"בן מאה כאילו מת ובטל ועבר מן העולם". זו משנה במסכת אבות. הרב גרשון אדלשטיין, מנהיג החרדיות הליטאית שמת השבוע, בן מאה ועוד קצת, ודאי הכיר את פירושו של הגאון מווילנה על המשנה הזאת – פירוש המציין מקור: הנביא ישעיהו, פרק מ"ה. בימים עתידיים, אולי ימות המשיח, אומר הנביא, "הנער בן מאה שנה ימות". כלומר, זה היעד. זה הגיל שאליו נזכה כולנו להגיע בימות המשיח. מה שעשוי להתפרש כתחרות לאמונה הרווחת שהגיל המיוחל הוא 120, כגילו של משה רבנו במותו.
אבל בעולם החרדי: הרב גרשון אדלשטיין הלך לעולמו
בנוכחות כ-200 אלף איש: התקיים מסע ההלוויה של הרב גרשון אדלשטיין ז"ל
תכף נגיע לאדלשטיין, אבל נקדים משהו על עמיתו הצעיר ממנו: הנרי קיסינג'ר חגג מאה שנים בשבוע שעבר. מתפקידו האחרון בממשל האמריקאי פרש כשהיה בן 53. כלומר, כבר כמעט חצי מאה שאנחנו מביטים בקיסינג'ר שהוא למעשה לשעבר. איך הצליח לשמור על רעננות, על רלוונטיות, על השפעה כל השנים האלה? הוא מנהיג בלי משרה ובלי משרד. כלומר, יש לו משרד. המשרד שלו. לא משרד ממשלתי כלשהו. מהמשרד הוא ממשיך להשפיע בכוח אישיותו, בכוח הרטוריקה שלו, בכוח המקוריות.
נסו לדמיין שר חוץ אמריקאי, ואם אתם בגיל המתאים, כלומר, מעל 50, קיסינג'ר הוא הדמות שקופצת לראש. בין השאר, משום שתקופתו הייתה זמן מתאים להיות בו שר החוץ האמריקאי. תקופה של מלחמה קרה, של דיפלומטיה נמרצת, של עניין ניכר במדיניות בינלאומית. גם דין אצ'סון היה שר חוץ דומיננטי, שנים לפני קיסינג'ר. גם סיירוס ואנס ניסה אחריו, אבל זבגנייב בז'יז'ינסקי, היועץ לביטחון לאומי של ג'ימי קרטר, האפיל עליו. אצל רונלד רייגן היה ג'ורג' שולץ – גם הוא האריך ימים עד מעל למאה, ומת בשנה שעברה. ואז, ממש בקצה התקופה, בא שר החוץ ג'יימס בייקר.
אחרי בייקר לא היה עוד שר חוץ חשוב. אצל ביל קלינטון היו וורן כריסטופר האנמי ומדלן אולברייט התוססת. אצל בוש הבן היה קולין פאואל, שתומרן ונדחק החוצה, ואחריו קונדי רייס. גם הילרי קלינטון הייתה שרת חוץ, והיום מכהן טוני בלינקן, שספק אם תזהו אותו ברחוב. כולם מוכשרים וחכמים, אף אחד מהם לא קיסינג'ר, לא בייקר, לא אצ'סון ולא ג'ון מרשל.
אף אחד ממי שבאו אחרי המלחמה הקרה לא עיצב תורה מדינית חשובה, לא חינך דור של מדינאים, לא קבע דוקטרינה לשנים. קיסינג'ר, בראיונות שהעניק לכבוד הולדתו, נשמע מודאג מהעובדה הזאת.
מה שקיסינג'ר רואה כשהוא מסתכל על העולם, כתב, הוא "אי־סדר". כמעט לכל המדינות הגדולות, אמר קיסינג'ר בראיון לעיתון "וול סטריט ג'ורנל", "יש התלבטויות בנוגע לאוריינטציה הבסיסית שלהן". רובן נתונות "בתהליך של שינוי או הסתגלות לנסיבות החדשות". קיסינג'ר מתכוון לעולם שנקלע לתחרות מאיימת, מסוכנת, בין ארה"ב ובין סין.
הוא ממליץ לעשות בתחרות הזאת מה שבישראל היו מכנים "ניהול הסכסוך". קשה להביא את ארה"ב וסין למצב שאין בו תחרות, אבל אפשר להביא אותן למצב של רגיעה שלא תביא להסלמה. זה מה שקיסינג'ר הכי חושש ממנו: הסלמה. הוא גדל בגרמניה של שנות ה־20 וה־30 של המאה הקודמת, וזוכר כיצד משטר מידרדר במהירות, וכיצד העולם מידרדר במהירות למלחמה שכולם מפסידים בה, יותר או פחות. איך למנוע את המלחמה, בלי לעלות על מסלול של תבוסתנות, זו הדילמה שהוא עסוק בה, בעצם, מאז שנות ה־70, בתקופת הדטאנט מול ברית המועצות, ועד ימינו.
והוא מוצא את עצמו בעמדה קצת משונה. עד לפני זמן לא רב היה קול כמעט בודד, מאוד בולט, בביקורתו על המערב שמתגרה ברוסיה יותר מדי. הוא חשב שהרעיון לצרף את אוקראינה לנאט"ו הוא רעיון עוועים, שעלול לדרדר את האזור למלחמה. לאחר שהתברר שהוא צודק, הפך את עמדתו. לא שאז טעה ועכשיו הוא חושב ההפך. אז צדק – בנסיבות של אז. היום הוא צודק (לדעתו) – בנסיבות של היום. מהן הנסיבות? אוקראינה חמושה, חזקה, מנצחת, או לפחות לא מפסידה. היום היה מצרף אותה לנאט"ו.
"אני בעמדה אירונית", אמר. "הייתי לבד כשהתנגדתי לחברות של אוקראינה בנאט"ו, ואני כמעט לבד כשאני תומך בחברות בנאט"ו". הוא היה רוצה שהתנאים שיאפשרו את סיום המלחמה יכללו החזרה של כל הטריטוריה הכבושה לאוקראינה, למעט חלק מחצי האי קרים. "לרוסיה, האובדן של סבסטופול, שגם בהיסטוריה לא הייתה אזור אוקראיני, יהיה נפילה כזו שלכידות המדינה תהיה בסכנה. ואני חושב שזה לא רצוי עבור העולם שאחרי מלחמת אוקראינה".
כהונה והנהגה
נחזור לאדלשטיין, שהלך לבית עולמו, מלווה, כמקובל, בהמונים מתאבלים. על מה מתאבלים? שאלה טובה. אם כבר נחשב כמת ובטל, אין על מה להתאבל. ובכל זאת מתאבלים. גדול תורה נפרד מהעולם. מנהיג קהילה נפרד מהעולם. רק שנה חלפה מאז נעשה למנהיג הבולט של החרדים הליטאים, עם מותו של הרב חיים קנייבסקי.
צריך לומר: בעשורים האחרונים החרדים נוטים להמליך על עצמם מנהיגים קשישים, מה שמבטיח תחלופה תכופה. לא תמיד כמובן, הכל תלוי בתוחלת החיים, שאין דרך לדעת מראש. בטח שלא בעידן המודרני – העידן של חיים ארוכים. בנדיקטוס ה־16, מנהיגם של הקתולים למשך שבע שנים, התפטר מהאפיפיורות כאשר בריאותו התערערה, וחי עוד כמעט עשור אחר כך. פרנציסקוס, המכהן כעת, רק בן 86. ילד. אבל גם הוא כנראה מתלבט בשאלה האם וכמה להתמיד בתפקידו.
לאורך הכהונה יש חשיבות. בנדיקטוס כיהן שבע שנים, פרנציסקוס משלים עשור. לא במקרה, השפעתם אינה דומה לזו של קודמם, יוחנן פאולוס השני. היו כמובן נסיבות, של אישיות, של תקופה, של כריזמה, שהפכו את האפיפיור של סוף המאה ה־20 למשפיע כל כך. והיה גם משך הכהונה. יותר מרבע מאה ישב יוחנן פאולוס על כס האפיפיור. יותר מבנימין נתניהו בכל כהונותיו יחד. יותר מארדואן כראש ממשלה וכנשיא יחד. משך הכהונה של מנהיג מאפשר לו קביעת סדר יום לטווח ארוך, מאפשר לו הטמעה של תורות חדשות, מאפשר לו דומיננטיות.
לרב אדלשטיין לא היה זמן להנהיג מעבר להנהגת שגרה. גם לא לרב קנייבסקי לפניו. מתי הייתה לרב גדול יכולת לחולל תפנית? יש שילכו לאחור עד לימיו של הרב אלעזר מנחם שך. השפעתו ניכרה בציבור החרדי למשך כ־30 שנה. אם הייתה השפעה לטובה או לרעה זו כבר שאלה של עמדה. אבל אין ספק שהרב שך קבע נתיב, וגם וידא שהציבור מתקדם בו.
מכאן, לשאלת העתיד שלאחר אדלשטיין. נהוג לומר על החברה החרדית שכבר לא מעט שנים היא שרויה במשבר הנהגה. ההמונים אומנם הולכים, מצוות אנשים מלומדה, לכל הלוויה של כל גדול בתורה. אבל הרב אדלשטיין לא נהנה מהסמכות של הרב שלום אלישיב, וזה לא נהנה מהסמכות של הרב שך. תרצו, תאמרו שהדור הולך ופוחת, כמו שמקובל לומר.
תרצו, תאמרו שבעידן שאנו חיים בו קשה להנהיג, אפילו אצל החרדים. תרצו, תאמרו שמדובר בגלגל – אולי המנהיג הבא יזכה לבריאות טובה יותר, לחיים ארוכים יותר, ויכהן למשך הזמן הנדרש כדי לעגן את מנהיגותו. כך או כך, לטלטלות שעוברת ההנהגה החרדית יש השלכות. מהן? אפשר להציע שתי אפשרויות, האחת סותרת את השנייה.
בהיעדר מנהיגות דומיננטית, חברה עשויה לעבור תהליך של שחיקה והתפוררות. כל אחד עושה מה שנוח לו, כל אחת קובעת דין לעצמה. זו טענה שעולה בקנה אחד עם אמונות רווחות על זרמי מעמקים המשנים בהדרגה את החברה החרדית, ומקרבות אותה לישראליות, למודרניות. זו טענה משלימה לאמירות על הצורך להתקדם בשילוב החרדים לאט, בהדרגה, בחיבוק, בהבנה.
הטענה היא שהתהליכים כבר בעיצומם, וצריך לתמוך בהם בסבלנות ולא לדחוף בקוצר רוח. ובמילים פשוטות: ההנהגה הרבנית הרעועה של הציבור החרדי משרתת את המטרות החברתיות ארוכות הטווח של שאר הציבור הישראלי.
האפשרות השנייה היא שהיעדר הנהגה דווקא מעכב תהליך אפשרי של השתלבות, עוצר את הקדמה. בהיעדרה של מנהיגות דומיננטית, כולם מתיישרים לעמדות הקצה, כדי לא להיחשד חלילה בחתירה נגד העקרונות המקודשים. אין מי שיש לו כוח מספיק, עוצמה מספיקה, כדי להכריע שבא הזמן לחולל שינוי.
הרב עובדיה יוסף היה דומיננטי מספיק כדי לקבל הכרעות הלכתיות חשובות, מהפכניות (בעיניים חרדיות), ולהטמיע אותן. לחרדים הליטאים אין מנהיג שיש לו כוח כזה. אין מיכאיל גורבצ'וב, שבא מתוככי הממסד המפלגתי, ונעשה רפורמטור. אין מנחם בגין, שהנהיג מחנה פוליטי במשך דור, ויכול היה לשכנע אותו לקבל הסכם שלום שכולל פינוי של שטחים.
הליטאים יציבו מעליהם מנהיג לאחר אדלשטיין. הצבתו של מנהיג, גם היא סוג של מסורת, כמעט הכרח, לקבוצה החברתית הזאת. אבל מנהיגות לא מקבלים, מנהיגות לוקחים, מפעילים, מעמיקים. במנהיגות עושים שימוש כדי להתוות דרך וכדי לשנות דרך. זה קשה בגיל 50 או 60 או 70, זה בלתי אפשרי למי שמקבלים את התואר הלא רשמי קרוב לגיל מאה, כאשר הם כבר קרובים לבטלות.
ציונות וקשקשנות
חוק הלאום הוא חוק מיותר. אמירה פומפוזית שספק אם יש לה ערך מעשי. חוק שאפשר היה להעביר ברוב גדול, משמעותי, כדי לתת לו לפחות את התוקף ההצהרתי הנדרש, אך במקום זאת הועבר ברוב קטן. הסעיפים שעמדו בין הרוב הקטן לבין האפשרות של רוב גדול היו סעיפים מעטים, בודדים. אבל הרוב הקטן התעקש על הנוסח שלו. בעיקר, התעקש לא ליצור את הרושם שהוא חלילה בעד שוויון, או בעד פלורליזם. הרוב הקטן חשש מפרשנותם של שופטי בית המשפט העליון. צריך להודות, זה היה חשש מובן, אלא שחוק הלאום לא הציע לו שום פתרון. שהרי, גם פרשנותו של חוק הלאום במתכונתו הנוכחית נתונה לאותם שופטים באותו בית משפט.
שר המשפטים יריב לוין מבין את העובדה הפשוטה הזאת, ולכן הוא מבקש לשנות את דרך מינוי השופטים. אתמול, על פי פרסומו של מיכאל שמש, לוין אמר כך בישיבת הממשלה: "ערבים קונים דירות ביישובים יהודיים בגליל וזה גורם לעזיבה של יהודים את הערים הללו, כי הם לא מוכנים לגור עם ערבים. צריך לדאוג לכך שבבית המשפט העליון יהיו שופטים שיבינו את זה".
כלומר, לוין מבין ששום חוק או החלטת ממשלה לא ישנו את המציאות המטרידה של ערבים קונים – יהודים עוזבים (אגב, אותה תופעה מתרחשת גם כשחרדים קונים וחילונים עוזבים. אבל זה כנראה לא מטריד את לוין, אולי משום שהחרדים חברים בקואליציה שלו, אולי משום שהחרדים ידועים בדבקות שלהם בערכי הציונות). לוין מבין שאם לא יוחלפו שופטי בית המשפט, שום מציאות לא תשתנה. למעשה, החתירה שלו לרפורמה משפטית מוכיחה בדיעבד עד כמה חוק הלאום היה מיותר. בזבוז של זמן יקר על ויכוח עקר.
עכשיו מנסים להעמיס על החוק עוד ויכוח עקר, על החלטת ממשלה שתהיה או לא תהיה (בשלב זה טרם נפלה הכרעה), שמטרתה לקבוע "כי ערכי הציונות כפי שהם באים לידי ביטוי בחוק יסוד "ישראל מדינת הלאום של העם היהודי", יהוו ערכים מנחים ומכריעים בעיצוב מדיניות המנהל הציבורי, מדיניות הפנים והחוץ, החקיקה והפעולות של הממשלה וכלל יחידותיה ומוסדותיה – הן בשלב עיצוב המדיניות הציבורית והן בשלב ההטמעה והביצוע של המדיניות הציבורית".
כלומר: החוק שעד עכשיו לא ברור מה תועלתו, ושפרשנותו מעולם לא עמדה למבחן, ינחה את המדיניות של ישראל. אגב, מעניין להיזכר שלוין הודיע לפני חמש שנים, כאשר הוביל את חקיקת חוק הלאום, שהחוק הזה – הלאום – "יחזיר את הרוב היהודי לגליל". כמובן, זה לא קרה. ולכן יצחק וסרלאוף רוצה החלטת ממשלה. ולכן לוין רוצה רפורמה משפטית. במקום מדיניות מעשית ליישוב הגליל, הממשלה תעביר החלטות, תצהיר הצהרות, תחליף שופטים. אין ספק, זה מה שיביא יהודים לגליל.
איך בדיוק? בואו ננסה את זה. בחוק הלאום כתוב: "המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה". בהחלטת הממשלה המוצעת, שהייעוץ המשפטי לממשלה מתנגד לה, נאמר שהיא תחייב לתת "משקל משמעותי לערכי הציונות" ותבוא לידי ביטוי "בראש ובראשונה בתחומי ההתיישבות ובמתן הטבות לאלו ששירתו בצבא ובכוחות הביטחון או בשירות לאומי אזרחי, תוך העדפת משרתי שירות קרבי. זאת, מבלי לגרוע מהעקרונות המעוגנים בחוקי היסוד". נו, אז מה זה אומר בפועל? מהן "הטבות", מהי "העדפה", ואיך אפשר לתת את אלה "מבלי לגרוע מהעקרונות"? שלא לדבר על שאלת השאלות: מהם "ערכי הציונות"?
נציע פרשנות, אפשרית אבל לא מתחייבת. "ערכי הציונות" הם הערכים המפורטים במגילת העצמאות של מדינת ישראל. לדוגמה, שהמדינה "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". כך כתוב במגילה. מצד שני, הממשלה אמורה להחליט על "העדפת משרתי שירות קרבי", מה שמשמעותו הוא ויתור על שוויון "בלי הבדל דת, גזע ומין". למה ויתור? הנה הסבר בלי מטען לאומי. ויתור כי זה אומר שהמדינה נותנת העדפה לחיילים על פני חיילות.
בגיוס לשירות קרבי יש הרבה יותר תפקידים קרביים לגברים מאשר לנשים. כלומר, נוצרת אפליה במתן הטבות. אפליה לרעה של חיילות. האם האפליה לרעה של חיילות מתיישבת עם "ערכי הציונות"? אולי, ואולי לא. תלוי אם ערכי הציונות הם הערכים המופיעים במגילת העצמאות, או ערכים אחרים שלא פורטו בהחלטת הממשלה ושאליהם מכוון השר לענייני הצהרות (בענייני הנגב והגליל) וסרלאוף.
ומי יכריע מה הפרשנות של החלטת הממשלה? היועצת המשפטית לממשלה והמשנה שלה, גיל לימון, כבר הודיעו שהם מתנגדים להחלטה. לא בטוח שזו התנגדות חכמה. אולי מוטב היה לתת לממשלה להעביר החלטה מיותרת ואז להתעלם ממנה ברמה המעשית, כי אין שום דרך ליישם אותה בשום רמה מעשית. אלא שהיועצים המשפטיים, כדרכם של יועצים משפטיים, החליטו להתנגד עכשיו, במקום למרוח אחר כך.
להגנתם נאמר שהחלטת ממשלה שנראית חסרת משמעות, עלולה להיות פתח לצרות בהמשך. כך שאולי באמת מוטב להרוג את המפלצת כשהיא קטנה. אם כי, ככל שזיכרוני מגיע, שיטת ההתעלמות הנונשלנטית מעולם לא נוסתה. יכול להיות שליועצים משפטיים לממשלה אין הלוקסוס להתעלם מהחלטות סרק. אבל לנו האזרחים יש ויש.
השבוע השתמשנו בנתונים ובמידע מאתר המדד, בכתבה של טונקו ורדרג'ן ב"וול סטריט ג'ורנל", בדיווחי ה"ניו יורק טיימס", בנתוני המכון לדמוקרטיה, בדוח של פרופ' רות גביזון על חוק הלאום, באתר כאן חדשות ובאתר הכנסת.
[email protected]