בואו נעצום עיניים ונחשוב שישראל היא לא מדינה דמוקרטית (בינתיים) אלא חברת ענק ציבורית. נניח, חברת הייטק. חברות מהסוג הזה חייבות בשקיפות, דיווחים לבורסה, שיקול דעת, אחריות תאגידית, מינויים ראויים, איזונים ובלמים. עכשיו בואו נעבור על רשימת השרים והמינויים הבכירים וננסה לבדוק מי מהם היה עובר מסננת של חברה ציבורית.
גורמים בסביבת נתניהו: "אם לוין רוצה להתפטר, שיקום וילך"
נתניהו שוחח עם בלינקן: "הסדר עם איראן לא יחייב את ישראל"
נתחיל עם איתמר בן גביר. רק השבוע נודע שהוא מתייעץ באופן קבוע בנושאי משטרה עם בנצי גופשטיין (פרסום של ג'וש בריינר ב"הארץ"), בעוד ברוך מרזל סיפר בכאן רשת ב' שקיבל מבן גביר הצעה להצטרף ללשכתו בכל תפקיד ומשכורת שיבחר. למזלנו מרזל סירב. לא אפול מהכסא אם בן גביר ינסה לגייס את עמירם בן אוליאל כיועץ חיצוני.
עוד צריך לזכור את העבר הפלילי העשיר של בן גביר, את העובדה שהיה בדוקאי של השב"כ והמשטרה, שהתפאר בזה שהצליח להגיע ולתלוש את הסמל של הקדילאק של ראש הממשלה (זמן קצר לפני שנרצח), את העובדה שהפעיל לאורך השנים את נערי הגבעות המופרעים ביותר, ואני אעצור כאן כי אין מספיק דפוס בעולם כדי להמשיך. האם יש ביקום כולו חברה ציבורית אחת שהייתה מעיזה להביא לאישור הדירקטוריון את איתמר בן גביר כממונה על המשטרה וביטחון הפנים?
הלאה: בצלאל סמוטריץ' שר האוצר. בתוך שבועות מרגע כניסתו לתפקיד הודיע שהממשלה היא שצריכה למחוק את חווארה, ונאם בכנס בחו"ל עם מפה שבה ממלכת ירדן, החתומה על הסכם שלום עם ישראל, לא קיימת. כדי לקנח, הוא גם סיפר שהתורה הכלכלית שלו מבוססת על התורה ועל "בחוקותי תלכו". ואכן, התוצאות מדברות בעד עצמן: השקל קורס, הבורסה קורסת, הכנסות המדינה קורסות, ההשקעות קורסות, התקציב אסוני, אין בו מנועי צמיחה, אין בו פעולות נגד יוקר המחיה וכו'. יו"ר דירקטוריון שהיה מביא את האיש הזה לדירקטוריון שלו, היה מגורש במקלות ובקלשונים.
אם נעבור על כל הרשימה האינסופית של שרי הממשלה, נגיע כמעט בכל המקרים לאותה רמת התאמה לתפקיד. כך במקרה של יצחק גולדקנופף, שמינה השבוע חסיד גור חסר ניסיון וכישורים לפרויקטור של כל הבנייה בדרום. כך במקרה של מאי גולן, שמונתה לשרה לקידום מעמד האישה; גלית דיסטל אטבריאן, שאחראית על ההסברה, בעודה ממיטה עלינו אסונות הסברתיים כמעט כל שבוע; יריב לוין, שקיבל את תיק המשפטים עם אג'נדה ברורה להשמיד את מערכת המשפט; ועוד לא דיברנו על דודי אמסלם, שקיבל את הוועדה לאנרגיה אטומית, וזה מתכתב עם הגרעין האיראני ומרגיע את כולנו; ואלי כהן, שר החוץ, שביצע השבוע פיגוע מיקוח ביחסים עם ארה"ב, אחרי שלפני כמה שבועות הפיל עוד יותר את השקל והבורסה כשנטפל לנגיד בנק ישראל.
אבל זה לא רק השרים. החבורה הזו לא מצליחה לנפק מינוי ממלכתי ראוי אחד לרפואה. השבוע התבשרנו על גלעד צוויק, פיגוע הסברתי מתנייע ששקד לשפוך גלונים של בנזין (בטח לווה אותם מסמוטריץ') על מה שנותר מיחסי ישראל־ארה"ב לאורך השנים, שמתמנה לתפקיד יועץ ראש הממשלה לתקשורת. ועל דני זקן, קומיסר לענייני חיסול התקשורת החופשית בגלי צה"ל, שהתוודה בשיחות סגורות השבוע שמי שפעל למינויו בלשכת רה"מ היה יעקב ברדוגו, שקיבל בזמנו הצעה לתיק ההסברה או תיק התקשורת מנתניהו וסירב, למזלנו.
אלא שאת תיק התקשורת קיבל בסוף שלמה קרעי, שהתנפל דבר ראשון על תאגיד השידור ועכשיו על הדואר, במאמץ להדיח את היו"ר מישאל ועקנין שהצליח למחוק הפסדים של 2 מיליארד שקל ולעבור לרווח. רק הסיפור הזה ראוי לתחקיר נפרד, שעוד יגיע.
מה עם דרעי? כמי שחשב שאפשר להניח לעבריין מורשע לחזור לזירת הפשע, אני חש אשמה מסוימת. דרעי הורשע בשוחד, ריצה את עונשו, חזר לאותו תפקיד בדיוק והורשע שוב. עכשיו הוא לכאורה בחוץ, אבל למעשה הוא בוחש בבחירות לרבנות הראשית, מבטל, דוחה, מערבב כרצונו ביד אחת, בעוד ביד השנייה הוא מארגן (באמצעות שליחים) חוק פרסונלי שיאפשר למקורבו בועז יוסף לרוץ לעיריית טבריה בניגוד לחוק הקיים. מה שהכי חמור באירועים האלה הוא שזה כבר לא מעניין אף אחד. זה כבר מובן מאליו. זה כבר נראה הגיוני.
לפעמים נוצר הרושם שהממשלה הזו מעסיקה חברת השמה מתוחכמת במיוחד שמשימתה פשוטה: לאתר את האיש/ה הכי פחות מתאימים לכל עמדה או משרה אפשרית, ולמנות אותם לתפקיד. אין טעם להביא לכאן את הרשימה כולה, ממאי גולן החשוכה ושטופת השנאה כמועמדת לקונסולית בניו יורק דרך יוסי שלי, שהורחק בזמנו משירות המדינה ואחר כך זייף תמונה עם נשיא ברזיל שבה צולם גם לובסטר, לתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה, וכו' וכו'. מה הפלא שח"כ ניסים ואטורי, המכהן גם כסגן יו"ר הכנסת, לא רואה שום פסול בהזמנת חברי מרכז ליכוד לשיט תענוגות בספינת טיולים ומאשר כניסה למשה מירון, איש ה"שמאלנים בוגדים", למשכן הכנסת, כולל מזנון הח"כים. פרצופה של המדינה.
לא תמיד בטש נתניהו בביצת הסחי הזו. הוא ידע ימים אחרים. ימים שבהם עם צוות יועציו האינטימיים נמנה עו"ד יעקב נאמן. עכשיו הוא מתייעץ עם עו"ד יורם שפטל (על פי עדותו של האחרון בראיון לבר שם־אור). ימים שבהם בקבינט שלו ישבו בוגי יעלון, בני בגין, דן מרידור, אהוד ברק, יובל שטייניץ. היום יושבים שם גולדקנופף, סמוטריץ', בן גביר וחבריהם. ימים שבהם הוא קרא לברדוגו וחבריו "עבריינים המקיפים פוליטיקאי בכיר בליכוד" (ע"ע דוד לוי) והיום אותו ברדוגו משמש יועצו הצמוד, מקורבו ושופרו הקולני והעילג ביותר.
את התוצאות כולנו רואים בשטח. אתמול פורסם שהגירעון בחודש מאי הכפיל את עצמו, הכנסות המדינה ממשיכות לקרוס, וההשקעות ממשיכות לרדת. לא, זה לא מספיק לנתניהו להבין שהתברבר, לתקן מסלול, להודיע שההפיכה המשפטית נגנזת לטובת דיון עומק ציבורי על רפורמות וחוקה ולשחרר את המדינה מהמערבולת שאליה ניווט אותה. לא, הוא לא יירגע עד שהנזק לא יושלם. יש כאלה הסבורים שלמרות הכל, נתניהו הוא עדיין מנהיג רב־זכויות. אני נוטה לחשוב שהוא בעיקר רב־חובות.
אם זה היה אפשרי, מדינת ישראל לא הייתה צריכה להסתפק בכתב אישום פלילי שהגישה נגדו, אלא צריכה לצרף אליו, כמקובל, גם תביעת נזיקין אזרחית בגובה הגירעון הלאומי שאליו ניקלע עד שהמהומה הזו תיגמר.
מה הפלא שהוא מסתובב כמצורע? סם אלטמן, שנחשב לאבי הבינה המלאכותית, ביקר לאחרונה בארץ, פגש עשרות אנשים, ביניהם נשיא המדינה, אבל לא טרח לראות את נתניהו, שהסתפק בשיחת טלפון. כדי להטביע את עלבונו, מיהר נתניהו להתקשר גם לאילון מאסק ולחפור גם לו, רק כדי שיוכל לבשר לנו אחר כך שבקרוב הוא יקים "צוותי חשיבה" לנושא הבינה המלאכותית.
ככה זה. מי שמתחבק עם בן גביר, מטפח את סמוטריץ', ממנה את אבי מעוז ומפלרטט עם גופשטיין, יצעד לבדו. ולגבי הבינה המלאכותית: כדאי שנתניהו יבדוק אפשרות לרכוש כמויות הגונות מהסחורה הזו, כדי לתגבר את הבינה המינימלית שמכילה ממשלתו.