מרגע לרגע מתברר שהממשלה לא רק שאינה פותרת בעיות, היא מייצרת אותן בקצב שיא. לרגע היה נדמה שהמצב הביטחוני קצת נרגע ושהשקל מתחיל להתאושש, אבל לפי ראשי מערכת הביטחון שום דבר אינו רגוע. גם גורלות הוועדה למינוי שופטים ונגיד בנק ישראל טרם הוכרעו, ובאופן כללי - הדרך של הממשלה לשרוד היא אקרובטיקה גמלונית על חבל דק: גם לנסות לשקם את ההריסות וגם לא לאבד את הלהט בקרב מה שנשאר מהבייס.
אבל ההריסות לא משתקמות, ולך תסביר עכשיו לבייס שזה בעצם לא היה רעיון כל כך טוב להעמיד פנים שהקנאים הקיצוניים ביותר בארץ הם התגשמות חלום ה״ימין מלא־מלא״. ההישג האמיתי היחיד הוא מסך עשן תמידי שמייצר אי־ודאות.
גם השבוע ראינו מגוון ריקודים צולעים בין הטיפות, כדי לנסות להתמודד עם המציאות הבלתי אפשרית. מנכ״ל משרד רה״מ התחנן בראיון רדיו להפסיק לדבר על הרפורמה כדי שהיא תיעלם מעצמה, ואחר כך חזר בו, כדי שחלילה לא ישוטו אי אילו מנדטים לכיוון מפלגה דמיונית שיקים יריב לוין.
שר החוץ השתלח בסגנית נשיא ארה״ב על שהעזה לומר משהו בזכות מערכת משפט עצמאית, ואז צייץ התנצלות, וגם יועץ התקשורת החדש של רה״מ הצהיר שלגמרי שינה את דעותיו מאז ציוצי הנאצה ששיגר לנשיא ג'ו ביידן - וכל זה בזמן שראש הממשלה מנסה להשיג סוף־סוף הזמנה לבית הלבן כדי לקדם מהלך או שניים למען המדינה.
מרבית הישראלים כבר הבינו מה קורה עם קואליציה שנשלטת על ידי מיעוט משיחי, וגם ליכודניקים רבים כבר הפנימו שכך העתיד שלהם עומד להיראות: הפגנות בכל פינה, נזיפות בינלאומיות, ואי־ודאות ביטחונית־מדינית־כלכלית. קיצוני הקואליציה לא זורמים עם טקטיקת המסמוס ככלי להנמכת הלהבות, וגם הציבור הליברלי לא קונה את זה. אם רוצים רגיעה אחרי קדנציה שהתחילה בדריסה פרועה, צריך לעבוד בשבילה. לצאת בהצהרות ברורות ומאחדות ולגבות אותן במעשים, ובעיקר להפסיק עם זגזוגי הגזלייטינג המתישים, שרק שוחקים את האמון השחוק ממילא. הזגזוג לכאורה ״משמר את השלטון״, אבל לא מאפשר להתנהל, שלא לדבר על לנהל את המדינה.
שני סיפורים שונים
טקטיקת הזגזוג דוגלת בתשובות שונות לשאלות זהות, בהתאם למה שהשואל רוצה לשמוע. כל ייעודה הוא להשקיט את כל הגזרות, כדי לקדם את הרצונות של חברי הממשלה בלי טרדות מיוחדות. האמת כבר מזמן אינה אופציה. אבל מעבר להרס שנגרם מאי־הוודאות נוכח המסרים הסותרים, אנחנו גם חווים פגיעה מתמשכת ביסוד הקיום שלנו כאן: בסיפור המשותף.
הפוליטיקה של השנים האחרונות פיצלה את המיינסטרים לשני מחנות, שכל אחד מהם מספר לעצמו סיפור אחר וניזון מכלי תקשורת אחרים. במאבק המתמשך על דמותה של המדינה מפמפמים זגזוגי גזלייטינג ללא הרף, ובעצם פוגעים בשיטתיות בסיפור המשותף העוצמתי, שבזכותו ישראל משגשגת ובזכותו גם הוקמה. את הסיפור הלאומי המשותף צריך לתחזק כל הזמן. הוא בונה ומשמר את החוסן התודעתי של המדינה. בזמנו, השמאל הקיצוני פגע בסיפור המשותף כשהעלה את רעיון ״מדינת כל אזרחיה״, מבלי להבין שישראל חייבת להיות יהודית, כי שם טמונה עוצמתה השורשית וההיסטורית. שם גם טמונה הנכונות לאהוב את המדינה לדורות קדימה ולהקריב עבורה.
תופעת הנגד הייתה התעצמותה של מוטציה ימנית, שהחליטה שכל מי שאינו משתייך לשורותיה הוא שמאל קיצוני, ולכאורה מטרתה ״לאזן״. אבל מרוב רצון לאזן, הזרם העכור הזה אימץ סגנון צעקני ובהמי, וגם רטוריקה שהלכה והקצינה עד שאיבדה את הקשר עם יהודי התפוצות ועם יותר מחצי מדינה. איך לעזאזל הגענו ממדינה דמוקרטית עם מוסדות מוערכים בכל העולם, לכזו ששואפת להשתלט על התקשורת ו״לרסן״ את מערכת המשפט בסגנון הונגרי־פולני?
הסיפור המשותף של ישראל הוא יהודי וגם דמוקרטי, ומי שפועל למימוש טוטאלי של ערך אחד כדי לחסל את הערך השני, פועל נגד הסיפור הזה ונגד חוסנה התודעתי של המדינה. הדמוקרטיה הליברלית מאפשרת לכל פרט בישראל לממש את עצמו, אבל קיומה תלוי בסיפור הלאומי. ללא הסיפור הלאומי המשותף האזרחים לא יתגייסו זה למען זה, כי הערבות ההדדית נגזרת ממנו.
ככל שיסודות הסיפור המשותף מתכופפים למען האינטרסים הפוליטיים, מתמעטים האזרחים שיתגייסו למענו. זוהי דרך בטוחה לעצור את שגשוג מדינת הלאום, כמו גם את יכולתה ליישם בריתות אסטרטגיות עם העולם המערבי, ולכן גם להגן על עצמה.
טבעיים וקיצוניים
הפגיעה המתמשכת בסיפור המשותף היא הסיבה לכך שגם האופוזיציה צריכה לחשב מסלול מחדש. בני גנץ ויאיר לפיד הוכיחו בגרות השבוע כשבחרו מועמדת מוסכמת לוועדה למינוי שופטים, אבל גם הם ייאלצו להתאמץ יותר. לאחרונה נשמעים יותר קולות שמדברים על הצורך בממשלת אחדות אמיתית, שבמסגרתה נתניהו יוותר על ״שותפיו הטבעיים״, גנץ ולפיד יוותרו על החרם ויצטרפו לליכוד, ועל הבסיס הזה תקום ממשלה רחבה, כי זה מה שרוב הציבור רוצה.
נמאס ממלחמות היהודים. רק אחדות כזו תשקם את הסיפור המשותף של המיינסטרים, והוא זקוק לשיקום דחוף. זה נכון שתפקיד האופוזיציה לשאוף להפלת הממשלה, אבל גם אם תקום ממשלה חדשה ללא בחירות - המשמעות תהיה שהממשלה הנוכחית נכשלה.
הממשלה הנוכחית הרסנית לישראל ברמות רבות. אחרי הדרך שבה התחילה את כהונתה, היא תיחשד בכל צעד שתעשה, גם על ידי המחנה הדמוקרטי בישראל, וגם על ידי ארה״ב ואירופה. היא לא תצליח לתחזק קואליציה נגד ההתעצמות של איראן או לקדם שלום עם סעודיה ולממש את חזון המזה״ת החדש. זה פשוט לא עובד ביחד. לא משנה כמה מוכשר נתניהו, כל צעד שלו קדימה יסתיים בשני צעדים לאחור בגלל סמוטריץ׳, בן גביר, רוטמן או לוין. הקואליציה סובלת מעודף קיצונים, ואין באמת אפשרות לשלוט בהם.
באופוזיציה מבינים את האירוע, אבל עדיין מציעים מלחמה ולא אלטרנטיבה של שקט. הרי בשלב הזה, מרבית המדינה כבר הבינה שעם הממשלה הנוכחית לא יהיה שקט, ומנגד - גם עם הממשלה הקודמת לא היה שקט. המשך המלחמה הפנימית מעודד שבטיות על פני לאומיות, וזה בדיוק מה שהביא לחורבן המדינה היהודית בהיסטוריה.
אולי מה שכולנו צריכים להבין הוא שאין מצב של ניצחון מוחלט בין שני מחנות, שכל אחד מהם אימץ סיפור שונה. צריך להתחיל למצוא את השבילים חזרה זה לזה. לא הגיוני שבירושלים בירתנו, שאמורה להכיל את כולם, יהיה קשה כל כך לקיים מצעד דגלים ביום ירושלים ומצעד גאווה בשבוע הגאווה. צריך לחזור לדרך של הסכמות, ואם הקואליציה לא מציעה דרך כזו, זה תפקידה של האופוזיציה.