נתניהו מנסה לעשות את אותו דבר ולקבל תוצאה שונה | שמואל רוזנר

בעיניים ישראליות, מקס נורדאו היה קודם כל הוגה ציוני, מייסדה של אידיאולוגיית "יהדות השרירים". אבל בעיני שאר העולם הוא היה מבקר תרבות חריף ושנוי במחלוקת. בספרו "התנוונות" (Degeneration), שפורסם לראשונה בגרמניה ותורגם לאנגלית ב־1895, תיאר כמה מגדולי האומנים וההוגים כלוקים בנפשם.

את פרידריך ניטשה, את ריכרד וגנר, את וולט ויטמן ועוד רבים. אחת מקובלנותיו הייתה, שהם נוטים לחזור על עצמם, סימן לאי־שפיות. יכול להיות, אבל זה רחוק מלהיות ודאי, שתלונתו זו היא המקור הראשון של מכתם ידוע: "אי־שפיות היא לעשות אותו דבר שוב ושוב ולצפות לתוצאה שונה".

את המכתם הזה נוטים לייחס בדרך כלל לאלברט איינשטיין, אבל החוקרים המוסמכים ביותר קובעים שאיינשטיין לא אמר אותו. אחרים מייחסים אותו לבנג׳מין פרנקלין. גם זו כנראה טעות. מי כן? אי אפשר למצוא משפט כזה אצל נורדאו, אבל אפשר למצוא אצלו עדות לרעיון שחזרתיות פירושה אי־שפיות.

באתרים שמטרתם לאתר את מקורם של ציטוטים, תוכלו למצוא הפניות מהמכתם לסמואל בקט, לג׳ורג׳ ברנרד שאו, לארגון "מכורים אנונימיים" ועוד ועוד. וכן, תמצאו גם את נורדאו. ואולי תאמרו: אי־שפיות היא לחפש את מקורו של אותו ציטוט שוב ושוב ולצפות לתוצאה שונה.

אם נתניהו סבור שיוכל להעביר רפורמה משמעותית בלי שהשקל ייחלש, בלי שדירוג האשראי ייפגע, בלי שיזמי הייטק ישקלו את המשך דרכם, בלי שטייסים, או בעלי תפקידים אחרים, יחליטו שדי להם, אם הוא חושב שיוכל להעביר רפורמה משמעותית במתכונת חד־צדדית בלי שהציבור שכבר הראה את כוחו יראה אותו שוב, ואולי בעוצמה גוברת (כי מסתבר שהרמז לא הובן), או אז אפשר בהחלט להשתמש נגדו במשפט שאיינשטיין לא אמר.

נתניהו עשוי לומר: גם מחנה המתנגדים לא לגמרי שפוי. גם מחנה המתנגדים כבר אינו מסוגל להבחין בין מהלכים נסבלים (שינוי בהגדרת הסבירות, שבית המשפט יוכל פשוט להתעלם ממנו), לבין מהלכים מרחיקי לכת (ועדה לבחירת שופטים במתכונת לוין).

ייתכן שהוא קצת צודק. אלא שנתניהו הוא בעל הבית. עליו רובצת האחריות. במכניקת הקוונטים, שאיינשטיין לא תמיד שמח בה, אפשר לחזור על אותה פעולה פעמיים ולצפות, וגם לקבל, תוצאה שונה. בעולם הפוליטי צריך להניח שפעולה דומה תוליד תוצאה דומה.

75 מה?

זו כבר פעם שנייה שאני כותב על "ברית ה־75" של יאיר לפיד. פעם שנייה, משתי סיבות. הראשונה – לפיד ממשיך לדבר עליה, וברור שמדובר במהלך מכוון, מודע; השנייה – הרעיון של לפיד חשוב, מעניין. ביסודו טענה פשוטה: יש קבוצה ישראלית גדולה שיכולה להסכים על העקרונות החשובים הנוגעים למדיניות ציבורית, ולקיים חיים משותפים שיש בהם פחות חיכוך ויותר הרמוניה.

כבר בסיבוב הקודם שאלנו: מי שייך לברית הזאת? טענתנו הייתה שהגזים קצת. לפיד דיבר על "75% מהאזרחים שמסכימים על 75% מהנושאים". האומנם? עשינו את החישוב והחלטנו שלא. אין רוב כזה. רק בדמיונו של לפיד קיים רוב כזה.

העובדה שאין לא מרתיעה את לפיד, כי מה שחשוב בעיניו (ובצדק) הוא לא הגודל המדויק של הקבוצה, אלא העיקרון: רוב ישראלי שיכול להגיע להסכמות ולחלץ את ישראל מהמצוקה החברתית והפוליטית שהיא שרויה בה זה כמה שנים. ולמה צריך לכתוב על העיקרון הזה שוב? כי נדמה שלפיד עשה שינוי ברטוריקה שלו. שינוי קטן, אבל בכל זאת שמנו לב.

נשווה. 

לפני שבועיים לפיד אמר כך: "בשנתה ה־75 של המדינה, 75% מאזרחי ישראל מסכימים ביניהם על 75% מהנושאים… 75% מאזרחי המדינה הם לאומיים־ליברלים". בשבוע שעבר אמר כך: "מתוך הכאוס והמהומה והשקרים, נוצרה ברית שלא עוסקת כבר בימין, שמאל ומרכז, אלא בניסיון לשמור על מדינת ישראל". בראיון בטלוויזיה הסביר: "מתחילה להיבנות פה ברית ישראלית חדשה… אני קורא לזה ברית ה־75".

מבחינים בהבדל? כאמור, הבדל דק. בהצגה המקורית של הברית החדשה דובר על 75%. בהצגה המחודשת מדובר על 75 – אבל של מה? נדמה שהפעם לפיד מכוון לא לאחוזים אלא למושבים בכנסת.

בעצם, גם בהצגה הראשונה של הקונספט, לפני שבועיים, לפיד לא היה לגמרי ברור. קודם דיבר על אחוזים, אחר כך עבר למנות מושבים. צריך לומר: יש הבדל גדול בין מושבים לבין אחוזים. אם מדובר על 75 מושבים, זה אומר 63%. ברית ה־63 ולא ברית ה־75 (באחוזים).

זה הבדל גדול, כי בעוד ברית ה־75% אינה ריאלית בשום תסריט, ברית ה־63 היא קצת פחות מופרכת. לא שיהיה קל לחלץ הסכמות של 63% מהציבור על כל דבר, אבל יש דברים שיימצא להם רוב כזה. יש דברים חשובים שיש עליהם הסכמה רחבה.

האם בחישוב המנדטים, ולא האחוזים, ישנה באמת ברית של 75? זה עדיין רחוק מלהיות ודאי, אבל זו אפשרות שכבר ראוי לבחון ביתר רצינות. לפיד מקפיד לכנות אותה "לאומית־ליברלית". ברור שיש סנטימנט ישראלי־לאומי חזק (בקרב היהודים). ברור שיש סנטימנט ישראלי־ליברלי חזק.

ישראלים מביעים עמדות קשוחות בעניינים של ביטחון, של שמירה על צביון לאומי. ישראלים מביעים עמדות גמישות בעניינים שנוגעים לחירות הפרט, ומוכנים לאפשר לישראלים אחרים לחיות את חייהם כרצונם. ובכל זאת, לזהות קבוצה של יותר מ־60% שתסכים על רוב הנושאים, ובעיקר, שתסכים במידה מספקת למנוע חיכוכים קשים, זה לא דבר פשוט. הנה תרגיל קטן במספרים שמסביר מדוע.

המכון לדמוקרטיה מבקש מישראלים לדרג את העמדות שלהם על סולם שיש לו שבעה שלבים, מ־1 עד 7. מי שממקם את עצמו כ־1 נמצא בקצה הכי שמאלי של המפה הפוליטית. מי שממקם את עצמו כ־7 נמצא בקצה הכי ימני.

ננסה לבחון את מי צריכה הברית של לפיד לכלול כדי להגיע למספר הקסם 63% (המספרים מסקר שנערך במאי 2023). בסקר המקורי אין 100%, כי כעשירית מהישראלים אומרים שהם "לא יודעים" למקם את עצמם, או פשוט "מסרבים" למקם את עצמם. לצורך התרגיל חילקנו מחדש את אחוזי המשיבים שמיקמו את עצמם, כדי להגיע ל־100%.

באופן כללי, יש כאן שתי אפשרויות: הראשונה, לשמוט את הקבוצה הכי ימנית (7) ואת שתי הקבוצות הכי שמאליות (1,2). השנייה, לשמוט את הכי שמאלית, ושתיים מימין. במקרה הראשון, מתקבלת קבוצה גדולה יותר (כמעט 70%), במקרה השני, משהו קצת נמוך מהתחזית של לפיד (קצת מעל 60%).

כמובן, הבדיקה הזאת ממש לא מספיקה. את הברית צריך לבחון בפריזמה שמורכבת מכמה שאלות מדיניות קריטיות, ולבחון אם ניתן לזהות שיעור משמעותי מספיק של ישראלים שנותנים את אותה תשובה לכולן (או לכל אלה שחשובות לכל אחד ואחת מהן).

זו בדיקה שלא נעשה כאן, אבל מותר להביע תקווה שלפיד עשה אותה, או מנסה לעשות אותה, כחלק מהניסיון לשכנע את הישראלים שיש אפשרות להקמת ברית ישראלית חדשה, כפי שהוא מכנה אותה. אם יש – זו יכולה להיות בשורה מעניינת, שתבשר על טלטלה אפשרית במפה הפוליטית. אם אין, מוטב לא להתפתות לאשליות שהסיכוי לממש אותן נמוך. מותר לקוות שלפיד צודק, ומותר בהחלט לטעון שחובת ההוכחה עליו.

אירוטיקה עם שביס

מה ישראלים קוראים? בשבוע הספר, אפשר ללמוד על זה משהו, גם בעזרת נתונים וגם בשיטוט בדוכנים. כפי שדווח בהתבסס על דוח הנתונים השנתי של הספרייה הלאומית, "מערכות יחסים רומנטיות וזוגיות הן הנושא הראשי במרבית הספרים" שיצאו בשנה החולפת.

אלה המספרים: 54 ספרים אירוטיים, 148 ספרים בסוגת "הרומן הרומנטי", 115 ספרים על יחסים בין המגדרים ו־152 בנושא משפחה. בזה נתמקד: עוצמתה של הספרות האירוטית/רומנטית. אבל לא סתם בעוצמתה, אלא בעוצמתה בקרב קהל שאולי ייחשב מפתיע – קוראות דתיות וחרדיות.

זו אינה הערה על ספרות. לא על איכות הספרים, לא על משמעותם האומנותית. זו הערה על חברה. על החברה הדתית־חרדית, על התדמית שלה לעומת המציאות שלה. על הדרכים המשונות של דתיים בישראל לפלס נתיבים נסתרים ולא מוכרים. כן – וגם מאיימים.

על מי הם מאיימים? הם מאיימים על הסדר החברתי הישן. כאשר מדברים על החברה הדתית והחרדית, נהוג לדבר על האינטרנט, על הטלפון החכם, כעל איום על הסדר הישן. המחשב, הטלפון, מכניסים דברי כפירה לכל כיס, מאפשרים גישה למדע, לרעיונות מערערים, למוזיקה תוססת, לאומנות, לפורנוגרפיה.

ספרים שייכים לעולם הישן, הכאילו ממושטר. אבל רק כאילו. חנות במודיעין עילית לא תחזיק ספר רומנטיקה, ובטח שלא אירוטיקה. היא גם לא תחזיק טלפון חכם. אבל בשני המקרים, כבר לא צריך שתעשה זאת. את הטלפון אפשר לקבל עם שליח (ויש טלפון חכם כמעט לכל הדתיים ולהרבה יותר חרדים מכפי שההנהגה שלהם מודה). את הספר אפשר לקרוא בפורמט דיגיטלי. או לרכוש בחנות בעיר אחרת.

איפה ההפתעה? ההפתעה אינה בכך שיש מי שרוכשים (ובעיקר רוכשות) ספרי רומנטיקה ואירוטיקה. ספרים "אסורים" נרכשו גם בעבר, בחשאי, במעטפות חומות, או בעיר אחרת.

בשנות ה־70, שבהן גדלתי בירושלים, תלמידי בתי ספר דתיים פרחחים או מקושרים העבירו מיד ליד את סדרת הספרים המגוחכת "פטריק קים", שהייתה שילוב קטלני – תרתי משמע – של אומנויות לחימה ופורנוגרפיה רכה. סדרה עם גיבור אמריקאי, שהיה לה מחבר פיקטיבי עם שם אמריקאי, ולמעשה הייתה פרי עבודתם של כותבים ישראלים אנונימים. יצירה חתרנית בישראל שמרנית. ספרות זולה.

לימים, הכרתי כמה מכותביה. הם מעולם לא לקחו את העבודה על הספרים האלה ברצינות. זה היה בידור קל וכסף קל. היו מהם ששועשעו כאשר שמעו שגם נערים דתיים בגיל מסוים שמעו על הספרים הללו.

אבל זו לא הייתה "תופעה", ולא התעוררה "דאגה". או שהמבוגרים לא ידעו, או שהתעלמו, או שמספר הקוראים היה קטן מכדי להטריד מישהו. לא בטוח שהמצב דומה היום. כתבה ב"מקור ראשון" הציפה את העובדה שבנות נעורים דתיות, חניכות אולפנה, קוראות ספרות שכוללת תיאורים מיניים בוטים.

"שוחחנו עם מחנכות, מורות, מדריכות וראשות אולפנה", כתבה אביגיל זית, "כולן... לא הכירו קריאה של תכנים אירוטיים בין כותלי האולפנה. לעומתן הבנות שאיתן שוחחנו דווקא הכירו את המונח ואת כריכות הספרים... רובן היו בין כיתה ח' ל־י', כולן לומדות באולפנות מוכרות וחזקות ברחבי הארץ, ספינות הדגל של החינוך הדתי, וחלקן בכלל לא הבינו שקיימת בעיה כלשהי בספרים האלה".

כן, זה נשמע דומה למה שקרה ל"פטריק קים" בשנות ה־70, אבל יש שני הבדלים חשובים. הראשון – הפעם לא מדובר בקוראים בנים ("פטריק קים" היה ספר מובהק של בנים), הפעם מדובר בבנות. בחברה הדתית עשויה להיות לעובדה הזאת משמעות שחורגת מאנקדוטה; השני – הפעם לא מדובר בספרים שהלגיטימיות שלהם מפוקפקת, ושגם מבוגרים קצת מתביישים לקרוא בחברה מכובדת, הפעם מדובר בספרים שנמכרים במספרים גדולים, ספרים בז'אנר שלפעמים נדמה כמצליח ביותר מכל הז'אנרים של כל הספרים.

הציצו באתרי הוצאות הספרים וחנויות הספרים, וראו מה מוצג בחלון הראווה הקדמי שלהם. בדקתי תוך כדי כתיבה. את ספרי הרומנטיקה והאירוטיקה קל לזהות. יש להם שמות מובחנים, כריכות מובחנות. גם אתם תזהו אותם מיד.

ועוד הצעה, יותר מעניינת: לכו להסתובב בדוכני שבוע הספר, וחפשו את השולחנות של הוצאות הרומנטיקה והאירוטיקה. גם אותם תזהו מהר. אם יש מסיבה בשבוע הספר, ליד ההוצאות האלה המסיבה הכי רועשת, הכי שמחה. שם יש צפיפות, התרגשות, התלהבות.

ומה עוד יש שם? לא מעט שביסים ושמלות. יש מטפחות ראש בסגנון הישן, יש כובעים מסוגננים, יש המון טורבנים גדולים בסגנון הבולט היום. נשים שנושאות על ראשן את דתיותן כמגדל גבוה, וגם מצטופפות ליד דוכן הספרים שמציע להן את מה שבאף בית כנסת או בית ספר דתי (והאמת, גם לא בבית ספר חילוני) לא היו מקריאים בקול.

ולא, זו לא תופעה שהתחדשה השנה. זו תופעה שאפשר לזהות זה זמן מה. "הקהל הוא נשי מובהק. זה חוצה מגזרים וגילים, וקיים גם בציבור הדתי וגם בציבור החרדי", כתבה הילה טימור אשור לפני ארבע שנים. "מדובר בנשים שממש חיות את התחום – מלבד הקריאה, הן מדברות על הספרים עם חברות, משתפות חוויות בפייסבוק, כותבות ביקורות. רוב היום שלהן סובב סביב הספרים".

מה עושים הספרים הללו לנערות ולנשים דתיות? כבר הצענו אפשרות אחת, מערערת. האפשרות המערערת נשענת על הנחה שדתיות שנחשפות לאירוטיקה בוטה עשויות לחפש אירוטיקה בוטה, היא נשענת על הנחה שדתיות שנחשפות לתיאורים מיניים שבוודאי אינם מגודרים במסגרת נישואים הלכתית, עלולות להתפתות לחיים שאינם דומים לאידיאל הדתי.

אבל יש גם אפשרות אחרת. שלא מדובר בספרות מערערת אלא בספרות משחררת. לדתיות שחיות במסגרת חברתית הדוקה, מחייבת, ביקורתית, שמרנית, הספרות האירוטית־רומנטית היא שסתום לאיזון לחצים. זו ההתפרעות שאינה מסוכנת. אפשר לקרוא דבר אחד, ולחיות דבר אחר. אפשר לקרוא דבר אחד כדי שאפשר יהיה לחיות דבר אחר.

כמובן – אם מדובר בערעור, החברה הדתית והחרדית תזהה מתישהו את המגמה, תנסה לבלום אותה. זית כתבה שבשנה האחרונה "נעשו ניסיונות לקדם מהלך שמטרתו ליצור סימון כלשהו על ספרים". לא שמעתי עליו עד שקראתי את הכתבה, מה שמעלה את האפשרות שהוא לא היה נחרץ במיוחד. אבל זה לא אומר שהוא לא יהיה נחרץ יותר בעתיד.

בארה"ב מתנהלת כיום מלחמת תרבות בשאלה אילו ספרים צריך לקרוא באיזה גיל. יש הסבורים שילדים יידעו לבד מה טוב להם ומה לא, ושמוטב פשוט לתת להם לבחור בספרייה במה שירצו. יש מי שמעדיפים פיקוח של מבוגרים. וברור שמרגע שיש פיקוח, ישנה שאלה של קריטריונים. עירום – כן או לא? פורנוגרפיה – כן או לא? שפה פוגענית – כן או לא?

כאמור, אם ספרות אירוטית־רומנטית היא ספרות מערערת, אפשר לצפות למהלכים שמטרתם לבלום את ההשפעה שלה במגזר הדתי־חרדי. מצד שני, אם מדובר בספרות משחררת, התוצאה תהיה... דומה למה שיש היום. אף אחד לא יעודד כמובן קריאת ספרות כזאת. בטח שלא בציבור הדתי־חרדי. אחת לזמן מה יתפרסמו כתבה מתריעה או פוסט מזועזע שיזכה לשיתופים. אבל המדיניות תהיה של הדחקה והעלמת עין. שיחה שקטה, פרטנית, נבוכה, עם מי שקוראות ובאות עם שאלות קשות. לגבי שאר הקוראות, יניחו לנפשן.

לכתיבת הטור השתמשנו במידע ובנתונים מאתר המדד, מהמכון לדמוקרטיה, מהאתר Quote Investigator, מהמגזין Scientific American, בספר "The New Quotable Einstein", במשדרי כאן חדשות וחדשות 12.