ביום שלישי בערב, זמן קצר אחרי שהתבררו התוצאות העגומות של פיגוע הדמים בפתח היישוב עלי, פרסם ערוץ אל־ג'זירה ידיעה קצרה. בכיר בחמאס, נאמר שם, מסר לערוץ כי שני מבצעי הפיגוע הם אנשי הזרוע הצבאית. הוא הוסיף כי הפיגוע הוא נקמה על אירועי ג'נין. יממה לפני כן נכנס כוח של צה"ל ומשמר הגבול לעצור שני מבוקשים, הסתבך, ובחילופי האש עם חמושים הרג שישה פלסטינים.

עבור האוזן הישראלית, קבלת אחריות מפי חמאס היא צליל מוכר. כבר שנים רבות אין זה תמיד כך. הנהגת התנועה בוחרת לפעמים להסתתר מאחורי שתיקה, מחשש לתגובת צה"ל וכדי לא להביא סנקציות על הרצועה. הפעם יזמה הודאה בפה מלא. לא הייתה זו תגובה ספונטנית ונזעמת מצד חמאס שנועדה לפרוק תחושות נקם, אלא תוצאה של מדיניות סדורה ושימוש מושכל בכוח.

חמאס מצויה בתקופה זו, כבר שנתיים לפחות, במאמץ לחזק את המטרה העליונה שלשמה היא פועלת: לקיחת השליטה על הגדה מידי הרשות הפלסטינית. הכוכבים מסתדרים לטובתם, וככל שחולף הזמן, מתחזק הסיכוי כי פניהם להפיכה מוצלחת שנייה. איש אינו יודע כיצד תתרחש, אבל צמרת התנועה מכינה את עצמה בכל הכוח לרגע שיבוא. גם אם יידרש מהם מחיר דמים, ואם יתגלו קשיים על דרכם, הם קרובים לכך יותר מאי־פעם.

מאחר שזו מדיניותם, אזי השימוש בכוח נעשה בצורה מדודה ומתוכננת היטב. ימי לחימה בעזה, למשל, מסיטים אותם מהמטרה העליונה, ולכן הם משתדלים לא להסתבך בהם. רצח ארבעת הישראלים השבוע נועד לעשות מה שעשה הירי שלהם מלבנון ומעזה בפסח. להראות לציבור הרחב כי יש בעל בית במחנה הפלסטיני המפולג ונטול ההנהגה. יש על מי לסמוך ויש מי שיידע לגמול לישראל כשהיא הורגת פלסטינים.

האסטרטגיה הזאת מתקבלת בהערכה רבה בציבור. למעשה, רוב הפלסטינים כיום רוצים לראות מענה פטריוטי הולם במצבי הדחק הללו. זה שינוי חד בדעת הקהל, שעד לפני כמה שנים רובו עוד תמך בפתרון שתי המדינות. חמאס נכנסת בתוך חלל שבו הרשות חלשה ואינה יכולה להגן על האוכלוסייה, והג'יהאד האסלאמי נתון תחת מגפי הצבא הישראלי. מבין כל גורמי הכוח הפלסטיניים, היא המחנה המאורגן ביותר. היא מצוידת במוסדות, בניסיון שלטוני ובנכונות להקריב, והפגינה כושר מנהיגות.

ממוצע של הרוג ביום

סקר שערך באחרונה המרכז למחקרי מדיניות ודעת קהל ברמאללה, בראשותו של ד"ר חליל שקאקי, מצא בקרב הפלסטינים שיעור תמיכה של 71% בפלגים החמושים. 86% אמרו כי לרשות הפלסטינית אסור לפגוע בפלגים הללו או לסייע לישראל במאמציה להדביר אותם.

שלשום, אחרי הפרעות שביצעו יהודים בתושבי הכפר תורמוסעיא כנקמה על הרצח בעלי, הגיע לכפר ראש ממשלת הרשות, מוחמד אשתייה. אזרח התפרץ עליו בצעקות: "או שתגנו עלינו, או שתחמשו אותנו. יש לכם 70 אלף אנשי ביטחון. תפזרו אותם בכפרים", אמר.

האזרח הפלסטיני הממוצע אכן מרגיש נטוש מאי־פעם, ובמצבים כאלה, קל מאוד להזדהות עם הגורם החזק והנחוש ביותר בסביבה. עד לפני עשור, אותו פלסטיני האמין ברשות, או לפחות הסכים לתת לה צ'אנס. אבל מאז נסגר האופק המדיני, החל הכל להידרדר. ישראל לא תוכל לטעון כי הופתעה.

המצרים, הירדנים, בכירי הרשות עצמה וגם האמריקאים הזהירו אותה לאורך שנים, שלא תחליש את השוטר הנאמן ביותר בגדה, שהוא גם שותפהּ. שתדאג לייצב את הרשות ולהעניק לה חמצן כלכלי. ישראל הקשיבה ועשתה מה שבא לה. לפני שנה עוד אפשר היה לעצור את ההידרדרות. היום כבר מצויים שני הצדדים בריקוד דמים, שהדרך חזרה ממנו סבוכה וקשורה בוויתורים קשים על עמדות וכבוד.

פלסטינים שאיתם שוחחתי בשכם, בג'נין ובמקומות אחרים, מספרים על שימוש מסיבי באש שעושים כוחות הביטחון במהלך היתקלויות. אין זה פלא, הם אומרים, שרבים נהרגים. אומנם רוב הקורבנות הם חמושים שסיכנו את הכוחות וזכו לירי תגובה קטלני, אבל במכות האש של צה"ל ולוחמי משמר הגבול יש עוצמה רבה, וכל זאת באזורים רוויי אוכלוסייה.

תושבים שרואים את החורבן שמותירים המבצעים הללו, ואת הגופות המרוטשות על הקרקע, מתקשים להישאר אדישים. כ־180 פלסטינים נהרגו מתחילת השנה מאש ישראלית. זהו ממוצע של הרוג ביום. נכון שרובם המכריע חמושים, ועדיין, הם יקרים לבני עמם ונתפסים ככוח מגן.

אם מוסיפים לכך את ההתנפלויות של מתנחלים, לא רק במצבי נקם אלא גם בשגרה, ואת העובדה כי הרשות הפלסטינית כבר אינה משמשת כתובת הגנה לאזרחיה, אפשר להצביע על מקורות הייאוש של האזרח הפלסטיני הפשוט.

ג'נין הייתה בעשור וחצי האחרונים מודל לדו־קיום. אלפי ישראלים הלכו לבלות שם ולעשות קניות. היום ג'נין היא בירת ההתנגדות. לכולם יש אחריות להידרדרות, אבל אותנו, הישראלים, צריך לעניין החלק שלנו. מכר מג'נין סיפר לי השבוע כיצד אנחנו נראים מהצד שלהם. לדבריו, למרות האתגר שמציבים החמושים לצה"ל, זה לא־כוחות. הצבא חמוש היטב, מיומן וחזק הרבה יותר.

במהלך הקרב הארוך ביום שני, הוא סיפר, כיבתה ישראל את החשמל בעיר, כי ידה אוחזת בשלטר. "עומק הכיבוש בלתי נתפס", הוא אומר. באותו יום הפכה ג'נין לעיר רפאים והוכתה יגון. לדבריו, אף אזרח אינו מעוניין במציאות הזאת, אבל אין לאן לברוח. זה כמה שנים מפעיל צה"ל כוח בלתי מידתי, וזה מעורר את הצעירים לקום. "הילדים רואים את המעשים שעושה כוח חזק במיליון אחוז מאיתנו, והדם שלהם רותח", טען.

השבוע, אחרי הרצח בעלי, חזרו בירושלים הקריאות למוטט את הרשות הפלסטינית ולהחיל משילות ישראלית מלאה על שטחי יהודה ושומרון. היעלמות הרשות היא גם הפנטזיה הרטובה של חמאס. את ישראל הם יודעים שלא יוכלו לסלק בקרוב, אבל הרשות היא אויבת עיקשת, שרודפת, עוצרת ומנהלת נגדם לוחמה מגוונת כבר 15 שנה, בין שבאופן עצמאי ובין שבתיאום עם השב"כ וצה"ל.

ישראל כבר שירתה את חמאס יפה בעבר, השאלה היא אם תסלול לה את הדרך שנית. אז, בשנות ה־70 וה־80, חיזקנו את האגודות האסלאמיות ברצועה. הללו שאבו את האידיאולוגיה מהאחים המוסלמים במצרים, ובבוא היום, כמו האחים בשעתם, הוציאו מתוכם מנגנון צבאי. כך הוקמו חמאס והג'יהאד האסלאמי. גם היום מחלישה ישראל את פת"ח וסוללת את הדרך למתנגדיו להגיע לראש הפירמידה.

הגענו לאן שהלכנו

איש אינו מבטיח שחמאס אכן יצליחו להתבסס בגדה ולתפוס את מקומה של הרשות, אבל בצמרת חמאס פועלים להגביר את סיכוייהם ברגע הקובע. את הלבבות הם כבר כבשו, כפי שאפשר לראות בקולות העולים מהשטח ובסקרים שנערכו בשנים האחרונות. את הרשות ישראל החלישה בעבורם.

סימן השאלה הגדול בפאזל הוא התסריט. אם יתקיימו בחירות חופשיות, הסיכוי לניצחון חמאס גבוה מאוד. אם יתעורר כאוס, או תתפרץ מלחמה רבתי, מקווה חמאס לנצל את נכסיה הפוליטיים והצבאיים ולזרוח ברגע המסוים ההוא שבו תצטרך לקום הנהגה פלסטינית מן ההריסות.

ליום הזה, המכריע, שיבוא מתישהו בעתיד הנראה לעין, מגיעות ישראל והרשות חלשות כפי שלא היו מעודן. לעומתן חמאס והג'יהאד האסלאמי באות עם קבלות, תמיכה ציבורית ונחישות.

אצלנו הישראלים נהוג בשעת תסכול לגלגל עיניים לשמיים ולשאול את השאלה הרטורית הידועה, לאן הגענו. על כך השיב כבר לפני שנים רבות (בהקשר אחר) עורך "ליברסיון", העיתונאי הישראלי המושחז דב אלפון: מה פירוש לאן הגענו? הגענו לאן שהלכנו.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל