הודעה משטרתית בבוקר שבת, 22 באפריל, לימדה כי צעיר בן 19 נפצע באורח קשה מיריות באחד מרחובות יפו. ההודעה כשלעצמה איננה חדשה. מדי יום בתקופה הזאת נורים יחידים בלכתם ברחוב, וגם בכל הנוגע ליפו, הדבר אינו חריג למרבה הצער. ההפתעה הסתתרה בשולי ההודעה. נמסר שם כי האירוע כולו קרה ברחוב נגיב מחפוז.
הותר לפרסום: נעצרו חשודים בחיסול חבר בארגון הפשיעה של מוסלי
חיסול בג'נין: סוכלה חוליית מחבלים בדרכה לפיגוע, שלושה חוסלו
עד אותו רגע לא ידעתי כי עיריית תל אביב-יפו קראה רחוב על שמו של הסופר המצרי הנודע. מחפוז זכה בפרס נובל לספרות לשנת 1988, ועד היום הוא הסופר הערבי היחידי הנושא בפרס. הוא היה יוצר ביקורתי, שלא היסס לחשוף את חולשות המשטר ואת פגמי החברה עוד בימי הנשיא גמאל עבד אלנאצר. היו צריכים לחלוף ארבעה וחמישה עשורים, ועוד שני נשיאים, כדי שאחרים יגידו בראש חוצות את שאמר מחפוז בספריו.
מחפוז הוא גם הסופר הערבי שיצירותיו הן המתורגמות ביותר לעברית.
אחרי הסכם השלום, ובניגוד לאחרים, הוא העניק לבתי הוצאה בישראל זכויות תרגום על יצירותיו. רק בשנים האחרונות פורסמו בתרגום לעברית עוד שני רומנים שלו: "בית הקפה שלנו" (2019) ו"עוד שעה אחת" (2021). הוא לא התבייש בקשריו עם ישראלים, ופיתח קשר קרוב עם חוקר הספרות ששון סומך. פרופ' סומך הקדיש לסופר המצרי ספר פרי עטו ("מחצית היום" שמו), שבו ניתח את יצירותיו בידענות ומתוך הוקרה אישית.
פניתי לעיריית תל אביב בבקשה להתחקות אחר המחווה שעשו למחפוז, ומצאתי עולם שלם. הכל בזכות אותו צרור יריות, שלבסוף קטל את הצעיר המסכן. מתברר כי קריאת הרחוב על שם נגיב איננה חדשה. ההחלטה התקבלה ב־2007, כשנה אחרי מותו בגיל 94. באותה תקופה אישרה העירייה 66 שמות.
הרשימה כולה היא חגיגה לעיניים, ונגיב מחפוז איננו השם היחידי מבני שכנינו שמופיע שם. לצדו אישרה ועדת השמות קריאת רחוב על שם המשורר והאומן הלבנוני ג'בראן ח'ליל ג'בראן. גם יצירותיו, כמו אלה של מחפוז, תורגמו רבות לעברית. רחוב נוסף נקרא על שם הח'ליף הארון אלרשיד, בן המאה השמינית.
אלרשיד נחשב לאחד מגדולי המנהיגים בהיסטוריה האסלאמית. בתקופתו שגשגה הח'ליפות לא רק מבחינה מדינית, אלא גם בתחומי התרבות והספרות. אין זה פלא כי לתקופתו מיוחסת היצירה המיתולוגית "אלף לילה ולילה". ועדת השמות אישרה גם קריאת רחוב על שם אבן ח'לדון, הסוציולוג וההיסטוריון המוסלמי הנודע בן המאה ה־14.
רחוב אתאתורכּ
הרשימה המורחבת היא תמהיל מרתק של הישראליות והים תיכוניות. יש בה שמות של ערבים, יהודים, נוצרים, זרים, גברים, נשים, דתיים וחילוניים. אבות מייסדים לצד אנשי רוח. דמויות מהעבר לצד כאלה מההווה. למשל הרב סאלם מחבוב, רבה של שכונת כפר שלם, ומוחמד מרזוק, אימאם המסגד בשכונת עג'מי. שניהם זכו לרחובות על שמם. מבקר האומנות ומנהל מוזיאון תל אביב לשעבר, חיים גמזו, מופיע ברשימה לצד הסופר אמיל חביבי וחברת הכנסת המנוחה נדיה חילו. גם הפילוסוף והנביא המודרני פרופ' ישעיהו לייבוביץ, לצדו האחים המוזיקאים סאלח ודאוד אלכוויתי.
חברי הוועדה הוסיפו ואישרו קריאת רחובות על שם שייקה אופיר, המנצח יצחק (זיקו) גרציאני, ראש המוסד איסר הראל והשר רחבעם זאבי. ולא שכחו את דמיטרי פשב, דיפלומט בולגרי חסיד אומות העולם, ואת אנריקו פבריגט, נציג אורוגוואי באו"ם, שפעל רבות בהצבעה המפורסמת בכ"ט בנובמבר. על כולם קראו רחובות בעיר.
את ההפתעה מצאתי בשם 30 ברשימה. מתברר כי עיריית תל אביב אישרה קריאת רחוב על שם המנהיג הטורקי מוסטפא כמאל אתאתורכּ. למה הדבר דומה? לעיריית איסטנבול, שתאשר רחוב על שם דוד בן־גוריון. אתאתורכ הוא אחד המנהיגים הגדולים במאה ה־20, מפקד צבאי שלקח אומה מובסת, שיקם אותה בכוח המנהיגות שלו והוציא תחתיה אומה חיה ונושמת.
הוא הקים אומנם מולדת חילונית המבוססת על דמוקרטיה כמו מערבית, אבל בנה אותה על יסודותיה של אימפריה דתית. אף שיורשיו בני ימינו עיצבו את טורקיה ברוח הפוכה, אתאתורכ עדיין נערץ על ידי עשרות מיליונים ברחבי העולם. בעשותה כך הצהירה עיריית תל אביב-יפו, כי היא מוקירה את אתאתורכ ורוחשת כבוד לחסידיו הרבים.
קריאת רחובות בערי ישראל על שמם של מנהיגים אזוריים או סמלי תרבות של שכנינו אינה תופעה המוגבלת לתל אביב. מועצת גבעת שמואל כינתה את אחד מרחובותיה היפים על שמו של חוסיין מלך ירדן. אשדוד קראה גן על שמו של חסן השני, מלכה המנוח של מרוקו. מועצת כפר קאסם נתנה לשדירת הכניסה ליישוב את שמו של ראש ממשלת עיראק, עבד אלכרים קאסם. בחיפה קראו כיכר על שם אנואר סאדאת. שמן של פיירוז ואום כלת'ום מעטר רחובות בכמה רשויות בישראל.
מי שדחף בזמנו לשלב את השמות הערביים היה חבר מועצת העירייה אחמד משהראוי (מרצ). זה מכבר פרש משהראוי מחברותו במועצה, אבל הוא עדיין ממשיך בפעילות ההנצחה. ברחבי העיר עדיין קיימים רחובות הנושאים מספר בלבד. מניינם הצטמצם מאוד, ועתה נותרו כמה עשרות. על כל אחד מהן יתנהלו, מן הסתם, מאבקים סמויים בוועדות השמות.
על התהליך ההוא שאושר ב־2007 הוא אומר כי ארך כמה שנים והסתיים באישור שישה שמות של ערבים ומוסלמים. "פעלתי בשקט, איתרתי רחוב שיש בו מספר, וסימנתי אותו כאפשרות לקרוא אישיות על שמו". כבר עשור ויותר שאינו חבר מועצה, אבל כיום הוא חותר לאשר קריאת רחובות על שם איש התקשורת חמיס אבולעאפיה, שמת מקורונה, ושל גבריאל קדיס, ראש האגודה הנוצרית בעיר, שנרצח על רקע מאבקי כוחות. הוא דרש בזמנו לשריין עבור האוכלוסייה הערבית מכסת שמות קבועה של רחובות שתייצג את חלקם באוכלוסייה, אבל הצעתו לא התקבלה.
ביקשתי מהעירייה את הפרוטוקול של ועדת השמות ההיא, כדי לראות כיצד התגבשה הרשימה המרתקת. נאמר לי כי המסמכים חסויים. מתברר כי קריאת שמות רחובות, אפילו בעיר ליברלית יחסית כמו תל אביב, הוא עניין טעון מבחינה פוליטית. אבל הפוליטיקה איננה נעצרת בגבולות העיר העברית הראשונה אלא ממריאה הרחק ממנה. אין לצפות כי בעתיד הנראה לעין יקראו בקהיר רחוב על שם גדול סופריה או משורריה של ישראל. מצרים היא בהחלט ארץ של תרבות, היסטוריה וריחות, ולמרות זאת, עבור ישראל יש כללים אחרים. גם אצל שכניה.
למרות זאת, ישראלים צריכים לשמוח כי שיטוטם ברחובות עירם דומה לביקור במוזיאון. בהליכתם ברחובותיה, הם נחשפים לסמלי תרבות של שכניהם. מומלץ לכל אחד מאיתנו לפגוש את שמו של אבן ח'לדון, לתהות מיהו אבן סינא ולהתעניין בכתביו של ג'בראן ח'ליל ג'בראן. אין להצטער אלא על שניים: על כך שאיננו עושים זאת יותר, ועל שכנינו, שקברניטיהם מתאמצים בעוז לחסום בפני ההמונים שלהם אפילו את הפתח הצר לקולות של השכנים.
הכותב הוא הפרשן
לענייני ערבים של גלי צה"ל