אני יושב מול שולחן שעמוס בשקיות הפתעה ורודות המאיימות להתפקע. בכל אחת מהן שלל ממתקים וגם הפתעה סודית. אין לי מושג מהי. רק אשתי מחזיקה במידע המוכמן הזה.
בנוסף, ממתינים על השיש עוגת שוקולד מצופה במין סוכריות כחלחלות, אולי רדיואקטיביות, חצי אבטיח חתוך דק־דק, זר פרחים מפואר, וזו רק רשימה חלקית. אין מדובר בהכנות לחתונת המאה או להכתרת המלך צ'ארלס. אנחנו בזירה אחרת לחלוטין. האירוע: אמי בת שנתיים. יום הולדת.
לפני שנתיים היא הגיחה לעולם. הייתה לידה קלה, כך אשתי מדווחת, שכמעט החמצתי, אגב, אחרי שהסתבכתי בזמן אמת בסמטאות איכילוב כשיצאתי להביא קפה. אפשר בהחלט לציין שהיציאה המהירה והחלקה שלה לאוויר העולם הייתה רגע השלווה האחרון שלנו מאז.
ילדה שנייה משנה הכל. איפה הימים של ילדה אחת? תקופת כיף, נטולת דאגות ועמוסה בשינה. מרגע השינוי חשבון הבנק הצטמצם עד למצב של רזון מדאיג, השעות הפנויות הלכו, כמו שאריק איינשטיין נהג לומר, “פייפן" והדציבלים בבית עלו פלאים.
לאמי יש גרון, ברוך השם, שהוא שילוב של זמבורה ופברוטי. לי עוד מהילדות יש טראומה. אצלי בבית לא התביישו להשתמש בקול רם, ובזמן שהתבגרתי התפדחתי רצח מהשכנים. גם היום, ברגע שהלוע שלה נפתח, אני סוגר את הדלתות והחלונות ומתחנן בפניה: “אמי, בחיאת, השכנים, לא נעים".
לאחרונה זה השתנה, בעיקר כי הקטנה מצאה את הנתיב לדבר באופן שוטף. כמובן שיש לה ארסנל מילולי רחב, הומור וביטחון עצמי. במפגש עתיר ילדים היא מתבלטת, מקשקשת בלי חשבון, חמושה ביכולת להקסים חברים וחברות. ראיתם פעם ילדה בת שנתיים מפטפטת נון סטופ? תופסת ילדים אחרים ומנהלת איתם שיחה על מזג האוויר, על המינוי של רובי קין למכבי תל אביב ועל כל נושא שבעולם. זה הטיפוס.
איזה הבדל בין ילד ראשון לשני. עם הראשונה הכל רווי בפחדים והתרגשויות, אין לך רגע שהוא לא מלהיב ומטלטל. בבוא השנייה כבר זורמים ברוגע. אקונה מטטה. אמי לא פראיירית ומסרבת לקבל את האדישות המסוימת הזאת ודורשת, כמו שאמר מר גשש, שניתן לה את הכבוד המגיע לה.
בוקר יום ההולדת נפתח בבלונים ובשירת “יום הולדת שמח". אמי בלי חשבון רצה ישר לתכלס, למתנות, ופתחה במקצוענות את מה שנקנה לה - סל פיקניק מיניאטורי. אני רציתי משהו אחר: מנורת כוכב, כי היא חולה על כוכבים, מנורת לילה בצורת בלרינה, משהו פרקטי וחמוד.
אשתי הלכה על סל פיקניק. כמובן שהבחירה שלה עבדה בטירוף. איך שהשי נחשף, שתי הקטנות עשו פרישה בסלון שראויה לפחות למסיבת פרידה מטכ"לית. כנראה שעדיין אין לי את זה בהשוואה לאמא שלהן.
בלילה הכל כבר מוכן למסיבת הגן המפוארת, שנערכת יום אחרי התאריך המקורי, שבסופה נעמוד ביציאה מהמקום ונעניק לכל ילד שי שבמקומות מסוימים נותנים כנדוניה לחתונה. האמת, הכל שווה. המאמץ, השינוי והטרללת שעברנו בשנתיים האחרונות.
אי אפשר לכמת את האושר והשמחה שאמי הביאה יחד עם אחותה לחיינו. לא מבין איך חיינו בשעמום שקדם להן. מזל טוב, אמי. כפרות על “פלוס בעו"ש" ו"שמונה שעות שינה", מונחים שאבדו לנו עד להודעה חדשה. את שווה את הירח והכוכבים (גם אם אמא החליטה לקנות לך סל פיקניק במקום).
*
אחרי שנים בביזנס התרגלתי לכל סוגי האיומים. אין חודש בלי איזה שניים־שלושה כאלה עסיסיים: איומים ברצח, בכריתת איברים, בשריפת הבית, בדקירה, בחשיפת פרטים מביכים עליי או על המשפחה, בעריפת ראשי ועוד. זו כבר שגרה.
גם אשתי התרגלה. אנחנו לא אדישים, אבל יש דברים ברוטינת היומיום שהרבה יותר מטרידים אותנו. עם השנים למדתי שהאיום מלמד לא מעט על מי שהנפיק אותו. מה עולמו, מה חשוב לו, האם הוא חשב מראש על הדבר או שלף אותו ברגע של זעם? האם מדובר במקצוען, עד כמה רציני העניין, ומה רמתו של האדם?
השבוע שמעתי איום אקזוטי במיוחד שנגע למשפחתי. הוא לא הלחיץ, לא הפחיד, אבל לימד אותי שלפעמים דברים נמוכים מאוד יכולים לצאת דווקא מהאנשים הכי נורמטיביים. מי אמר שאין הפתעות בחיים.