1
בחודשים האחרונים חזרתי לחוף שרתון הישן, המכונה "חוף מציצים". הים, המזח, תחנות ההצלה, השירותים הציבוריים, זקני החוף שמשחקים שש־בש, הזקנות שמתעמלות, ים של זיכרונות מציף אותי כל יום מחדש.
חסרים הרבה חברים שמתו: אביגדור, יחיא, אריק איינשטיין, שיסל ואחרים, גיבורי ימי “מציצים". ממרפסת הדירה הקטנה ששכרתי, כמה מטרים מקו החוף, אני מביט מדי יום על השקיעה המפוארת וחולם על הימים שלא יחזרו, על הסיפורים שהיו ויירשמו בדפי ההיסטוריה של העיר המפוארת תל אביב.
אחד הסיפורים שכתבתי אחרי שפרשתי מהחוף, היה על פגישתי עם גברת פורטונה ועל פגישה עם בנה, עשרות שנים מאוחר יותר. וזה הסיפור:
באחד מימי החורף, כשרוחות דרום־מערביות הרימו את גלי הים לרמות הגבוהות ביותר והחזאי הודיע על ים סוער עד רוגש, מצאתי את עצמי יושב במרפסת המבנה של המצילים בחוף שרתון הישן ומביט על הגלים הגבוהים שהגיעו עד המבנה, סוחפים איתם כיסאות נוח, עוקרים פחי זבל של העירייה, מפילים את ערימת החסקות שהייתה קשורה בשרשרת ברזל לסוכת המציל וחודרים אל המרפסת שבה ישבתי, מכווץ, שותה תה עם נענע ונפעם מאיתני הטבע.
מדי פעם היו ניתכים מטרי גשם עזים על החוף שהיה ריק מאדם. שבע בבוקר, והאמירה “אפילו כלב לא נראה בחוף" תאמה בדיוק את הבוקר הסוער הזה.
בזמן שאני שקוע במחשבות נוגות על זה שהייתי צריך להתייצב ביום מוטרף כזה בחוף כמציל מן המניין של עיריית תל אביב במקום להיות שקוע בשינה עמוקה מתחת לשמיכת הפוך, נכנסת לי לקו העין דמות אישה מבוגרת למדי, הולכת לאורך החוף. עיניה היו נעוצות בחול ומדי פעם היא הייתה מתכופפת, מרימה משהו וממשיכה בהליכה אטית כשהבגדים שלגופה מתנופפים ברוח העזה. למרות הסערה היא לא נרתעה מסיור החופים שלה.
הגברת התקרבה. קלטתי שמדובר באישה זקנה, חרושת קמטים, עם פנים שנראו לי מלאי סבל. כשהגיעה קרוב אליי, שאלתי אם היא רוצה כוס תה. האישה השיבה בחיוב וישבה על כיסא, משפשפת את כפות ידיה מהקור. שפתיה הדקות, שמסביבן קמטי זקנה, היו יבשות. נכנסתי למבנה והכנתי לה תה. היא בירכה אותי אלף ברכות בעברית משולבת בעיראקית, כשאת חלק מהמילים אני לא מבין.
ביקשה סיגריה, קיבלה. עברו כמה שניות עד שהרעד בשפתיה נפסק והיא הצליחה להצית אותה. “רוצה את המצית?", שאלה. “יש לי אולי מאה מציתים בבית ואני מעשנת אולי רק שתיים־שלוש סיגריות ביום". לא הספקתי לשאול בשביל מה היא צריכה מאה מציתים, והיא השיבה בצחקוק: “אתה שואל מאיפה יש לי מאה מציתים? אני מפלחת משולחנות בבתי קפה".
אני מביט עליה והיא ממשיכה בדיבור, “תכף תשאל למה אני מסתובבת בחוף במזג אוויר כזה. אבידות ומציאות, מכיר? אנשים מאבדים דברים בים, נופל להם כסף קטן כשהם יושבים ושורפים הגוף שלהם בשמש. כל הלבנבנים רוצים להיות שחורים, אהבלים. מקפלים המכנסיים נופל להם כסף לחול וטובע. כשיש ים סוער, הגלים שוטפים החול, המטבעות שטבעו מציצות, אני לוקחת אותן אליי. אין להן בעלים, זה אבידות ומציאות. לפעמים גם יש טבעות, שרשרת, מצית. פעם מצאתי גם 100 דולר, פעם מצאתי צמיד זהב, ברוך השם. הסערה מביאה פרנסה. היום כבר עשיתי איזה 30 שקלים".
היא שותה את התה, מעשנת, משתעלת. “קוראים אותי גברת פורטונה", היא אומרת, מושיטה יד ומוסיפה “נעים מאוד". אני מחקה אותה, “קוראים אותי גולדי המציל", היא צוחקת, אני צוחק. אחרי שהיא גומרת את התה, היא שואלת איפה שוטפים את הכוס. אני לוקח אותה ממנה ואומר לה שזה בסדר, אני אשטוף. היא מפליטה אנחה ואומרת, “צריך לחזור לעבודה", קמה בכבדות והולכת לכיוון קו המים, שאליו מגיעים הגלים, נעצרים ונסוגים לים, חושפים את החול ואת האוצרות שמחפשת פורטונה.
2
חלפו קרוב ל־40 שנים. יום שבת, שבע בבוקר. אני מחליט אחרי לילה שבו בקושי הצלחתי לעצום עין בשל נדודי שינה ללכת לים. יורד מגן העצמאות לחוף מציצים. הקפוצ'ון על הראש, הרוח שורקת, גלי הים בשיאם.
שני גולשי גלים צעירים מתווכחים אם להיכנס או שזה מסוכן מדי. על המדרגות ליד השירותים המפורסמים של החוף, שם היינו מציצים (ראו הסצינה המפורסמת בסרט), יושבים כמה קשישים שמגיעים לחוף מדי בוקר ולא משנה להם מה מזג האוויר. אני חולף על פניהם, מחליפים שלום קפוא מקור. אחד מהם, שלא נראה לי מוכר, קם ומצטרף אליי להליכה. “איזה נודניק", אני חושב לעצמי ומתפלל שלא יתחיל לתנות באוזניי את הצרות שיש לו עם הביטוח הלאומי או הארנונה.
הבן אדם, שלמען האמת נראה - לפחות לפי הלבוש המהודר והטבעת המפוארת על אצבעו - שאינו מהמקופחים והדפוקים, פונה אליי בנימוס במבטא עיראקי כבד. “אתה גולדי המציל שעבד פה לפני איזה 40 שנה". אני משיב לו בחיוב, והוא מושיט לי את היד ובחיוך גדול אומר “קוראים אותי נעים, נעים מאוד".
לוחצים ידיים, ואדון נעים מתחיל בשטף דיבור. “בטח תשאל מה אני רוצה ממך בשבת בשבע בבוקר, אז אני אגיד לך: בעיניים שלי אני הרבה זמן מחפש אותך להגיד לך משהו. באמא שלי הייתה לי הרגשה שאני אראה אותך בחוף, אתה לא מכיר אותי, אבל אני חייב לספר לך". סגנון הדיבור שלו החזיר אותי אחורה. הייתה לי מין הארה שיכול להיות שזה הבן של העיראקית ממחלקת האבידות והמציאות. אני עוד לא גומר לחשוב על זה והוא ממשיך, “אמא שלי, זיכרונה לברכה תהיה נשמתה צרורה בצרור החיים, הלכה לעולמה לפני משהו כמו שנתיים. הגיעה עד גיל 99. שתתה ערק, עישנה, לא פחדה מהשמש והרוח והגשם. הייתה אישה משהו מהסרטים".
אני מביט על הבן אדם, והוא נכנס לטראנס. “בחייאת גולדי המציל, אתה יודע כמה אהבה אותך, סיפרה לי איך הלכה בים ונתת לה תה וסיגריה ודיברת איתה על החיים ועשית לה כבוד. אמרה לי שהבאת לה מזל בחיים ואם אתה לא נותן לה לשבת קצת ולשתות תה החיים שלה היו בזבל".
חשבתי לעצמי שהבן אדם קצת מחורפן. איך כוס תה וסיגריה מביאות מזל בחיים ולמה היא התלהבה כל כך? האדון נעים מביט אליי בהערצה וממשיך בקצב דיבור מהיר, מלא פאתוס והתלהבות.
“אמא אמרה שאחרי שחזרה לטייל על החוף, עברה איזה מאה מטר ואז נצנץ לה משהו מהחול. היא התכופפה והרימה, ראתה טבעת. ניקתה אותה וראתה שזה משהו מיוחד. ביום שאחרי הלכה לאחד, קרוב משפחה קרוב מאוד, שהיה עוד בעיראק סוחר גדול בזהב ויהלומים. הביאה אליו לבדיקה, הבן אדם כמעט חטף התקף לב ושבץ מוח ביחד. אמר לה, גברת פורטונה מאיפה יש לך את זה. אמרה לו, אלוהים שלח לי. כמה שווה? אמר לה זה במינימום יש על זה איזה 150 אולי 200 אלף דולר, זה בלו־וייס דליקטס, יהלום שמפניה. כל קראט חבילה גדולה של ירוקים ויש כמה קראט".
3
אני מביט על הבן אדם, מביט על הים והגלים, מצית סיגריה ובראש מתחיל לעלות לי זיכרון מאוד מסוים, ואני כמעט חוטף התקף לב ושבץ מוח ביחד. בעוד העיראקי הנלהב מספר לי את מה שקרה אחרי שהתברר גודל המציאה, אני נזכר שבאחד מהימים, כשהיה יום של נשים דתיות בחוף, הגיע הרב הראשי של בני ברק בלוויית שוטרים לתחנת ההצלה וביקשו את עזרתי.
הם סיפרו לי שתיירת יהודייה מבלגיה, אשתו של אחד מגדולי היהלומנים בעולם, הייתה בחוף וככל הנראה איבדה טבעת שיקרה מאוד לאיש החשוב והוא מציע פרס של עשרת אלפים דולר למי שימצא אותה. נזכרתי איך אני ועוד שני מצילים לקחנו שנורקל ומסיכה והתחלנו לסרוק את המים בקרבת החוף. אחרי זה שלחנו מישהו שהביא לנו סורק מתכות וחרשנו את החול בחוף בתקווה למצוא את הטבעת האבודה. על המזל החרא שלנו לא מצאנו.
סיננתי קללה מבין השיניים וחזרתי למציאות. האיש שלצדי עדיין אחוז בהתלהבות חיבק את כתפי. “אתה מבין. אם היא לא הייתה מתעכבת ושותה תה ומעשנת סיגריה, היא לא הייתה מוצאת את הטבעת. אמא שלי היה לה עוד אחד קרוב, שהיה עובד מנהל בבנק דיסקונט. נחש גדול, היה מבין הרבה בבורסה. הוא השקיע לה את הכסף של הטבעת והפך אותה לוואחד אישה עשירה. בעיניים שלי, עשירה גדולה היא נעשתה. התהפך לה המזל".
אני מביט על הבן אדם, והוא כנראה קולט שמה שעובר לי בראש זה מה יצא לי מזה. “אתה יודע, זה אולי יצחיק אותך, אבל היא שמה שקית ניילון בצד ואמרה לי שאם פעם ייצא לי לראות אותך שאני אביא לך אותה". לרגע רציתי לברך את מזלי הטוב שירדתי בשבת בבוקר לים ופגשתי את הבן של גברת פורטונה ואולי נופלת עליי איזה בוכטה לא צפויה. “אתה לא תאמין, בחייאת גולדי המציל, תנחש מה יש בשקית". “100 אלף דולר", אני אומר לו וצוחק, מתפלל בלבי שיהיו בה רק עשרת אלפים וזה כאילו זכיתי בפרס שהבטיח היהלומן על הטבעת האבודה.
“לא רחוק, לא רחוק", צוחק העיראקי החביב. “מאה מציתים השאירה לך בשקית וגם קופסה סיגריות וחבילת תה של ויסוצקי. באמא שלי, כמה היא אהבה אותך".