לפני חודש הצטרף אלינו בן משפחה חדש, חייכן וכבד תנועה. חשבתי לעצמי שאולי בגלל הרגליים הקצרות שלו הוא ככה מתגלגל כמו האמפטי דאמפטי. על הניחוח מהפה שלו אין צורך להכביר מילים, אבל אני מאמינה שאיפשהו בספרות הוא מוזכר כסגולה להחייאת מתים.
החמוד הזה אומץ על ידי אחי הקטן. אמרו לו שמדובר בכלב בן שנה וחצי שחי לצד עוד שני כלבים. סיפרו לו שהוא מחוסן, מטופל, ושהסיבה למסירתו היא העובדה שהמשפחה ששהה אצלה לא מצליחה לטפל בכל השלושה. אנחנו מבוגרים, אמרו לו. אחי אימץ את היצור המתוק הזה ולקח אותו לווטרינר. האבחנה: בן 9 וקצת. לא מחוסן, לא מטופל, עבר הזנחה פושעת. חשד לסרטן בחלל הפה. האהבה שהבחורצ'יק הזה מקבל במשפחה שלנו היא חצי נחמה, כי את מה שהוא עבר עד אז אצל - תתאפקי, כרמית, תתאפקי שלא לכתוב מילות נאצה - יודעים רק הוא והמשפחה הקודמת שאצלה חי. אם אפשר לקרוא לזה כך.
כבר שבועיים שאני מנסה לגבש נוסחה שנוגעת ליחסים בין בני אדם לבעלי חיים. האם יחסם של בני האדם לבעלי חיים אחרים יכול להיות גורם מנבא ביחסם אל בני אדם? או אולי ההפך - האם יחסם של בני אדם אל בני אדם יכול לנבא את יחסם אל בעלי חיים? בכל פעם שאני מתעוררת בלילה עם איזו מחשבה שמתקרבת לנוסחה, אני נשבעת לעצמי שאזכור אותה למחרת, אבל בבוקר נשארים ממנה רק שברי שברים וחוזר חלילה. כשהמחשבות הטרחניות האלה מגיעות, הן מתרוצצות כמו התולעים הקטנות שמצאנו, חברתי ואני, כשהיינו ילדות בבונבוניירה שהייתה מוצפנת במזנון בסלון ביתה. הן התרוצצו כל כך מהר, עד שלא היה אפשר ללכוד אותן אפילו במבט.
זו לא האמת השלמה. לא המחשבות הן שמעירות אותי. כבר שבועיים שאני מתעוררת בגלל נביחות, ואל החלל הזה משתחלות המחשבות. כבר יצא לנו לגור בשכנות לכלבים נמרצים ובעלים עם שמיעה סלקטיבית מאוד. ידענו שאפשר להגיש תלונה במשטרה על בסיס חוק משונה שמדבר על נביחות ברעש סביר, כאילו מישהו יבוא עם מד דציבלים בדיוק ברגע שהכלב חוטף את מתקפת הנהמות שלו ויגיד: כלב נכבד, אנא הנמך את קולך. כשאתה נובח חלש יותר, הטיעון שלך נשמע ברור יותר. מעולם לא הגשנו תלונה. מקסימום הלכנו טרוטי עיניים ודפקנו בדלתם של אלו שהשאירו את הכלב המסכן בחוץ כדי שלא יפריע להם לישון.
הנביחות מהשבועות האחרונים, שבגללן ימיי אינם ימים ולילותיי אינם לילות, הן נביחות מסוג שונה מאלו שהכרתי. חלושות ואבודות. כמו אזעקה של רכב שהמצבר שלו מתרוקן והוא קורא לעזרה. בהתחלה בקולי קולות, הופכות בדעיכה לנביחות קצובות ושקטות. ככה כל הלילה, כל לילה.
יום אחד, בשובי הביתה, החלטתי לעשות מעשה. צלצלתי בפעמון בית הכלב. בשניות שעמדו לרשותי הכנתי נאום מובנה שכולל את חמש המ"מים. לילותיי אינם לילות, אם אתם לא מסוגלים לגדל בעל חיים מבלי שיהיה אומלל ויאמלל את סביבתו, תמסרו אותו למי שכן מסוגלים, אנחנו יודעים מה זה בעל חיים עם צרכים מיוחדים ואפילו הפרעות אישיות. גידלנו בעצמנו כמה כאלה. זה צער בעלי חיים, זה צער בני אדם, וזה וזה וזה וזה.
את השער פתחה בחורה עייפה. תיכנסי, ביקשה בשקט, ואני בעקבותיה. היא נראתה לי כמוני אחרי הלידות, כשחייתי על שעתיים ורבע של שינה ביממה במצטבר. אמרתי שני משפטים והיא אמרה: את צודקת. אולי יהיה לך רעיון ותעזרי לכולנו. את הכלבה האהובה שלה היא מגדלת מיום שהייתה גורה קטנטונת. עכשיו היא דמנטית. כשיורדת החשיכה, היא מאבדת אוריינטציה ומתחילה לייבב. חמש־שש פעמים הם פותחים למענה את דלת הבית במהלך הלילה. לא הם ולא הילדים הקטנים שבבית ישנים. מה עושים, היא אמרה לי? היינו אצל וטרינרים. הייתה להם הצעה מפורשת. פתרון אחד ויחיד. הקשיחות המעושה שלי קרסה אל תוך העייפות. שתי נשים בוגרות עמדו זו מול זו ובכו.
מעולם לא הבנתי את הצורך להיתלות בכתבים עתיקים בשביל להסביר למה לא לעשות דברים מובנים מאליהם. האם יהודים - מאמינים יותר או פחות - באמת צריכים לשמוע שבקיצור שולחן ערוך כתוב ש"אסור מן התורה לצער כל בעל חי, ואדרבא חייב להציל כל בעל חי מצער, אפילו של הפקר, ואפילו של נוכרי"? ואם כבר נוכרי, האם מוסלמים באמת צריכים לשמוע שעל פי המסורת שלהם עצמם, גרימת נזק במזיד וכל התאכזרות לחיות גוררת עונש של שריפה באש הגיהינום? השאלה כמובן אילו חיות.
לחתולים, כך גיליתי, יש יחס מועדף באסלאם, בעוד כלבים אומללים מאוד. אני לא צריכה להרחיק עד לכתבים בשביל לראות את התופת עצמה שמתחוללת בחברון למשל. אחסוך את התיאורים. לרוע האדם אין גבולות, אבל גם לטוב: רק אספר שיש בחור בשם בן עוזרי, שלקח על עצמו להציל את כלבי חברון, ויש מפני מה ומי. כן, כן, אני כבר שומעת את הקולות על זה ש"אצלנו זה לא ככה". קומו, עורו, בני ציון. ככה בריבוע.
בקרו במרפאות של צער בעלי חיים, SOS ותנו לחיות לחיות, לדוגמה. תגלו דברים שלא תרצו. הביטו בנתב"ג. הקיץ הוא עונה טובה לגילוי כל הכלבים האומללים שננטשים מחוץ לשדה, כי לבעלים שלהם לא היה סידור בשבילם בזמן הטיול. שיסתדרו, הם אומרים. זורקים מהרכב וממשיכים הלאה. שמישהו אחר ידאג להם. ואם ימותו, לא נורא. עשו את שלהם בעולם הזה. הקיץ הוא גם עונה נפלאה לקציר הכלבים, כך אני למדה מהשירות הווטרינרי. תמונות־תמונות של כלבים במכלאות, עם מבצע סוף עונה לפני חיסול מוחלט. סלחו לי, שוב, אין דרך לייפות את זה.
ומה עם הכלבה של השכנים? מאז שניגשתי לשם חדורת רוח קרב וגיליתי את האמת, אני בקושי שומעת אותה. זה לא שהיא הפסיקה לנבוח. זו אני שנפתח אצלה עוד ערוץ של חמלה. אף פעם אין מספיק ערוצי חמלה. תמיד יש עוד כמה, שרק מחכים להתגלות.