זוהי קריאת השכמה למובילי המחנה הלאומי על כל חלקיו: הכוח הפועל נגדכם הוא חסר תקדים בעוצמתו, שטוף שנאה תהומית, חמוש עד צוואר במשאבים, מאורגן להפליא והעיקר – אין לו, כמעט, מעצורים. הבחירות ללשכת עורכי הדין היו בבחינת נס גלוי, כתובת אזהרה באותיות קידוש לבנה שחשפה את התגבשותו של כוח מזן אחר, שלא ברור מי עומד מאחוריו. סוג של דאע"ש פוליטי המאיים על הדמוקרטיה הישראלית ופועל להפלת המשטר בשיטות לניניסטיות מובהקות, כפי שג'ורג' אורוול הטיב לתארן בספרו "1984".
בימים אלה אין כמעט מי שלא נתקל בחבורות המשוטטות של הזומביס עם הזמבורות והרמקולים שנטפלים לאנשי הקואליציה, וגם לסתם עוברים ושבים, בעיניים שטופות שנאה, ומדקלמים דברי הבל בומבסטיים כמו בהתקף פסיכוטי "בושה! דיקטטורה! הורסים את המדינה!" וכיו"ב ססמאות מתלהמות שאין מאחוריהן ידע מינימלי או הבנת הנצעק, שלא לדבר על נימוקים או תשובות לביסוס הססמאות לגופו של עניין.
לא מדובר בקומץ פעילים מתנדבים. כל מי שעיניו בראשו מבין שמשולי המחנה הנאור קובצו כל איש ריב ומדון, זב, מצורע ומר נפש, יחד עם פנסיונרים משועממים - וגובשו להיות המון מוסת שאוזניו אטומות, כמו ציבורים אחרים בזמנים אחרים בדרום ארה"ב או במרכז אירופה.
חלק מדוברי המחאה מציגים תזה שלפיה הפער בין הצדדים בחברה הישראלית הוא בלתי ניתן לגישור, ועל כן צריך ללכת להפרדה. (רן אדליסט, "מעריב־סופהשבוע" מ־30.6). אבל, ספק אם זו המטרה האמיתית של מובילי המחאה. הם הרי האינטליגנציה. הם יודעים היטב שהם לא יכולים להתקיים דקה אחת בלי אנשי השירותים ועובדי הכפיים והפקידים, ואנשי חילות השדה והשוטרים וכל שאר חוטבי העצים ושואבי המים שלהם.
מטרתם השקופה, גם אם מוצהרת בחצי פה בלבד, היא פוליטית נטו: להפעיל על הממשלה לחץ ציבורי תקשורתי מרבי כדי לפרק את הקואליציה, לתפוס את השלטון, גם להלכה, והפעם לדאוג ש"התקלות" של בחירות 1977, 1996 ו־2009 לא יתאפשרו שוב לעולמי עד. תסריט ההפרדה, שהוא לאו בר הגשמה, הינו רק הדרך הפתלתלה שבה בחרו להעברת המסר לציבור שבחר בממשלה הנוכחית: אנחנו, החבר'ה הטובים לטיס, המייצרים למדינה את מרב ההכנסות, המתנדבים להגן עליכם.
מי אתם כי תשלטו עלינו? לא מוכנים יותר לממן אתכם, לא רוצים להתחכך בכם, אתם דוחים אותנו, אנחנו לא אחים - יאללה, בואו ניפרד. או: אם אתם בכל זאת רוצים שלא נשרוף לכם בלילה את המועדון, אנחנו כבר לא מסתפקים בהמשך השליטה בבית המשפט העליון - אלא רוצים גם את הכנסת והממשלה.באיטליה הייתה זאת הליגה הצפונית בראשות מייסדה אומברטו בוסי, שדאתה בתחילת דרכה על גבי סנטימנט דומה. היא הניפה את דגל ההפרדה בין החבלים הצפוניים העשירים לבין הדרום העני, שאותו היא נושאת על גבה. אבל בוסי לא באמת התכוון. ואכן, תחת מחליפו מתאו סלביני הפכה הליגה למפלגת ימין כלל איטלקית שהחליפה בהמשך את דגל הפיכת איטליה לקונפדרציה בדגל השבת עטרת מטבע הלירטה האיטלקית ליושנה במקום היורו - והיום היא השותפה של מפלגתה של ראש הממשלה ג'ורג'ה מלוני.
גם אצלנו, כאמור, מטרתה האמיתית של מארגני המחאה אינה היפרדות. מטרתם היא הפרד ומשול. להסית את הציבור בכללו, ואת הפריפריה והדתיים הלאומיים בפרט, נגד החרדים בבוטות חסרת מעצורים. המטרה היא טקטית: הפחדה. להציף את החרדים בחרדות לגבי מה שצפוי להם לאחר מהפך, ואז לנפנף גזר בדמות דף ריק שבו יורשו לפרט את מרכיבי נזיד העדשים שיינתנו להם, תמורת השבת מציעי החסות למקומם הטבעי על כס השלטון - שלו נועדו ושנועד להם, כי להם המלוכה ולהם הממלכה. כפי שהיו פני הדברים בתור הזהב של 1931־1977. בעייתם היא שהיום, אפילו המנהיגות החרדית קשובה לדעת הקהל שלה ותתקשה לפעול בניגוד למשאלות לבה.
מי שבזים לציבור שלהם הם דווקא מובילי המחאה. לא בכדי זקוקים המושכים בחוטי המהפכה לשיטות של הסוואה והטעיה, שהרי קיים פער בין משאלות לבו של חלק ניכר מהציבור המוחה לבין מטרות מנהיגיו הסמויים מן העין. שהרי אלה המדברים גבוהה־גבוהה בשם הדמוקרטיה שואפים בפועל לכונן בדיוק את המשטר הדיקטטורי שנגדו הם יוצאים בקולי קולות לצורך גיוס "האידיוטים השימושיים".
מטרתם היא לגנוב ניצחון בבחירות, ואחריו לקחת את כל תוכניות הזוועה שהם מייחסים לממשלה הנוכחית, כמיטב דמיונם הפורה, וליישמן בעצמם. למעט, אולי, תסריטי התבהלה: "קיש יחייב להניח תפילין, ורגב תבטל את הנסיעות בשבת אם תתוקן עילת הסבירות". יש להניח שאפילו הם לא יגזרו פאות ולא ינהיגו תחבורה ציבורית בשבתות בבני ברק ובמאה שערים, אבל הם ידאגו שהימין לעולם לא יגיע יותר לשלטון.
רבים מתומכי לנין התקבצו תחת דגלו במטרה להחליף את שלטון הצאר בדמוקרטיה. כשהצליחו, ולנין הטוב והמיטיב הגיע ליעד הנכסף, כוננו חבריו ממשיכי דרכו משטר אימים שהניב ערגה לחזור למשטר הצאר. כמו אצל לנין, גם במחאה נדרשת הונאה כלפי המחנה פנימה. חלקים ממנו מאמינים באמת ובתמים שהם מגינים על הדמוקרטיה. הם אינם מודעים לדיאלקטיקה הברסלריסטית־לניניסטית הגורסת כי: "תלות מוגזמת בעקרונות חופש הביטוי ובבחירות דמוקרטיות פוגעת במהפכה". בעיני שקמה ברסלר, האמת הצרופה היא ההכללות הנפוחות, נעדרות הבסיס והמקוממות שהיא וחבריה מפריחים - והתקשורת המגויסת מהדהדת אותן לעייפה כשמצד שני אינה בודקת, שואלת או אפילו מתעניינת במקור נהרות הכסף הזורמים למימון ההפגנות.
רק שנים רבות לאחר המהפכה הרוסית התברר שלנין מומן עד השיניים על ידי המודיעין הגרמני, שרצה להחליש את רוסיה. לכן, עד אשר לא ידווחו מארגני המחאה על מקורותיהם בשקיפות, לא ניתן יהיה להשתחרר מהחשד שחלקו מגיע ממקורות שטובת ישראל וחיזוקה לא בדיוק עומדים לנגד עיניהם.
לממשלה הנוכחית יש נכס אחד שלא יסולא בפז: יש לה שלוש וחצי שנים לעבוד למעננו כיחידה מלוכדת אחת שפועלת כאגרוף קמוץ של העם למען העם. בניגוד לדימוי שהצליחו לייצר לה, לממשלה הזו יש נבחרת טובה שאין דוגמתה לחבורות המריונטות שמונו לכנסת על ידי יאיר לפיד, בני גנץ ושות'. מכהנים בה אישים שהוכיחו עצמם וצברו ניסיון ציבורי רב, לצד כאלה שיש להם הפוטנציאל והאישיות ליצור מוניטין דומה במהלך הקדנציה.
כל מה שהשרים צריכים הוא להפנים שהם רצים למרחקים ארוכים, ושמגמות ההצבעה לבחירות הקרובות יתחילו להתגבש רק בעוד כשנתיים וחצי. עד אז, הכותרות של היום ומחר יהיו היסטוריה לא רלוונטית, כולל כתבות מלטפות לשר זה או אחר באמצעי התקשורת הרתומים להפריע לממשלה. אם השרים יפנימו זאת וינהגו בהתאם, הלך הרוח הנוכחי יחלוף מן העולם ויהפוך לשבב זיכרון עמום המתויג תחת הקובץ - ברסלר.
זו לא בושה לקחת דוגמה מהצעירים שלנו: נבחרות הנוער והעתודה הצליחו להגיע להישגים בזכות משחק קבוצתי, התגברות על התחלה צולעת מאוד והתעלות ברגעי האמת. יש לקואליציה מספיק זמן לעבוד ביסודיות ובלי לחץ. לא צריך לסגור פיגורים בבת אחת תוך התנהלות הרפתקנית. יש זמן לתכנן את השיפורים ולתקן את הקלקולים באופן יסודי ולטווח ארוך. להוזיל את מחירי המזון בלי הרפתקאות כלכליות מבוהלות כמו הורדת מע"מ דיפרנציאלית או פגיעה ביכולת ייצור המזון המקומית, שתייצר תלות בזרים בזמן חירום.
חשוב לחזק את המשטרה תוך קידום מפקדים חדשים שאינם לעומתיים לשר שלהם, וליצור תנאים שימשכו לשירות במשטרה יוצאי צבא, כולל דוברי ערבית, ללא הזדקקות לפתרונות קסם שיפגעו בתפקודו החיוני של השב"כ. בנייה מסיבית בפריפריה של יחידות דיור לצעירים זכאים במחירים של עלות + רווח קבלני ותו לא, במקביל להקצאת משאבים מסיבית לתחבורה מסילתית לסוגיה לפריפריה ובתוך המרכזים האורבניים. קידום פרויקט ההשתלבות במזרח התיכון וחיזוק מערכות הביטחון והמשפט והרשימה ארוכה.