משהו: חלום שלי. בהסכם שלום עם ערב הסעודית, הם יעניקו לנו שטחים מול אילת. שטח לא חסר, וזה לא בלתי הגיוני, אלא אם כן אתה יהודי.
שידור מהמגרש
אנחנו משדרים בשידור ישיייייר!!!!! הדרמה ענקית, הדולר עולה והדולר יורד, ואנחנו כאן, במגרש. הקהל עצום, האווירה מתוחה, והנה הוא פורץ, הדולר, הוא עולה לעומת השקל. תשואות מיציע מצביעי האופוזיציה וממטה המפגינים נגד תוצאות הבחירות. הקהל באופוזיציה משתולל משמחה. קריאות עידוד נשמעות, והן הופכות לשיר העולה מהקהל: “תיפול, שקל, תיפול, הנה ביבי לא יכול". ו.... רגע, רגע, הכל מהיר כאן, מתח עצום, כן, עכשיו ברור, עכשיו דווקא השקל עולה והדולר נופל.
לא להאמין, הנה השקל מתחזק, מתחזק, מתחזק, וכן, זהו, הדולר יוררררד! האוהדים של הממשלה הנבחרת שואגים בשמחה, ואילו במושבי המיעוט בעם יש בכי, זעם, וחלק לא יכולים להכיל זאת עוד ופורצים למגרש בהפגנות מחאה. אבל הופ, הכל נזיל, הכל יכול לקרות, הנה השקל מפסיד לדולר, הדולר עולה. השקל מתמוטט. המפגינים נגד הימין רוקדים ביציעים ונופלים זה על כתפי זה באושר.
רגע. משהו קורה. בוודאי, כן, השקל שוב שולט במגרש, הדולר למטה. התוצאות על הלוח, אנחנו כאן, משדרים לכם. איזה מתח, איזה סיפור. הימין צוהל, עומד על הרגליים ומוחא כפיים לשקל העולה, השמאל מתאבל. הפרשנים של האופוזיציה משדרים: “למה, דולר, למה? נו, תגיע כבר לשער של 5 שקלים לדולר. 10 שקלים לדולר. חזינו שיהיה שער כזה אם הרפורמה תעבור. מדוע השקל לא מתמוטט. מה איתך, דולר?", כך הם שואלים בעיניים מבועתות מהצלחתו של השקל לשמור על יציבות ואפילו להוביל.
בכל תנודה של השקל לעומת הדולר למעלה או למטה, יש ביציעים ומול מסכי הטלוויזיה בבתים דיכאון מצד אחד, ושמחה בצד שני.
זהירות, הצעת נישואים לפניך
סיפור שכנראה קרה באמת. וידויו של סטודנט שסיפר ככה: “אני והחברה שלי כבר שנתיים, ולכבוד יום ההולדת שלה קבענו דייט שקיעה רומנטי בים". הוא מציין שזה אפילו היה במקרה בחוף שהם יצאו אליו לראשונה, מתאר איך הם מתקרבים לחוף, ואז: “פתאום אני רואה שלט ענקי של ‘האם תינשאי לי?'. היא מסתכלת עליי, אני מסתכל עליה, ובינתיים אנחנו מתקרבים לאזור, ויש שם מלא קישוטים ופרחים מפוזרים".
מול השלט הזה הבחורה מתחילה לדמוע, וכדברי הסטודנט: “דופקת לי ‘ידעתי, ידעתי!', ומחבקת אותי הכי חזק שיש".
אחרי כמה שניות היא רואה את החברים של החתן והכלה המקוריים, ומבינה שאין לשלט קשר אליה. הם הלכו לפינה אחרת, ישבו בחוף ועשו פיקניק, וכך ממשיך לספר הסטודנט: “בסוף הדייט שלנו ראיתי שהיא מבואסת, אז עשיתי את מה שכל גבר במצבי היה עושה. כרעתי ברך ואמרתי לה: ‘נכון, לא תכננתי להציע לך עכשיו, אבל אני אוהב אותך ורוצה שנהיה יחד לתמיד'. היא דפקה לי פייס ואמרה: ‘אתה חי בסרט. אני לא מקבלת כזאת הפקה של הצעת נישואים'". אני קורא זאת (ב"קונפי סטודנטים" באינסטגרם) ושוקע בהרהור קל.
גם טלי גוטליב חשבה שהנה, כל החגיגה בשבילה, ואוי ואבוי, הכל היה בשביל מישהו אחר. (וחבל לי). בכלל, זה תיאור חיי כולנו. יצאנו מרצועת עזה וחשבנו שאפשר לחגוג שלום, ועזה תהיה סינגפור של המזרח התיכון, אבל החגיגות לא היו בשבילנו, והשלט האוהב מצד תושבי עזה לא היה מכוון אלינו אלא לחמאס.
היינו בטוחים שמובילים אותנו אל עבר תיקונים דמוקרטיים שישפרו את מערכת המשפט, כבר שמחנו ואולי אפילו חיבקנו זה את זה, אבל מתברר שאין תיקונים ואין דמוקרטיה, בכל אופן לא בשבילנו.
מיצג השנה
לאחרונה ראיתי עוד תערוכת אומנות, ובה עוד מיצג וידיאו. מיצג וידיאו הוא צורת ביטוי אומנותית שעשרות שנים לא מצליחה לשכנע אותי. ב־99 מתוך 100 מקרים אתה נכנס לחדר מואפל במוזיאון, ורואה דברים מטושטשים זזים על מסך. אם הם לא מטושטשים, זה גרוע באותה מידה. מיצג הוא סוג אומנות שצריך לנתח אותו כדי להבין מה הוא רוצה להביע, ואני מאמין שאם חייבים לנתח יצירת אומנות, היא צריכה לפני הניתוח הרדמה ואחר כך התאוששות. אומנות צריכה לפגוע בלב, ומיצג לא פוגע בלב שלי. מפקשש. עם זאת, מיצגים ממשיכים להיות מוצגים בכל מוזיאון או גלריה.
בסדר, האדם נכנס, מביט, מוסיף ארשת כובד ראש המתאימה לתערוכות אומנות, רואה ריצוד כזה או אחר, ריצוד סימבולי למצבו של האדם, כמובן, ויוצא.
והנה, באחת התערוכות האחרונות שראיתי, קרה דבר מעניין. אחרי שהמבקרים הציצו, ויצאו, הם ראו שהם החמיצו שלט קטון בכניסה, שהיה כתוב בו: “לידיעת המבקרים, העבודה מכילה עירום".
הופ. העניין גבר. אנשים חזרו להביט בכל הריצודים ובכל הטשטושים, כל הערפולים וכל ההבהובים בריכוז מחודש. איפה רואים פה עירום?
קצת דומה לחידה באתר העיתון: “עד כמה אתם חדי הבחנה? גלו איפה מסתתר עירום במיצג". חזרתי להביט. בסוף מצאתי, אבל הרהור במשמעותה של האומנות החל מנקר במוחי.
אם אזהרה כזו היא דרך לגרום לאנשים להתייחס בעניין למיצגי וידיאו, אני מתחיל להאמין שזה היה מיצג אומנותי שכוונתו להעמיד מראה בפני המבקרים ולהמחיש להם מה באמת מעניין אותם.
המשתחררים
“מה אתה רוצה לעשות אחרי השחרור? יש לך תוכניות?".
“לא יודע, קודם אעשה קצת כסף".
“על מה חשבת?".
“נראה לי שאתווך בעסקת צוללות מגרמניה לחיל הים. אקבל 20 מיליון יורו, כדי שיהיה לי כסף לטיול הגדול, ואחר כך נראה".
“אתה לא חושש שמישהו ישמיע מילת ביקורת על זה? שמישהו ייצא נגדך".
“לא ישמיעו אפילו ציוץ. למה שייצאו נגדי, מה אני, ביבי?".
פינת השלולית
הצפרדע אהב את הנסיכה שנה, הוא אהב אותה שנתיים, שלוש, ארבע, 55. השלולית הפכה בעיניו לארמון. הנסיכה אומנם ציפתה שהוא ינסה לצבור בינתיים נכסים והון והשאר, אך אלה לא באו עדיין, כל יום הם הבטיחו מחר. סביבו היו צפרדעים שהשיגו יותר: קומות גבוהות יותר במגדלים גבוהים יותר, מכוניות גדולות יותר שמסוגלות לנסוע בשטח קשה יותר, אבל הם השיגו בעיקר יותר גירושים. לצפרדע הזה טוב מאוד ככה.