בקיץ 2018 אישרה הכנסת את החוק לקיזוז כספי טרור מתקציב הרשות הפלסטינית. החוק העניש את הרשות על תמיכתה במשפחות ההרוגים ובאסירי הפלגים בכלא הישראלי. כל אחד מאלה מקבל קצבה חודשית, ובסך הכל נאספים כספי התמיכה הללו למיליארד שקלים בשנה. בחוק נקבע כי ישראל תנכה מכספי המסים שהיא מעבירה לרשות סכום השווה לכספי הקצבאות שאותן היא מעניקה למשפחות.
את החוק יזמו הח"כים אבי דיכטר ואלעזר שטרן, והוא אכן נכנס לתוקף אחרי זמן מה. לא עזרה מחאת הרשות על קופתה הריקה והמדולדלת, אף לא אחרי שגייסה לטובתה ידידים במערב. חוק זה חוק, וישראל התעקשה למצותו עד תום. היא ראתה בקצבאות הללו בורג חשוב במנגנון הפלסטיני לעידוד הסתה ורצח.
מאז לא חדלו ממשלות ישראל להאשים את הרשות בהסתה. עמותות, עיתונאים וחוקרים למיניהם התגייסו למאמץ. הם פשפשו בפרסומים של בכירי הרשות ובספרי הלימוד שלה כדי למצוא בהם תכנים המסיתים לפגיעה בישראלים. כשהגיעו אל מבוקשם, צהלו כמוצאי שלל רב. מה יותר מוצדק מלחשוף את דורשי רעתנו.
נזכרתי בזה בשבועיים האחרונים, לנוכח מחול השנאה כלפי ישראל שניצת בקהיר בעקבות פיגוע הדמים בניצנה. הוא צץ מכל פינה, במעלה החברה המצרית, במורדותיה ובשוליה, ולמעשה התגלה כחלק בלתי נפרד מהקוד הגנטי של תפיסתם את ישראל. אף אם לעתים ניסה מישהו להשמיע דעה אחרת, לא היה בעת הזאת קול גבוה מקולה של האיבה.
גילויי התמיכה בחייל מוחמד סלאח וביטויי השנאה במצרים כלפי ישראל רבים וחזקים אף מאלה הנהוגים בקרב הפלסטינים. הפלסטינים אומנם זועמים על ישראל, סופגים השפלות ומכות ובחלקם אכן חשים כלפינו תיעוב, אבל רבים מהם רוצים לחיות לצדנו בשלווה ואינם מזדהים עם רמה כזו של משטמה. העוינות שתמצאו במצרים היא מהסוג העיוור, שכמותה אפשר לראות אצל חיזבאללה ולעתים בקרב חמאס.
כרזות עם תמונתו של סלאח נתלו בפינות שונות של קהיר, על חנויות ובצדי דרכים. אומנים איירו את דמותו על קירות. השחקנית אלהאם שאהין, מהבולטות בכוכבות המסך שלהם, הלכה להלווייתו. עלאא, בנו של הנשיא לשעבר מובארכ, ייחל כי אלוהים יקבל אותו אליו ברחמים. חבר הפרלמנט מוסטפא בכרי קבע כי סלאח נפל בהגנה על המולדת. במאמר בעיתון "אלהראם" שיבח הכותב את "שני התאומים". מוחמד סלאח הכדורגלן שהבקיע 300 שערים, ומוחמד סלאח החייל ש"הבקיע" שלושה. הממסד חיבק אותו, ובמצרים של היום, להרוג חיילים ישראלים זה ערך.
אף פוליטיקאי ישראלי לא קרא לבחון את ההסתה נגד ישראל בספרי הלימוד המצריים, ואף ח"כ לא הציע חוק שיפגע ביחסים עם מצרים או בכלכלתה. והריהי מצרים הידידה, זו שגורמי ביטחון ודיפלומטים מהללים את היחסים איתה, ואומרים כי הם התחממו בשנים האחרונות.
בפעם הבאה שנראה דיפלומט ישראלי מבטא דברי חנופה למצרים ולתפארתה, כדאי שניזכר במורתדא מנסור. זה שמו של פוליטיקאי מצרי מפורסם, עורך דין במקצועו, המשמש חליפות כנשיא מועדון הכדורגל זמאלכ. בצד פעילותו הציבורית, מנסור הוא מפריח ססמאות מקצועי, הנתפס בעיני רבים כמייצג של קול ההמון. כמה ימים אחרי הפיגוע כינס מנסור מסיבת עיתונאים ונשאל לדעתו על החייל המצרי מוחמד סלאח.
"השהיד מוחמד סלאח", ענה מנסור, "אעשה לו משהו מיוחד. אקרא מתקן על שמו במועדון זמאלכ. ועוד משהו. לו הדבר היה בידי, אני נשבע שהייתי הורג את נתניהו".
חלפו יומיים, ואכן, שלט הוצב במתחם המועדון המפואר. גינה ציבורית נקראה על שם הרוצח. מנסור, באותה מסיבת עיתונאים, לא נרגע. "ילדים פלסטינים נהרגים כל יום, ובא השר המשוגע ופורץ לאל־אקצא", המשיך וזעם, "זו התגרות במוסלמים. ואחר כך מדברים על שלום. זה שלום בין מדינות, או בין מדינה לכנופיה. אז נהרגו להם שלושה חיילים. שימותו".
אישיות ציבורית תוססת כמוהו אינה יכולה לפעול בלי גיבוי עקבי מלמעלה. רק מי שנתמך בידי השלטון רשאי להתבטא כך בסוגיות של יחסי חוץ וביטחון. אף שהוא אדם פרטי, מורתדא מנסור הוא שליח הממסד לסוגיות פוליטיות וקביעת הטון. הוא מעצב דעת קהל, לכאורה מטעם עצמו, אבל בפועל הוא שופרם של החלונות הגבוהים. לו נקט קו עצמאי, או אתגר את השלטון, היו טורחים להשתיקו.
מיותר לציין כי איש בקהיר לא מחה על דבריו או ביקשו לתקנם, במיוחד לא על המשפט האחרון הנוגע לשלושת חללי צה"ל. גם לא הצבא, שדבר אינו נעלם מעיניו. זה אותו צבא שנאמר עליו שיחסיו עם צה"ל התהדקו בשנים האחרונות. הם כל כך התהדקו, עד שבישראל מוטלת צנזורה על שיתוף הפעולה איתו. והנה, שלושה מחייליו של הצבא הידיד נרצחים בידי חייל ממשמר הגבולות, ובקהיר, במקום להתבייש, חוגגים את שפיכות הדם. לא סתם חוגגים, אלא בפרהסיה.
הצד השני של המטבע
אבל למטבע הזה יש גם צד שני. דבריו של מורתדא מנסור אינם רק מתקפת בוז על ישראל. הסתתרו בתוכם גם מסרים מדיניים בעלי חשיבות, שהמצרים מנסים לבטא במגעיהם עם הישראלים אבל אינם מוצאים אוזן קשבת. למשל, התמיכה של הרחוב המצרי בפלסטינים. זו תמיכה אמיתית, עמוקה, המבוססת על ערכים, קשר לאומי ומכנים משותפים. לכך יש להוסיף את מותם של מפגינים ומפגעים פלסטינים מאש צה"ל, ואת המתיחות במזרח ירושלים.
המצרים סבורים כי אצבעה של ישראל קלה על ההדק, והיא איננה חייבת להרוג כל דורס או סכינאי, אלא ביכולתה לנטרלו ולהותירו בחיים. בראייתם, הכוח הרב שהיא מפעילה זה שנים בגדה המערבית הצמיח בתגובה את ההתארגנויות החמושות. צעירים פלסטינים רואים את היד הכבדה של צה"ל בשכם ובג'נין, וחלקם, במקום שיישב בבית, נחלץ לצאת ולנקום. כל זה הגיע אחרי עשור ויותר שבו החלישה ישראל את הרשות הפלסטינית, ובכך ריפתה את ידיו של השוטר והשותף הראשון במעלה במאבקה למען חוק וסדר.
חלקה היחסי של ישראל בהידרדרות בשטחים, והשאלה מיהו בדיוק הכבאי ומי הפירומן בסיפור הזה, הם סוגיה כבדת משקל הראויה לדיון. המצרים טוענים שנחפזנו להפעיל כוח, וכי אנו מזלזלים בחיי אחרים. הדיון הזה אינו מתקיים בישראל של 2023. לא בציבור ולא בצמרת השלטון. ישראל והרשות יגיעו ליום שאחרי אבו מאזן חלשות ושנויות במחלוקת, וזאת בניגוד ליריבותיהן חמאס והג'יהאד האסלאמי, הנחושות יותר והנתמכות בידי ציבור אוהד.
בקהיר ובבירות ערביות סבורים כי ישראל מתגרה בעולם המוסלמי בעקביות ובצורה מתמשכת. מצעד הדגלים, העלייה של איתמר בן גביר להר הבית, ביקורים קבוצתיים של מתפללים יהודים על בסיס יומי – כל אלה נתפסים כצעד לעומתי של זלזול כוחני ופגיעה מכוונת ברגשות האחר. דומה הדבר לעצרות או לטקסים דתיים שמוסלמים יקיימו בקביעות ברחבת הכותל. כיצד היינו חשים למול דרישה כלפיהם לבטל את הפולחן הזה.
יותר מפעם אחת, בשנים האחרונות, השמיעו בכירים מצרים בפני עמיתיהם הישראלים את מחשבותיהם בסוגיות הללו ונופפו בכרטיסי אזהרה. עוד הרבה לפני שחסן נסראללה החל להתגרות בישראל בשנה האחרונה, הזהירו המצרים כי חזיתות אחרות עלולות להצטרף לשלהוב היצרים.
את כל זאת דחס מורתדא מנסור לתוך דבריו, באמצעות רמזים וקודים תמציתיים. חבל שעטף אותם בגילויי בוז על מותם של חיילים ישראלים. ככה לא נוהגים ידידים. מצד שני, גם למצרים נמאס להשיא עצות ולהזהיר, ואחר כך לחזות כיצד מתגשם התסריט שמפניו הזהירו. מבחינתם, פלסטין איננה בעייתה של ישראל בלבד. התלקחות בהר הבית עלולה להתרחב למצרים, ועם רצועת עזה יש להם גבול משותף.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל