הפיגוע הקשה וההיתקלות עם המחבל־השוטר המצרי אינה הפעם הראשונה שבה מתרחשת תקרית ירי ולחימה בין חיילים שוטרים מצרים לחיילים ישראלים לאחר חדירה לשטח ישראל.
מקרה ספק דומה ספק שונה התרחש לפני כ־17 שנה, כאשר יואב גלנט, כיום שר הביטחון, כיהן כמפקד פיקוד הדרום. לא הרחק מאזור הפיגוע והחדירה האחרונים, חדרו שני שוטרי גבול מצרים לשטח ישראל. גם אז האירוע התרחש בסוף השבוע.
באזור הר שגיא השוטרים המצרים פתחו באש לעבר מארב של לוחמי שריון שפעלו ככוח קרקעי. הלוחמים, שהופתעו, השיבו בירי וחיסלו את שני השוטרים. אותו אזור גיאוגרפי, אותן בעיות ביטחוניות ופליליות של ארץ ההברחות, אבל אז לעומת היום לא הייתה גדר, והמעבר של הגבול היה פרוץ לרווחה כאילו מדובר בטיילת של תל אביב.
לעומת האירוע האחרון, בישראל קיבלו אז את הגרסה המצרית הרשמית כי השוטרים המצרים חדרו לשטח הישראלי בטעות, כי אין גדר באזור, תוך מרדף אחר מבריחי סמים – ופתחו באש לעבר כוח צה"ל כי חשבו שמדובר במבריחים.
האירוע אז גרם למשבר גדול בין המדינות, בעיקר ביחסים בין הצבאות. המצרים מחו על עשרות פגיעות הקליעים בגופות השוטרים וטענו להתעללות בגופות. אף על פי שהחדירה הייתה לשטחנו, ישראל הלכה על ביצים כדי לא לפגוע במרקם היחסים החשוב והשברירי.
17 שנה לאחר מכן, הפעם גם המצרים בטוחים לגבי אופי האירוע. המכשול שנבנה לא מותיר ספק. את הגרסה הרשמית על כך שגם התקרית הזו התרחשה על רקע של מרדף מול מבריחים, הוציאו המצרים לצרכים פנימיים, בהבעת צער כללית על המתים באירוע, ללא גינוי לפעולת המחבל.
מאחורי הקלעים התמונה שונה לחלוטין. שיתופי הפעולה הצבאיים בשנים האחרונות שהתגברו והערך המשותף לשתי המדינות מהידוק היחסים, שעל רובו לא ניתן לכתוב בשורות אלה, הוא חסר תקדים. האינטרסים המשותפים הם שהובילו לכך לנוכח התעצמות ארגון הטרור של המדינה האסלאמית בסיני עוד בעשור הקודם. לאחר שנים שבהן הצבא המצרי ספג מכות קשות במערכה הזו, השנים האחרונות כבר עומדות בסימן של היפוך מגמה והצלחה. בזהירות הנדרשת ניתן להעריך שגם לישראל חלק בהצלחות הצבא המצרי בסיני.
לצד זאת, בשנים האחרונות המצרים רחוקים מלהיות אדישים גם להברחות הסמים ממצרים לישראל, וגם כאן זה משרת את האינטרסים שלנו. המבריחים הם בני השבטים הבדואיים בסיני, וכאן אומנם אין מדובר בפעילי המדינה האסלאמית, שמתנגדים להברחות סמים בגלל סוגיות דת, אבל ההברחות הללו מתבצעות כיום כמו מבצע צבאי.
עשרות חמושים מחפים בצד המצרי על נושאי הסמים שמבקשים להגיע לגדר הגבול ולזרוק את השקים לצד השני, שם יגיעו מבריחים בדואים ישראלים לקלוט את ההברחה ולהפיץ את הסמים בארץ. הנכונות לבצע ירי במידה שהצבא המצרי יתערב הינה גבוהה, ולא מעט שוטרים מצרים על הגבול נהרגו בשנים האחרונות מירי אותן כנופיות, גם בפעולות נקמה לאחר הברחות שסוכלו.
גם בסוגיה הזו שיתופי הפעולה השתפרו מאוד, ובצד שלנו מפיקים מכך רווח רב. לישראל חשיבות רבה ביחסים האסטרטגיים עם מצרים, והגבול למרות כל הבעיות עדיין נותר יציב ושקט עשרות שנים מחתימת הסכם השלום.
נראה שגם בנסיבות הללו, הכל כך מובהקות, ישראל נדרשת ללכת בין הטיפות בזהירות רבה כדי לא לפגוע בשותף המצרי, שעדיין מתקשה מאוד בלהסביר לעם המצרי את חשיבות השלום עם ישראל. הסוגיה הזו לכל הפחות מבקשת מחשבה, כי גם כאשר ישראל באופן מובהק היא הנפגעת, השלטון המצרי מתקשה לגנות רשמית פעולת טרור שהוציא לפועל איש כוחות הביטחון שלהם שהפך למחבל.
הופתעו מטווח קרוב
17 שנים חלפו מאז אותה היתקלות בין שוטרי הגבול המצרים על אדמת ישראל. אותו שטח הררי קשה וקשוח פחות או יותר, אותם מאפיינים של חיילים בשני הצדדים, אבל יש הבדל אחד גדול, והוא המכשול שנבנה לאורך הגבול, בהשקעה אדירה ובליווי אמצעים טכנולוגיים מתקדמים שתומכים בו.
אז, לפני 17 שנה, לוחמי צה"ל שכבו במארב בשטח ואף שהופתעו – השיבו באש והרגו את השוטרים המצרים. ואילו במקרה הזה, במציאות של גדר גבוהה ועזרים אלקטרוניים, ממוקמת עמדה סטטית של שני לוחמים במשמרת בלתי נסבלת ובלתי סבירה של 12 שעות, כאילו מדובר בעמדת שמירה בבסיס בלב הארץ.
ניתוח שטח בסיסי מול איום ייחוס אפשרי של טרור היו אמורים למנוע אישור - תפיסתית ומבצעית - מיקום של עמדה קבועה שכזו, שגם במראה שלה מזכירה גרסה מעודכנת מעט יותר של זו שב"גבעת חלפון אינה עונה". ברגע שנחדר המכשול בשל מחדל האזיקון החמור שסגר את מעבר החירום, התצפיות והמכ"מים שלא זיהו את המחבל, שניתח בדרך ההגעה שלו את השטחים המתים וטיפס מהמצוק – לא היו בידי שני הלוחמים סמ"ר אורי אילוז וסמלת ליה בן נון ז"ל התנאים המתאימים להתמודד עם המצב המפתיע שאליו נקלעו.
זה אירוע שנגמר בשניות בודדות. הרוחות החזקות באזור ותנאי מזג האוויר מקשים לשמוע דמות שמתקרבת. מהרגע שהמחבל חצה את הגבול והתגנב חרש לעבר הלוחמים כשיתרון ההפתעה בידו, מה שנותר זה לסמוך על אלילת המזל או על בעיה במיומנות הפעלת הנשק. שני אלו, לצערנו הכבד, לא התממשו.
בצה"ל סבורים כי שני הלוחמים שנהרגו לא ישנו ולא הפרו את הנחיות המשמרת, זאת לעומת כל מיני שמועות זדוניות. הם פשוט הופתעו מטווח קרוב, כאשר כל תפיסת ההגנה המרחבית קרסה ולא הותירה להם זמן וכלים להתמודד מול המחבל הבודד. הלה לא רק שהצליח להכריע את העמדה הצבאית, אלא גם ביצע זאת מבלי שאף אחד בגזרה ידע שהאירוע הזה כלל התרחש.
בכך למעשה כל תפיסת ההגנה שאמורה לספק מענה גם לאחר ביצוע של פיגוע שמתחיל בתוצאה קשה, קרסה לחלוטין וגררה שרשרת של טעויות, לרבות הדרך שבה התנהל המרדף, לאחר שרק בסביבות תשע בבוקר נחשפה התמונה העגומה.
בשרשרת התקלות שקדמו לחדירת המחבל – החל מתכנון המשימה, דרך אי־בדיקה של אינדיקציות, אולי מידה של שאננות כמו שמיעת ירי עמום במרחב מעמדה אחרת וכלה באי־בדיקת קשר כל שעה עגולה כפי שחובה לבצע אל מול עמדות שמירה אפילו במרכז הארץ – נדמה שאין טעות אחת שלא בוצעה. השגרה והמשימות השוחקות הובילו להתנהלות שבלונית בשטח, וזאת לאחר תחושת הצלחה מסיכול מוצלח של הברחת סמים קילומטרים בודדים מזירת האירוע, שעות בודדות לפני שחדר המחבל לישראל.
ברמה המערכתית, נדרש צה"ל לשאול את עצמו אם העיסוק המרכזי, בעיקר בשנתיים האחרונות, בהתמודדות עם הברחות הסמים, לא יצר פער בתפיסה המבצעית ובפריסת מערך ההגנה גם אל מול איומי טרור שמתרחשים באופן תדיר הרבה פחות. אין מפקד סביר בצה"ל שיחשוב כי משמרת של 12 שעות היא הגיונית, לא בעמדת שמירה בבסיס אימונים ובטח לא בעמדה מבצעית בגבול ישראל.
לוחמים יודעים ומסוגלים לעשות גם משימות רצופות של 72 שעות, אבל לא בדרך הזו ולא עם שני לוחמים בלבד, אלא באמצעות כוח גדול יותר שנמצא לבד בשטח ויכול לקיים בתוכו סבב סדור של שינה ולא פחות חשוב – לשמור עתודה, כך שבמקרה חירום, גם במצב של הפתעה, לא כל הכוח יוכרע במקום. מענה כזה לא ניתן לספק באמצעות שני לוחמים שנמצאים במשך 12 שעות רצופות בעמדה.
סביר להניח שהמפקדים הבכירים יותר בגזרה מבינים זאת היטב ובכל זאת אישרו משמרות ואופי משימות שכבר בתכנונם ברורות מהן החוליות החלשות. החיילים בגזרה התלוננו, בצדק, בפני המפקדים על אופי המשימות ומשך המשמרות וסימנו באופן ברור את נקודות התורפה, אך גם זה לא עזר. לשאלה מדוע מאשרים מפקדים, שלחלקם ניסיון ארוך בצבא, משימות בעייתיות שכאלה, ניתן למצוא כנראה הסבר בריבוי אתגרים ומגבלות כוח אדם.
אבל לא כל משימה מבצעים בכוח. חוכמת הפיקוד דורשת ממפקדים להחליט אילו משימות ניתן וצריך להוריד ולא רק לבצע בכל מחיר. זאת במיוחד במקרה הזה, כאשר אפקטיביות המשימה מוטלת בספק גם כאשר העמדה הקבועה מוצבת מול נתיב מוכר של הברחות סמים, אך איום הייחוס של המשימה הוא אפשרות של טרור אף שמדובר בגבול של שלום.
במשך שנים ארוכות נהגו אצלנו להסתכל על הגבול בצד השני ולראות את נקודות התורפה בפריסה המצרית של עמדות קבועות, כולל משמרות ארוכות וחיילים שמגיעים לביצוע משימות רצופות של חודשים בלי לראות את הבית. תנאי הלוחמים הישראלים בגבול עדיין טובים לאין ערוך מאלה של החיילים המצרים, ואת היציאות להתרעננות בבית כלל לא ניתן להשוות.
אבל בלי לשים לב אולי, דווקא לאחר בניית המכשול שעלה מיליארדים, הצבת אמצעים טכנולוגיים יקרים של זיהוי ותצפית במהלך ששינה ללא הכר את היכולת של ישראל להתמודד עם אתגרי הביטחון והפשיעה לאורך הגבול, דווקא כאן מתגלה פער תפיסתי גדול, ולכן לצד הסוגיות הטקטיות והכשלים שעולים מהאירוע הזה, לפני הכל מדובר גם בכשלים ברמה המערכתית של תפיסת ההגנה בגזרה שקרסה.
התוצאה קשה וכואבת. בתכנון פשוט יחסית, אבל מדויק, ניצל מחבל אחד את נקודת התורפה, כשאם היה מדובר בחוליית טרור גדולה יותר שהייתה מחזיקה גם בתכנון מורכב יותר להמשך ביצוע הפיגוע בשטח ישראל, התוצאות עלולות היו להיות חמורות הרבה יותר.
ראש בקיר
הבעיות המקצועיות, כפי שעולות מהתחקירים שהתקיימו עד לשלב זה, מצביעות על פערים גדולים גם לאחר מציאת הלוחמים המתים בעמדה וההבנה כי קיימת סבירות גבוהה כי מי שביצע את הפיגוע נמצא עדיין בישראל. בתנאי השטח שהיו, המחבל שזוהה והכוחות שסגרו עליו, חיסולו היה רק עניין זמן. בתנאים הללו אירוע שמסתיים עם הרוג נוסף לצה"ל הוא אירוע רע, בעיקר בגלל הנחיתות של אותו מחבל לאחר שזוהה ואיבד למעשה את היכולת להפתיע.
מדובר בשטח הררי קשה מאוד לתנועה, ולכן הנחת המוצא הייתה כי המחבל לא הספיק להתרחק מרחק רב מזירת הפיגוע. הטופוגרפיה והעובדה כי מדובר בשטח שאין בו יישובים ובאופן יחסי גם מעט מטיילים, מספקים לצד המגן יתרונות וגמישות לבודד את מרחב הפעולה ולנצל את היתרונות שיש לצה"ל כדי לחסל את המחבל בתנאים שנוחים יותר לצבא.
גודל הגזרה וקושי התנועה בה מספקים יתרונות ממשיים להפעלת מסוקים לצורך ניוד לוחמים או הפעלת מסוק קרב במקרה הצורך. הדרישה לסיוע אווירי הגיעה מאוחר מדי, לאחר שהמחבל זוהה בשטח.
בהיתקלות הראשונה הצליח המחבר לפגוע מטווח רחוק ולהרוג את קשר המח"ט אוהד דהן ז"ל. גם במקרה הזה עולות שאלות של ניתוח שטח וקבלת החלטות של מפקדים בכירים. את ההחלטה לפעול מהר מול המחבל ולא להמתין לסיוע אווירי הסבירו המפקדים הבכירים בחשש שהמחבל ייתקל במטיילים באזור ויפגע בהם.
שיפוט של טיב קבלת ההחלטות בזמן אמת בהתבוננות מהיציע או דרך המקלדת הוא סוגיה שתמיד קשה לבחון אותה בדיעבד. גם הטיעון כי היה צריך לפעול מהר מתוך חשש למטיילים הוא הסבר לגיטימי. אבל כאמור, בתוך המגבלות הללו, גם בצבא סבורים כי ניתן היה לנהל את המרדף אחרי המחבל באופן אחר, כזה שפחות חושף את הכוחות לפגיעה ומנצל את היתרונות היחסיים המובהקים שיש לצה"ל במרדף אחר מחבל מותש שהכוחות הולכים וסוגרים עליו. חשוב שהניסיון של מפקדים ותיקים בשטח יביא לידי ביטוי את הערך המוסף בראיית התמונה הכוללת ובחתירה למגע, אבל לא בריצה עם הראש בקיר.
בגזרה אחרת לחלוטין, בהיתקלות שבה נהרג סגן מפקד סיירת הנח"ל בר פלח ז"ל בספטמבר 2022, סמוך למעבר ג'למה, גם שם המחבלים היו במרחב ידוע מבודד מאזור אזרחי, ולמרות זאת הכוחות הגיעו עד למרחק קצר מהם, שביטל למעשה את היתרון שהיה לכוח וחשף אותם לפגיעה שלא לצורך. גם באירוע הקודם היה מפקד חטיבה בגזרה. מפקדי החטיבות לא בהכרח צריכים להיות בראש הכוח המסתער. יתרונם בניסיונם ובבגרותם הוא בצמצום מרחב הטעות של הכוחות בשטח ובמימוש היתרונות שיש לצה"ל.
הפעלת יחידת המסתערבים של מג"ב, שמתורגלת בפעולה משותפת עם הכוחות בגזרה על גבי מסוקים, הייתה עשויה לסייע אילו התרחשה מיד לאחר שעלה החשד כי יש מחבל בשטח ישראל. אבל גם ללא הפעלת כוח הימ"ס או הימ"מ שנידב את עצמו ולא הופעל – בהתמודדות עם מחבל בשטח פתוח, שבו אין קשר ללוחמה בטרור בסביבה אזרחית, הפעלה נכונה של כוחות החי"ר היא מספקת ואין צורך בהמתנה לכוחות מיוחדים. גם בהקשר הזה נדמה שמתוך שני האירועים האחרונים שהסתיימו בנפילת לוחמים בג'למה ובגבול מצרים יש לצה"ל הרבה מאוד לקחים להפיק.
בתחילת השבוע הקרוב יציגו בצה"ל את התחקיר. לאחר מכן העיניים בתוך הצבא יופנו לרמטכ"ל הרצי הלוי, שיצטרך להחליט אם לנקוט יד קשה או קלה. נכון לעכשיו, התחושה בצה"ל היא שמסקנות התחקיר צפויות להיות נוקבות מאוד ולא כאלה שיעגלו פינות, גם כאשר ברור שמהאירוע הזה עולות בעיות מערכתיות הקשורות לפיקוד בכיר ולא רק לדרג זוטר.
