לפני חודשים ארוכים קניתי כרטיס להופעה של פיטר גבריאל בברלין. גבריאל, ללא ספק אחד מגיבורי נעוריי וגם חבר נכבד בפסקול בגרותי, כבר בן 73, וחשבתי שהגיע הזמן לראות אותו על במה לפני שמי יודע מה עוד יקרה לכולנו. אומנם הייתי בהופעה שלו בפארק הירקון ב־1994, אבל עמדתי בערך בפאתי רמת גן, וראיתי אומן ענק בגודל של זבוב. בקיצור, באותו יום שבו הכריז על סיבוב הופעות חדש, הכרטיס כבר נרכש.
במקביל לכל זה, גבריאל גם הודיע על הוצאת אלבום חדש שלו - ראשון זה 20 שנה, והחל לטפטף שירים חדשים לרשת. על פניו, זה היה אמור להיות אירוע משמעותי עבורי. מישהו שאני יכול לנאום שעות ארוכות על כל שיר ושיר שלו, חוזר לייצר שירים חדשים. ואני עוד עומד, כאמור, לראות אותו בהופעה. ובכל זאת, בכל עת שבה ניסיתי להקשיב לאחת מהיצירות החדשות שלו לא הגעתי לסופה.
לחלופין מצאתי את עצמי בוהה בסלולרי או עוסק בכל פעילות אפשרית פרט להקשבה. המסקנה העגומה שלי הייתה שהשירים החדשים לא מספיק טובים, כנראה. שלא לומר, משעממים. וכך נמנעתי אפילו מלנסות ולדגום את אלה שיצאו אחריהם.
כך התייצבתי בסוף מאי באמפי ואלדבונה המרהיב בברלין, כשרק תפילה אחת אשא - הו אלי אלי, שהשירים החדשים שלו יעברו עליי מהר, וניגש עד מהרה ללהיטי הזהב הישנים והטובים של פיטר גבריאל. אלא ששכחתי עובדת יסוד אחת בנוגע לאומן הבלתי מתפשר הזה: בכל סיבוב הופעות הוא נוהג להקדיש חלקים ניכרים לשירים לא מוכרים. והוא לא עובד בריצוי הקהל, אלא משתף אותו - באופן שהוא לא פעם קשה לעיכול - במכלול היצירה שלו.
ואכן, גם בברלין וגם בגילו המתקדם גבריאל לא השתנה. אולי רק הקשיח עמדות. אחרי שיר מוכר אחד בפתיחה, הוא עבר לרצף של ארבעה שירים חדשים, בזה אחר זה. מהלך כמעט התאבדותי, בקנה מידה של הופעות ענק. וגם אחרי שקטע את הרצף בעוד שיר מוכר אחד, חזר ל״סורו״ ולאלבום החדש.
זאת הייתה חוויה פשוט מתסכלת. בכל פעם מחדש, כשמסתיים שיר שלא הכרת ואתה מצפה לשמוע פתיח מזוהה ואהוב, גבריאל מאכזב אותך שוב. ככל שהמופע התקדם הבנתי שלא מדובר בהקדמה מאתגרת, אלא בלב העניין. זאת לא עומדת להיות חגיגת הלהיטים הגדולה של פיטר גבריאל. ומהרגע שבו ההבנה הזו התפשטה בתוכי, פשוט נרגעתי. והתחלתי לעשות משהו שכבר נשכח ממני לאורך שנים: להקשיב. להתרכז, לאורך דקות רצופות, בשיר חדש לגמרי שלא שמעתי מעולם. מיומנות שכאדם צעיר, שחי בעולם עם הרבה־הרבה פחות הסחות דעת, הייתה לי טבעית בערך כמו קילוף העטיפה של קרטיב בקיץ. ומאז פשוט איבדתי.
בגלל פייסבוק. וטיקטוק. ו־וואטסאפ. ונטפליקס. והילדים. והפרנסה. והדאגות של אדם מבוגר. וגם בגלל התחושה הזאת שכאדם צעיר אתה יכול לשתות עוד ועוד אינפורמציה חדשה, והגוף פשוט לא נמלא לעולם. אבל כמבוגר אתה מתהלך באיזושהי רוויה כמעט קבועה.
בחזרה לברלין: ככל שהקשבתי יותר כך נשאבתי לתוך עולם הצלילים המופלא של גבריאל. והרגשתי, ולו לרגע, את אותה חדוות גילוי מופלאה של העלומים. העובדה שהקליטה הסלולרית פשוט נגוזה ממתחם ההופעה רק תרמה לניתוק המבורך, ואפשרה לי להתמסר לשירי האלבום החדש (והמעולה) שלו. גבריאל מצדו השלים לקראת סוף ההופעה את מכסת להיטי החובה, ששלחו את הקהל הביתה כשלפחות חצי תאוותו בידו, ואני יצאתי מסוחרר ומאושר. כיאה לחוויה תרבותית עמוקה באמת. כזו שגם תובעת ממך מאמץ, לא רק מבדרת אותך.
בטיסה חזרה לארץ, עדיין באופוריה, תכננתי לשמוע ברצף את כל השירים החדשים של גבריאל. אבל איפשהו באמצע השיר השני עצרתי, והעברתי לרגע לשיר ישן ומוכר. ואז עשיתי הפסקה לטובת פרק בסדרה קומית. ומאז ועד עתה, לא הצלחתי לאלץ את עצמי להקשיב להם שוב. כנראה שהטיסה הבאה, אם ארצה לחדש כקדם את הרגלי צריכת התרבות שלי, תהיה לאי בודד.
על הסכין
אין בי טיפה של אמפתיה לשמחה רוטמן. לא לעמדות שלו, שאני מתנגד להן בתוקף, ולא לדמות היהירה והמנותקת שהוא מקרין. אבל הזעזוע הקולקטיבי שאני שומע סביבי מפרשת חטיפת המגפון מוגזם לגמרי. האיש חווה התגרויות בלתי פוסקות, בכל מקום שבו הוא נמצא, וטבעי שהוא גם מאבד לרגע עשתונות. מה עוד שלא נגרם שום נזק, פרט לפאסון שלו.
אחת העובדות שמרבים להזכיר בהקשר של מסע הקסם המופלא של נבחרת הנוער במונדיאליטו היא חברותם של שחקנים מוסלמים בה. כאילו שלא היו כדורגלנים ערבים בולטים באין־ספור נבחרות ישראליות קודמות. מארמלי ועד כיאל. אבל נדמה שמדד העוינות הנוכחי בין ערבים ויהודים בישראל כה גבוה, עד ששיתוף פעולה כזה מרגיש כמעט כמו נס.
״Turn of the Tide״ (נטפליקס) היא סדרה פורטוגלית חדשה העוסקת במשלוח סמים שהגיע בטעות לאיים האזוריים, ומשנה לחלוטין את חיי התושבים שם. היות שהייתה לי הזכות לטייל בארכיפלג המופלא הזה, המראות מרגשים אותי במיוחד. אבל בלי קשר, מדובר בסדרה מומלצת, “מלוכלכת״ במובן הטוב של המילה, שגם מגוללת סיפור של מקום לא מוכר.