ידיד פלסטיני שאיתו שוחחתי השבוע סיכם בכמה מילים את מציאות הימים הללו במחנה הפליטים ג'נין. "איראן", הוא אמר, "בנתה לכם מוצב מול עפולה". ברגע הראשון חשבתי שהוא מגזים, אבל אז באו לעזרתי ראשי מערכת הביטחון. בוודאי, הם אמרו, איראן מאחורי החמושים ועליית הקיצוניות בג'נין. הבנתי שהפלסטיני צודק, ולא רק זאת, הוא גם קופירייטר טוב יותר. זה לא שבצה"ל אין מוחות מבריקים. השם שנבחר למבצע, "בית וגן", מעיד על מקוריות וחוש ספרותי. מדוע בית? כי הולכים להרוס להם אותו. גן הוא צורת היחיד של "גנים", ובערבית – ג'נין.

גלנט: "חמושי ג'נין ברחו או הסתתדרו"; בצה"ל מוטרדים מהיקף המטענים
צה"ל מאשר: חיל האוויר תקף חוליית חמושים בפאתי העיר ג'נין  

המבצע הזה, יש להודות בצער, היה בלתי נמנע לנוכח מה שהתחולל בשנה האחרונה במחנה הפליטים וסביבותיו. ג'נין הפכה כמעט בן לילה למודל של עיר סורית במרד. בוס חדש בא לשכונה, והציע סכומי כסף לצעירים חסרי עתיד שיבואו להילחם. 800 שקלים בחודש, 1,000 שקלים. את הכסף הזרימו האיראנים, לפעמים גם חמאס, ומי שחילק אותו בפועל היה הג'יהאד האסלאמי. לא מדובר בכסף גדול מבחינת היזמים. כמה עשרות מיליוני דולרים בשנה מספיקים באזורי העוני הללו לממן בנדיבות כוח של 200 ו־300 חמושים. בחנתי השבוע את רשימת ההרוגים הפלסטינים במבצע צה"ל. הגיל הממוצע הוא 19. גיל שבו אדם מתחיל לפרנס.

תיעוד מיוחד מתוך ג'נין

פעם, אם רצו האיראנים או הסעודים לשלוח כסף לפלגים, הם שיגרו משאית אורז או סוכר לסוחר בשכם או רמאללה. זה מכר את המוצרים לסיטונאים, ואת רווחיו העביר לפעילים החמושים. לכך קוראים בז'רגון הביטחוניסטי תשתית טרור. בעידן הביטקוין לא צריך משאיות. יש צינורות מקוונים. המטבעות הללו, והוא במיוחד, חביבים על מאפיונרים ועל ארגונים בלתי חוקיים. נשק יש בשטחים בלי סוף הודות להברחות מירדן או גניבות מצה"ל. גם מטעני נפץ אפשר להכין מחומרים פשוטים. לא צריך קורסים, הכל ביו־טיוב או בסרטוני וידיאו שייצרו חמאס ודומיהם.

לפני שנה ויותר חזרתי וכתבתי כאן על מסרי אזהרה שהשמיעו באוזני ישראל המתווכים המצרים ומתווכי האו"ם. גם בכירי הרשות הפלסטינית הטיפו כל הזמן. גם הירדנים. הם חזו מה שאנחנו לא הצלחנו לראות. כיצד המצב מידרדר והולך לכאוס. שרי הביטחון, מתאם פעולות הממשלה בשטחים, בכירי השב"כ, המטה לביטחון לאומי, צה"ל. כולם נחשפו לאותן הפצרות. בשלב כלשהו, מתישהו לפני כמה חודשים, המתווכים נואשו. היום, מפאת הנימוס, הם לא באים ואומרים "אמרנו לכם".

המסר נוּסַח אז בצורות שונות, אבל אמר אותו דבר. אל תיכנסו בכל הכוח לשטחי A שבהם שולטת הרשות הפלסטינית, זה מחליש אותה ומקומם את הצעירים. לפני שנה וחצי או שנתיים המצב לא היה כמו שהוא היום. חמושים לא היו בכל פינה. המבוקשים אומנם עסקו בפעילות צבאית, אבל לא בהיקפים כה ברוטליים כמו היום.

צה"ל ושב"כ לא ראו בעיניים. כאשר שמעו על מבוקש שמתכנן פיגוע, נכנסו בכל הכוח לשלוף אותו ממיטתו. הפשיטה בכוחות רבים, באמצע הלילה, אל לבה של עיר פלסטינית, עוררה זעם באוכלוסייה. ההתנגדות לכך גברה, ובהתאם לה גם המבוקשים. ככל שעלה מספר המבוקשים, התרחבה פעילות המעצרים. התרבו המעצרים, גברה ההתנגדות. וחוזר חלילה.

העצה של המתווכים לישראל הייתה לפעול במידתיות רבה יותר. להפעיל כוח מרבי רק כאשר זו אכן פצצה מתקתקת ולהתחשב בסולם החומרה ובהבדלים בין מבוקש למבוקש. להראות פחות כוח במופגן, כי הוא מעורר תחושת השפלה בצד השני, ואם אפשר, מוטב גם להתאפק. בהיבט המדיני, הם אמרו, אל תזניחו את הרשות. העניקו לה הקלות נדיבות, דאגו לייצב את הכלכלה שלה, זה ישתלם לכם.

הרשות לא ביקשה נדבות, אלא חופש פעולה כלכלי. למשל, ברישיונות ייצוא דרך ירדן. אז, ג'נין עדיין לא נחטפה בידי החמושים, ושכם הייתה בשליטת הרשות. אבל אז הרשות נחלשה כלכלית ופיזית. יש אומרים גם מוסרית. מזל שקרסה רק בשתי הערים הללו.

ישראל לא שעתה לעצות לחזק את הרשות הפלסטינית. ובמרדף אחר מבוקשים, צה"ל חשש לגלות הססנות והפעיל כוח רב. את שיאו של התהליך הזה ראינו השבוע בג'נין. בפעם הראשונה מאז האינתיפאדה השנייה, נשלח גם חיל האוויר. השימוש בעוצמה אווירית בעימותים האלה נתפס בצה"ל כאמצעי מועיל, אבל ההיסטוריה מלמדת כי כאן המלכודת. כל גזרת שטח שאותה כיסח צה"ל בעבר, צמחה להיות צרה צרורה. מביירות, דרך רצועת הביטחון לאורך שנות ה־90, ועבור לרצוע.

כך גם בעזה. תמיד יצאו משם כותרות מבטיחות. פגענו, השמדנו, לקחנו אותם לאחור, אבל מעשה שטן, בעימות הבא הם עיקשים וחזקים יותר.
העובדות מלמדות כי חיזבאללה עשתה את קפיצות המדרגה הגדולות שלה אחרי מבצעים של צה"ל. דין וחשבון (1993), ענבי זעם (1996) ומלחמת לבנון השנייה (2006).

כך גם חמאס. אם מלחמת צוק איתן (2014) הייתה כה מוצלחת, חמאס היה צריך להיות מוכרע אחריה ולרדת על ברכיו. לפניה ואחריה יצא צה"ל לסדרה של מבצעים נוספים ברצועה, עופרת יצוקה, עמוד ענן, שומר החומות ואחרים. בכולם הוא שפך כמויות אדירות של עופרת והרג מחבלים רבים. כיום הזרוע הצבאית של חמאס במצבה הטוב ביותר אי־פעם. גם של חיזבאללה.

יגידו המסנגרים: בלעדי המכות הללו, אויבינו היו משוכללים יותר. ייתכן כי יש בכך צדק, ועדיין, איפה ההבטחות להורידם על ברכיהם ומדוע אינם מתגשמות? וכיצד הפער האיכותי העצום הביא לנו בתום שלושה עשורים אויבים מסוכנים יותר מכפי שהיו בראשית דרכם? מה חסר במשוואה? האם מישהו יכול להסביר את הפרדוקס? אמרו עלינו פעם, בהיותנו עבדים במצרים, כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. וראו זה פלא, הממזרים גנבו לנו את התכונה.

המודל הסורי
גורם ביטחוני במדינה שכנה, שניסה למצוא בישראל אוזן קשבת להתרעותיו, חזה את המציאות הנוכחית כבר לפני יותר משנה. אותו גורם אמר כי בישראל של לפני שנה ושנתיים לא היה עם מי לדבר. שב"כ וצה"ל לא ראו בעיניים, וכאשר התדפק על דלתם של ראש הממשלה ושר הביטחון, נאמר לו שהם טרודים מדי במשבר הפוליטי ואינם פנויים ליוזמות הקשורות בשינוי מדיניות.

הקמה של אויב בשלט רחוק שיפעל בחצרך אינה חדשה. האיראנים כבר עשו לנו את זה עם חיזבאללה. הסעודים, שעשו זאת לאסד, כמעט גרמו להפלתו. הם חברו לחמושים סורים, הדריכו אותם כיצד לפעול וטרחו לממנם. כך גם הקטארים וגם הטורקים. הרעיון הוא לזהות צעירים חסרי עתיד, עניים, להבטיח להם כסף ולאגד אותם כחיילים בשירותך.

כך אתה חוסך מעצמך אבידות ומטשטש את עקבותיך. ההנחה היא שתמיד יהיה מי שירצה להילחם, גם אם הנפגע יהרוג בהם לאלפים. במקרה הסורי, כוח צבאי לא עזר בדיכוי הפלגים הללו. אף שאסד, פוטין, נסראללה והאיראנים התישו את המורדים בלוחמה נגדית. זה נגמר רק ברגע שהספונסר, כלומר הסעודים, איחוד האמירויות והקטארים החליטו לייבש את משלוחי הכסף או להפחיתם.

השבוע ראיינתי בגלי צה"ל את ד"ר רונית מרזן, חוקרת התחום הפלסטיני. מרזן חקרה בשנים האחרונות לא רק את ההנהגה הפלסטינית אלא גם מגמות בקרב הצעירים. היא בטוחה כי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור ולייצב את הגדה המטולטלת. הצעירים הללו, שהולכים אחרי הארנק הפתוח של הג'יהאד האסלאמי, ילכו לעבוד אם ימצאו שזה משתלם להם יותר. איך יודעים? כי כך זה אצל אחיהם בבית לחם, ברמאללה - ובעצם בכל מקום.

ישראל, אומרת מרזן, יכולה למנף את המבצע הצבאי למהלך מדיני. מרגע שהסתיים, עליה להדביר את הפשיעה הלאומנית של יהודים ברחבי איו"ש, המתדלקת את המצב הבלתי יציב. בשלב השלישי יש להיכנס למהלך של ייצוב במשותף עם הרשות הפלסטינית ומדינות ערביות ידידות.
ניצנים של פתרון כזה סיפק השבוע מוחמד בן זאיד. אנשיו פתחו במגעים עם אונר"א לבחינת אפשרות לממן את שיקום מחנה הפליטים. אבו דאבי עשויה להיות שותפה מרכזית בשיקום הגדה. היא ידידת ישראל, מתעבת את מחנה ההתנגדות, ובעלת יכולת מפותחת של פישור בין צדדים יריבים.

ישראל מעולם לא הצטיינה ביוזמתיות מדינית או בהובלת תהליכים מורכבים. מה עוד שכאן צריך גם אומץ לב פוליטי. אבל ללא יוזמה במקרה הזה, אנו עלולים לגלות כי ג'נין ועזה הפכו לערים תאומות במובן הרע של המילה.

הכותב הוא הפרשן
לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]