בימים האחרונים התעוררה בין חברי הקואליציה עוד מתקפה מתואמת על המפגינים נגדם. השר ישראל כ"ץ כינה אותם ״מפגיני החושך״, השר ניר ברקת הזהיר מ״כרסום ביסודות הדמוקרטיה״ בגללם, ח״כ שמחה רוטמן כינה אותם דפוקים, ועל מדבררי הממשלה בתקשורת או יורקי רעל מקצועיים דוגמת השר דודי אמסלם - באמת שאין מה להכביר מילים.
מרד בקואליציה: קארין אלהרר נבחרה לוועדה למינוי שופטים
לפיד מבהיר: "אין ועדה-אין הידברות"; גנץ: "נתניהו הולך נגד המדינה"
בעיקר נדמה שחלק מחברי הליכוד טרם הפנימו את הכללים החדשים. זה מסוג הדברים שפשוט קורים אחת לתקופה - הרי אין באמת סטטוס קוו בעולם, ולמציאות יש נטייה להשתנות. לפעמים זה קורה לאט ולאורך שנים, ולעתים במהפכות.
מי שקורא משהו פרט לדוחות יפעת לגבי מה שנאמר עליו בתקשורת, כבר הבין מזמן שלתקיפת המפגינים יש אפקטיביות הפוכה. הרי ההפגנות הן תגובה לדרכה הדורסנית של הממשלה, לא להפך. אבל חלק מחברי הממשלה ממשיכים לשלוף את הרטוריקה שהתאימה למציאות של לפני שנה־שנתיים, מבלי להבחין שזו כבר התחלפה.
הם כל הזמן חוזרים לחיקה הנעים של זריקת האחריות. נוח להאשים בכל פשלה את היועמ״שית/בג״ץ/יצרני המזון/השמאל/אהוד ברק/המפכ״ל/היחידות המעורבות. אבל זריקת אחריות מפסיקה להיות סקסית בגיל מסוים. אחרי טלטלות החודשים האחרונים - המיינסטרים הישראלי רוצה שקט, ממשלה אחראית והודנה פנימית. הרוב מתנגד בעקביות לקיצונים בממשלה, וככל שיותר מחבריה זורקים מהם אחריות ומתקרבנים, הם מעוררים יותר התנגדות, מחזקים את ההפגנות שאותן לכאורה מנסים להרגיע, וגם גורמים לחלק ניכר מהציבור להבין שהם לא כשירים.
מילא רוטמן, בן גביר וסמוטריץ׳ - החבורה הקיצונית שמושכת בסינר הממשלה ללא הרף כדי לגרור אותה למחוזות שחלק ניכר מהמדינה לא יכול לחיות איתם. אבל מה עם חברי הליכוד? גם מפלגת המיינסטרים הזו נחטפה על ידי לא מעט קיצונים, ולא ברור איך המתונים והרציניים יותר במפלגה ממשיכים לתרגל את הרטוריקה שמרבית המדינה כבר מסתייגת ממנה.
המחנה הליברלי אומנם עייף מההפגנות, עייף מהצורך לעצור בגופו ממשלה אטומה שלא סופרת אותו או את אורחות חייו, אבל הוא לא יכול להרשות לעצמו להירגע כל עוד הוא מרגיש כל כך מאוים. לא עובר יום מבלי שבן גביר, סמוטריץ׳, לוין או מישהו אחר מבטיחים שהרפורמה תקודם גם אם באופן חד־צדדי, וזה כשלעצמו מותיר את הפחד והדריכות בנוכחות תמידית. ככל שחברי הקואליציה מפליאים באיומים, גידופים והכפשות נגד אלו ש״מעזים״ להפגין נגדם, כך הם רק מתדלקים עוד יותר את הצורך הבוער שלא לשתוק, ואת המשך ההפגנות בכל פינה שרק אפשר.
גם על פי הסקרים, הרוח כבר נושבת בכיוון חדש. המנדטים נשאבו מהליכוד, מעוצמה יהודית ומהציונות הדתית, ולא חזרו. המיינסטרים הישראלי התפכח והבין שהוא לא רוצה ממשלה קיצונית, אלא שקט. כך שככל שחברי הקואליציה יתעלמו מהמפגינים הליברלים שמרגישים רמוסים מהרגע שהממשלה נבחרה, ויהפכו את עצמם ל״קורבנות של אלימות ההפגנות״, כך הם ירדו בסקרים. צריך למצוא פטנט אחר. הקונספט של כיוון הרוח הנוכחי הוא פשוט, אפילו בנאלי: כבוד הדדי ועתיד הוגן ובטוח לכל תושבי ישראל.
מצחיק שצריך להזכיר את המובן מאליו, אבל הממשלה הזו, כמו כל ממשלה, אמורה להיות הממשלה של כולם. לא רק בהצהרות חלולות אלא גם במעשים. זה אומר שהיא צריכה לפעול למען איזון ולמען תחושת ביטחון של כל תושבי המדינה. המפגינים הם לא פוליטיקאים ציניים שיסכימו לאיזה דיל וימשיכו הלאה, אלא מסה גדולה של אזרחים, שכתוצאה מהתנהלות הממשלה הפסיקו לראות פה את עתידם. שינוי הרטוריקה שהעלתה את הרפורמה יהיה הדבר היחיד שיוכל באמת להרגיע אותם.