הפעם הראשונה שבה הגיעו חוקרי מוח מערביים מהרווארד להימלאיה הייתה בשנת 1992. הם נשאו עמם ציוד בשווי עשרות אלפי דולרים במטרה למדוד מה קורה במוח כתוצאה ממדיטציה. עד אז מדיטציה נקשרה עם סמים פסיכדליים, והמערב לא נתן לה במה במחקרים מדעיים.
לאחר שקיבלו החוקרים את ברכתו של הדלאי לאמה, הם נסעו חדורי מטרה כדי לראות אם ניתן לבחון את היתרונות של מדיטציה באופן מבוקר. הם רצו לראות אם ניתן להבין כיצד נראה המוח של מודטים, אנשים שעוסקים במדיטציה באופן קבוע לפחות 20 שנה, ואם ניתן יהיה למצוא השפעות על התפקוד המוחי.
גם הפסיכולוגים וגם המודטים עוסקים בחיי הנפש, אבל מצדדים שונים של הספקטרום. המדענים רצו לחקור את המוח מבחוץ באמצעות סריקות מוח והקלטת פעילות חשמלית, אבל המודטים התנגדו נחרצות. המודטים בהודו טענו שלא ניתן לתפוס את המורכבות של החוויה הספיריטואלית באמצעות הדמיית מוח.
החוקרים ניסו לשכנעם בכל דרך אפשרית, אבל ללא הצלחה. הם ניסו לשכנע את הנזירים ולדבר עמם בשפה שלהם. הם ידעו שחמלה היא לב לבו של התרגול הבודהיסטי, אז הם סיפרו להם שהם יכולים להדגים מהו הדפוס המוחי של חמלה וכיצד ניתן למדוד אותה באופן מדעי. האמירה הזו התקבלה בגיחוך. הנזירים פרצו בצחוק היסטרי.
בתחילה חשבו החוקרים שהם צוחקים כי החוקר שהתנדב להדגים להם את ההליך וישב עם האלקטרודות על ראשו, היה נראה מצחיק - אבל הנזירים צחקו כי לשיטתם, אם רוצים באמת ללמוד חמלה צריך למקם את האלקטרודות על הלב ולא על הראש.
כאשר שבו החוקרים לארה״ב, הם החליטו לגייס מתרגלי מדיטציה שפעלו במערב. התנאי לגיוסם למחקר היה שהמתרגלים סיימו ריטריט של שלוש שנים והתאמנו לפחות שמונה שעות כל יום. במעבדה חיברו אותם למכשירים שמאפשרים להקליט את הפעילות החשמלית במוחם. הממצאים היו מרתקים. ניתוח הפעילות החשמלית במוחם העלה תנודות של גלי גמא עם משרעת גבוהה.
גמא הוא תדר מהיר מאוד של פעילות חשמלית במוח. מדובר בתדירות של 40 מחזורים לשנייה. אצל מרבית האנשים הפעילות הזו מתועדת לפרקי זמן ממש קצרצרים. בעיקר ברגע ״אהה״ - רגעים של תובנה. נניח שאתם מנסים לפתור בעיה ופתאום עולה הפתרון. ההבזק הזה מתועד במוח על ידי פעילות גמא. זהו הרגע שבו אלמנטים שונים של תפיסה מתאחדים. פעילות גמא מסנכרנת בין חלקים שונים של המוח כדי ליצור תפיסה קוהרנטית של חוויה.
אנשים שמתרגלים מדיטציה תקופה ארוכה מדווחים על מודעות גבוהה לסביבה החיצונית והפנימית שלהם, לכל מה שקורה מסביב וכן לתחושות כמו רעב, צמא, כאב. אנשים שמתרגלים מדיטציה, למשל, לא יאכלו סתם כך. יש להם מודעות גבוהה לתחושת רעב, צמא. החיבור עם התחושות הפנימיות עולה. בנוסף, הם לא ימהרו להתרגש מזה שמישהו חתך אותם ברמזור.
הם שולטים בתגובות הרגשיות במידה גבוהה, ולכן יתמקדו בחמלה ואמפתיה. הם יגידו לעצמם שהאדם השני ככל הנראה לחוץ וממהר. הממצא המעניין במחקר היה שבניגוד לרוב המחקרים שבהם מקליטים פעילות חשמלית במוח, הדפוס הייחודי של המודטים היה גלוי לעין בלתי מזוינת.
החתימה העצבית
במחקר נוסף עם המודטים, הם נחשפו למספר שניות של כאב עז. הגירוי היה חום שניתן באופן מבוקר לפרק היד. זה אזור מאוד רגיש ולכן זה ממש כואב. התחושה היא שכאילו העור נשרף. נאמר לנבדקים שהם עומדים לשמוע צליל ועשר שניות לאחר מכן הם ירגישו כאב חד. אצל הנבדקים שלא תרגלו מדיטציה, התחלנו לראות דפוס פעילות גבוה מאוד באזורי הכאב מיד עם הישמע הצליל, בזמן הכאב וגם זמן ממושך לאחר שהכאב נעלם. ההתאוששות הייתה מאוד אטית.
לעומת זאת, כאשר המודטים שומעים את הצליל, אין הפעלה משמעותית בשום אזור של מטריצת הכאב. דפוס שטוח לחלוטין. כשהכאב מגיע, הם מראים תגובת כאב חדה, ואז כשהכאב נעלם, הם חוזרים מיד לנקודת הבסיס. זו למעשה החתימה העצבית של החוסן. הניסוי הזה הוא הדגמה מדהימה של המושג לחיות את הרגע, להיות כאן ועכשיו. הם לא דואגים לפני שהם צריכים לדאוג.
ההבדל המשמעותי בין בני אדם ליונקים אחרים זה הקורטקס הפרונטלי, שמאפשר לנו לחשוב מחשבות על העתיד ולדאוג ממה שיקרה ולהרהר בעבר - ואנחנו עושים זאת בחלקים גדולים מאוד מחיינו. תחשבו על הפעם האחרונה שנפצעתם או חליתם. חלק משמעותי מהסבל שנגרם מהפציעה או מהמחלה קשור למחשבות שלכם. ״למה זה היה צריך לקרות לי?״ או ששחזרתם את רגע הפציעה וניסיתם לחשוב שאם הייתם פועלים קצת אחרת, זה היה נחסך מכם.
הסבל הוא חלק מהחיים. לא ניתן למנוע אותו, אך הדרך שבה אנו מגיבים לסבל ניתנת למניעה בעזרת תרגול. ניתן להקדיש פחות זמן להרהור בעבר או לפנטוז על העתיד, ויותר זמן לחוות את הכאן והעכשיו. תרגול של מדיטציה מסייע להיות בהווה, בכאן ועכשיו. להיות נוכחים - שזה בדיוק הפוך ממה שאנו חווים ברשתות, שזה סוג של אסקפיזם שלוקח אותנו להתמקד בחיים של אחרים ולא בכאן ועכשיו.
שלוש דקות מספיקות
אבל לא מדובר רק על שינוי תפיסתי. למדיטציה ישנה השפעה על המערכת החיסונית. כדי לבחון זאת התמקדו החוקרים בעובדי הייטק שנתונים תחת לחץ רב. חלקם עברו תרגול מדיטציה להפחתת לחץ, וקבוצת הביקורת לא עברה את התרגול הזה. לאחר מכן כל העובדים קיבלו חיסון נגד שפעת. החוקרים לקחו דגימות דם מהעובדים לפני ואחרי החיסון במטרה לקבוע את יעילות החיסון, כלומר כמות הנוגדנים בתגובה לחיסון. נמצא שלעובדים שתרגלו מדיטציה, הייתה תגובה יעילה באופן משמעותי לחיסון בהשוואה לקבוצת הביקורת.
מערכת החיסון שלנו מדוכאת כתוצאה מגורמי לחץ בסביבה. הורמונים כמו קורטיזול ואדרנלין שמופרשים במצבי לחץ, פוגעים ישירות במערכת החיסונית. לכן, כאשר אם עושים שימוש באסטרטגיה שממזערת את תגובת הלחץ, זה משפיע על התגובה החיסונית שלנו.
כשאנחנו חושבים על מדיטציה, אנחנו חושבים על ישיבה בתנוחת לוטוס עם עיניים עצומות למשך חצי שעה לפחות, אבל יש מגוון תרגולים של מדיטציה - ואני באופן אישי לא מתייחסת אליהם כאל מדיטציה אלא כאל תרגול בתפיסה. למעשה, מדיטציה משנה את הקשב שלנו ומחדדת אותו. לכן יכולת הריכוז עולה וכן גם הסבלנות והיכולת להיות אמפתיים למצב של האחר משתפרות משמעותית. והכי חשוב – שמספיקות שלוש דקות של מדיטציה ביום כדי ליהנות מהתועלות שהיא מספקת.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה