לא צריך להיות מומחה גדול לחדשות חוץ כדי להבין שהעולם הולך ויוצא בהדרגה מדעתו. בכל תחום כמעט. הנה רק מקבץ מקרי של דוגמאות. הלחימה הרוסית באוקראינה החלה כבר לפני שנה וחצי, גבתה מעל 60 אלף קורבנות, מלווה במעשים שנתפסו בעבר כטאבו כמו הפצצת סכר שגורמת להצפת יישובים שלמים, והיא עדיין מתחוללת בלא מפריע; צרפת הגדולה בוערת בגל של התפרעויות והפגנות אלימות, שהחל למעשה כבר בינואר ובינתיים רק מחריף.
למעלה מאלף מפגינים נעצרים מדי לילה; הימין הקיצוני זוכה בהישגים בכל רחבי אירופה, ולראשונה נציג של מפלגה כזו ניצח בבחירות למועצה מקומית בגרמניה. על פי הסקרים, מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה זוכה לתמיכה זהה לזו של מפלגת השלטון הנוכחית במדינה.
בארצות הברית, מנהיגת העולם החופשי, דונלד טראמפ הולך ומתחזק בסקרים, ביחס ישיר לריבוי ההאשמות הפליליות כנגדו. ובית המשפט העליון פסק לטובת בעלי עסקים שסירבו להעניק שירות לזוגות להט"ב. מהעבר השני, באקדמיה האמריקאית חמאס נתפס כארגון לגיטימי וישראל כשטן הגדול; שיעור הילודה בסין ירד לשפל של כל הזמנים, מגמה המאפיינת גם את יפן, קוריאה הדרומית וחלק ניכר ממדינות המערב.
וכל זה קורה למרות ניסיונות עידוד ילודה מתמשכים של מרבית הממשלות שם; ומעל כל אלה מתרבים האיומים העתידיים מצד הטכנולוגיה החדשה, שמפתחת אינטליגנציה מלאכותית שעלולה לגזול את פרנסתם של אין־ספור אנשים ברחבי העולם. בקיצור, העתיד נראה מעורפל, ובעיקר - מאוד מאוד לא יציב.
אני יליד של סוף שנות ה־60. וככזה, זכיתי לחיות בעידן מוזהב שבו כמעט הכל נראה ברור. וגם לא באמת השתנה, לאורך שנים. הייתה חלוקה ברורה בין טובים - המערב, ורעים - הגוש הקומוניסטי, מדינות ערב וגו'. וגם הייתה תחושה ברורה ומבורכת של גמול הולם. כלומר, המדינות הדמוקרטיות והחופשיות זכו לשגשוג כלכלי ומדיני, בעוד דיקטטורות נחלו מפלות, בזו אחר זו. והגדולה שבהן, ברית המועצות, אפילו קרסה, יחד עם חומת ברלין.
עקרונות ליברליים שטפו את העולם, שהלך והצטייר ככפר גלובלי הצועד לקראת הומוגניות, ועל כן גם סובל פחות מקונפליקטים. באופן ספציפי, כישראלי שנולד בעידן הזה, גם גדלתי לתוך מדינה יציבה, רגע אחרי הניצחון הצבאי הגדול ביותר שלה. וכל אלה גרמו לי להרגיש שכך נראה הקיום האנושי, וכך הוא גם יוסיף להתקיים לתמיד. איך זה נגמר, בסוף כולם יודעים. ועוד רק התחלנו.
כי אם בוחנים את ההיסטוריה, אפילו את מאה השנים האחרונות - לא יותר - אפשר להבין בקלות שמה שבני הדור שלי חוו היה היוצא מהכלל. ושלהיות בן אנוש היה, בדרך כלל, עניין הרבה יותר קשה ובלתי צפוי, ולא רק בעידן הקרח או המגיפה השחורה. מספיק שאלך דור אחד אחורה, לזה של הוריי. אמא שלי, למשל, נולדה ברוסיה, בזמן שהוריה נמלטו מפולין מאימת הנאצים ונדדו כחמש שנים בזהות בדויה בארצו של סטאלין. בתום המלחמה, כשניסו לשוב לביתם בפולין, סולקו באלימות בידי שכניהם. הם עלו לארץ כשהייתה בת 5, נשלחו למעברה שבה חיו כשנתיים וחצי, ומשם הגיעו לשיכון דל בקריית חיים.
אמי גדלה במדינה צעירה שהייתה תחת סכנה קיומית. וגם אחרי שנישאה והביאה ילדים לעולם, חוותה את מלחמת יום כיפור שנראתה כמו סוף העולם. במילים אחרות - מפריד בינינו רק דור אחד, אבל אוקיינוס שלם מבחינת החוויה האנושית. ולכן אין גם סיבה אמיתית לחשוב שבדור של הילדים שלי המצב יהיה שונה. כלומר, שהם ייהנו מאותו שקט ומאותה יציבות שלהם אני זכיתי.
המסקנה האופרטיבית שיש לי מתוך התובנה הזאת היא שאין שום טעם בזעזוע בנוסח “לאן הגענו?". כי עוד נגיע למקומות נמוכים בהרבה, כמו אלה שבהם חיו אנשים לאורך כל הדורות. מה שנותר לעשות הוא לנסות לשמור על צלם אנוש, ככל האפשר, ובאותה נשימה לשייף את החוש ההישרדותי שלנו, שקצת התנוון בעשורים האחרונים מחמת חוסר שימוש. ובמאיר אריאלית: עברנו את פרעה, נעבור גם את זה.
על הסכין
רבים מחבריי המוחים כנד הרפורמה המשפטית, מתוך רצון להגן על חוסנה של הרשות השופטת, השתלחו בחמת זעם בשופטי נתניהו, שהמליצו לפרקליטות לסגת מעבירת השוחד. לכנות שופטים מחוזיים ותיקים ומוערכים “פחדנים" או “טיפשים" רק כי לא שירתו את עמדתך זו לא ביקורת לגיטימית, אלא ביטוי של חוסר מודעות עצמית.
"עיוור בלב ים", אלבום המופת של ערן צור מ־1995, זכה השנה לסיבוב הופעות שהסתיים לפני שבוע באמפי שוני. עם ארקדי דוכין, המפיק המוזיקלי של האלבום, ואורית שחף. ערב מטלטל ומרגש, שהזכיר לי עד כמה צור הוא משורר רוק ייחודי. האלבום הזה הוא מסמך יוצא דופן בנועזות וביופי שלו, ומוזיקה ישראלית יכולה להיות מופלאה.
העונה החדשה של “מראה שחורה" (נטפליקס) היא המחשה מנצחת לחשיבותו של תסריט. גם אם יש לך שחקנים מהעילית העולמית, ואמצעים הפקתיים בלתי מוגבלים כמעט, העניין קם ונופל על סיפור מוצלח. מרבית פרקי העונה החדשה לא נהנים מסיפור כזה, אלא מפטנט עלילתי צפוי שברגע שאתה מבין אותו, אתה מבין גם שבזבזת שעה.