטחה שלא מומשה ושרשרת מערכת תביעות של קורבנות שחושפים את פרטי התרמית. וכאשר הבטחות לא ממומשות ואיש לא מאמין לשקרים, איש גם לא קונה את התירוצים ובטח שאף אחד, שהוא הציבור, לא חייב להכות על חזהו שלו עם המנטרה "אשמנו בגדנו".
כמו כל חברה עסקית שבנויה על מינוף יתר, המדינה פושטת רגל במקרה הטוב, מתרסקת במקרה הרע, וזה בדיוק הג'וב של תנועת המחאה: לרסק את הממשלה. בינתיים אנחנו תקועים בין הכרס המתפרצת שמשתפלת בכיף מעבר לחגורה של דודי אמסלם וההסתחבקות העולצת שלו יאללה לחיים! ובין הצייקנות הנזירית ובת הקול המונוטונית והשטוחה של יריב לוין, שמעביר סעיפים בנימה של חנווני שסופר קופסאות שימורים.
בינתיים מתנהלים מהלכים, חלקם פרלמנטריים וחלקם מתוקצבים, כדי לקדם את הדיקטטורה המשיחית. איוש מערכת המשפט, פתיחת ערוצי קודש במרחב הליברלי־דמוקרטי־חילוני כדי לשטוף מוחות רכים, שיבוץ חיילים ופקידים נאמנים לקיסר ולאלוהים במקום למדינה ולחוק… כל אלה ודומיהם מחייבים את תנועת המחאה לאגרף תגובה בהתאם.
מדובר באקט קשוח. כדי למצות את הפוטנציאל הזה, חייבים המוחים להבין שאנחנו ניצבים בקצה הצוק. אני לא יודע איך "מארגנים" שביתות ומרי מסים, אבל אני כן יודע שמצב החזית כיום הוא או־או. או הם או אנחנו.
רק שכנוע פנימי אישי עמוק שמבין ומפנים שאנחנו שם, בקצה הצוק, יגרום לאנשים לירות לעצמם ברגל כדי להציל את הגוף. הברירה היא ללכת בעיניים פקוחות לכאוס כדי להפיל את הממשלה, או לאפשר לה כמה שנים כדי לבסס את שלטונה באמצעות תרמית פונזי כשהיא על הסוס המשטרתי, והתרמית תלווה בהפחדות, באיומים ובשוחד. בדיוק אותן שיטות שהביאו להפלת ממשלת השינוי.
שלא לדבר על הסיכוי הברור של דחיית הבחירות עד שיאיר ייבחר לראשות הממשלה. ולא מדובר ביאיר לפיד או יאיר גולן. בין כה וכה השיחות בבית הנשיא מצטיירות כמו לינק של זוג אקרובטים על טרפז בקרקס. הפער בין המחאה לממשלה הולך ומתרחב, ואני מתחזק בדעתי שאין ברירה אלא להתגרש. הם שם, אנחנו כאן ואם אין ברירה – אז יאללה בלגן.
אם לא נלך ראש בקיר, נגיע לאיזה עזאזל שאליו יעיף אותנו הימין המשיחי, וזה המקום לחזור למטרה שהיא ניהול השבתות המשק ומרי מסים. הכאוס שתפעיל המחאה והכאוס שמחוללת הממשלה יפגוש ציבור שאכל הבטחות למשילות וליציבות, שיבין שכך זה לא יכול להימשך.
אלה הם אכן אירועים בעייתיים, אבל הם יהיו אירועים מכוננים רק אם כל כוחות המחאה יתייצבו מאחורי השבתות ומרי מסים. בשלב זה מצב המחאה אחרי אישור התקציב הוא המתנה דרוכה לקראת מהלכי הממשלה. ההפתעה הגדולה של אישור התקציב היא כיצד סיעות הקודש לא קמבקו את הקמת בית המקדש באמצעות תקצוב תוכנית פינוי־בינוי. כולל כמה טונות חומר נפץ שיעלו את השיקוץ המשומם לשמיים בעקבות מוחמד.