חבורת הבריונים שליהק בנימין נתניהו לתפקיד "שרי הממשלה" שלו התנפלה אתמול על היועצת המשפטית גלי בהרב מיארה כאחוזת אמוק.
התחרות הפנימית בין השרות והשרים על מי יעליב, יגדף או ישפיל את היועצת - העליבה, בדיעבד, בעיקר אותם. הם פרקו עליה תסכול מצטבר של חודשים: המפגינים מגיעים לכל מקום, בכל זמן ושעה, ומחרישים עליהם את ימיהם ולילותיהם. המחאה מתעצמת, המצור הבינלאומי (ע"ע ביידן) מחריף, הטרור גואה, האלימות נמשכת, יוקר המחיה ממריא, השקל מתרסק, שום דבר טוב לא מאיים עליהם, או עלינו. במקום לערוך "דיון מיוחד" על כל אחד מהנושאים הבוערים האלה, הם זימנו את היועצת המשפטית לממשלה למעמד זובור, שנראה כלקוח מגן ילדים.
היועמ"שית תחת מתקפה: "נמצאת בניגוד עניינים מובהק - כולנו מבינים את מי היא משרתת"
אני לא מכיר את הגב' בהרב מיארה, אבל יש לי הרגשה שהיא לא התרגשה. מי שכן התרגשו, היו גורמים בסביבת נתניהו. לא לזה התכוון המשורר. את הכוונה להדיח את היועצת, דקה לאחר ביטול עילת הסבירות, מנסה נתניהו להצניע. כמו שניסה להצניע את ההפיכה המשטרית בקמפיין הבחירות. כמו שהוא מנסה להצניע את זה שגם פסקת ההתגברות עדיין על השולחן. אבל לא עכשיו. לאט לאט. התקלה של נתניהו היא שכל מה שהוא מנסה להצניע, כל מה שאנשיו לוחשים בחדרי חדרים, חבורת השרים שלוחי הרסן שלו מצווחת בקול תרועה רמה תחת כל מצלמה ומיקרופון.
בינתיים, במעמד הלינץ' של היועמ"שית אתמול, הצליחו שרי הממשלה להוכיח, בהתנדבות, את החשדות שחלק גדול מהציבור חושד בהם. זוהי ממשלת אי־סבירות קיצונית. שריה אינם אחראים למעשיהם. הם רק אחראים על גורלנו.
סיפור אחד, לכאורה קטן, יכול להמחיש לנו את הקטע של "עילת הסבירות". תכירו את משה סוויסה. טפסר לשעבר במערך הכבאות. זה שדודי אמסלם מתעקש למנות כמנכ"ל משרדו. השניים חברים עשרות שנים, ואמסלם בטוח שהכישור הזה מספיק כדי לעמוד בראש משרד ממשלתי. הבעיה היא שאותו סוויסה, שאמסלם דחף בזמנו לתפקיד נציב כיבוי אש והצלה, גורר אחריו שורת הרשעות וקופת שרצים גדושה. ב־2017, כשגלעד ארדן רצה למנות אותו לנציב כבאות ראשי, הוא הגיש לוועדת המינויים שאלון שקרי והועמד על כך לדין משמעתי. ב־2020 הוא שוב הועמד לדין משמעתי, כשגייס לכאורה כספים מפקודיו בנציבות הכבאות כדי לממן את ההגנה המשפטית. עכשיו, במועמדות הנוכחית, הוא שוב הגיש טופס עם מידע לא נכון לוועדת המינויים. חוץ מכל אלה, הוא גם התפקד לליכוד (אחרי שפרש מהכבאות). מי שרוצה להפקיד בידיו של אדם כזה משרד ממשלתי, שחולש גם על רשות החברות הממשלתיות, חורג חריגה קיצונית ממתחם הסבירות בעיניו של כל אדם סביר. אלא אם כן, עילת הסבירות מתבטלת.
הם רוצים לנהל כך את המדינה. להפוך את משרדי הממשלה, את החברות הממשלתיות, את השירות הציבורי, את שדרת הפקידות הבכירה, את שומרי הסף, לזרוע השמת ג'ובים של מרכז הליכוד. לדודי אמסלם יש מלחמת עולם מתמשכת עם הקריטריונים שהונהגו בזמנו ב"נבחרת הדירקטורים". מאמץ לייצר סוג של תנאי סף למינוי דירקטורים לחברות הממשלתיות. המאמץ הזה התחיל עקום, השתפר בהמשך והניב תוצאות מדהימות. מהפסד מצרפי של מעל ל־400 מיליארד שקל שנה לפני הנהגת "נבחרת הדירקטורים", עברו החברות הממשלתיות תוך זמן קצר לרווח קטן, שהלך וגדל למיליארדים. קוראים לזה איכות ניהול. קוראים לזה ממלכתיות. כל מה שהממשלה הזו רוצה להחריב (אבל לא רק: היא רוצה להחריב עוד הרבה דברים, והיא טובה בזה).
עכשיו הם זועקים על "אכיפה בררנית". למה בהתנתקות עצרו את כולם, ועכשיו לא. למה בפינוי עמונה השליכו את כולם לכלא, ועכשיו לא. המפגינים, הם צורחים, הם פריבילגים לבנים שמנהלים את המדינה וכו־לם, מהיועצת המשפטית ועד אחרון השוטרים, עושים את דברם.
אלה טענות הקוזק הנגזל. מופרכות, תלושות, הזויות ושקריות. נתניהו טוען לאכיפה בררנית? האיש שקיבל הכי הרבה הנחות סלב בכל הקשור למעשיו, בהיסטוריה הפלילית של ישראל? הרי גם עכשיו, ברגע זה ממש, אף אחד לא שוקל להורות על פתיחה בחקירה לאן נעלמו עשרות מתנות יקרות ערך שבני הזוג נתניהו קיבלו במהלך שנות הכהונה הרבות. בין המתנות הללו יש כמה שערכן, על פי מומחים, הוא מאות אלפי דולרים. נעלמו, כלעומת שניתנו. פוף, הלכו לאיבוד. בדיוק כמו המתנות ההן, משנת 2000, שנעלמו אחרי הכהונה הראשונה. אז ניצלו בני הזוג בזכות טוב לבו של היועמ"ש דאז אליקים רובינשטיין.
עכשיו הם ניצלים מפני שהמערכת כולה מורתעת, מורדמת ומונשמת. אפשר לתת דוגמאות לאכיפה בררנית מהסוג הזה עד אור הבוקר. מהדיווחים הלא נכונים למבקר המדינה, דרך המיליונים שנצברו באמצעות בן הדוד מיליקובסקי ("האמריקאים לא התלהבו להעביר חומר", אמר מי שאמר בזמנו על זה שהנושא לא נחקר), התיקים שנסגרו לרעיה ללא הסבר, וכן הלאה.
הניגון הנוכחי, שנשמע כבר חודשים עד זרא, הוא האפליה שמופלים המפגינים הפריבילגים של המחאה הנוכחית, לעומת אחיהם מעמונה וההתנתקות. גם כאן, מדובר בהבלים מוחלטים. המפכ"ל קובי שבתאי, שגם הוא שמאלן ידוע ופריבילג עם תעודות, אמר אתמול, בזמן המועט שהצליח לדבר בין הצרחות, שעד היום, לאורך חודשים ארוכים של מחאה, אף שוטר לא נשרט. זאת ועוד: אף מכונית לא הוצתה, אף רכוש לא הושחת, אף שמשה לא נופצה, לא היו גילויי אלימות כלשהם מצד מפגינים, ואם כן - אז הם היו ספורדיים ושוליים, בעיקר לנוכח האלימות שהמפגינים סופגים על בסיס יומי.
מה היה בהתנתקות? הייתה בה אלימות. לפעמים קשה. מצד המפגינים. היו בה התרעות מודיעיניות, שחלקן התגשמו: חייל עריק רצח ארבעה פלסטינים באוטובוס בתקווה שזה יסכל את ההתנתקות (החייל, עדן נתן זדה, נרצח בעצמו על ידי נוסעי האוטובוס), ומתנחל בשם אשר ויזגן רצח ארבעה פועלים פלסטינים מאותה סיבה. היו בה אמצעי לחימה רבים שנאספו על ידי מתנגדי התוכנית. היו בה כמה כנופיות של קיצונים, שתכננו לבצע פיגועים ומעשים אלימים כדי לסכל את ההתנתקות. המפורסמת שבהן הייתה הקבוצה שבה היה חבר צעיר בשם בצלאל סמוטריץ', שאף נעצר כשבאמתחתו 700 ליטר שמן, לצורך פיגוע שתוכנן על איילון. היו בהתנתקות גם עשרות רבות של שוטרים וחיילים שנפצעו ואושפזו בעקבות הפינוי. היו בה קיצונים רבים, שאספו נשק ואמצעי לחימה. כל זה היה אז, ולא נמצא היום. בעמונה, כנ"ל. עשרות שוטרים וחיילים אושפזו עם פציעות בדרגות חומרה שונות. הופעל כוח רב. האירוע היה אלים מאוד (המשטרה, צריך לציין, הגיבה באלימות רבה, אולי רבה מדי).
זאת ועוד: במחאה נגד ההתנתקות היו גם חששות ביטחוניים. חלק מהצעדות וההפגנות התקיימו סמוך לרצועת עזה, והיה חשש שהמפגינים ינסו לפרוץ לתוך הרצועה המתפנה. אירוע עמונה התקיים ביו"ש, מקום ללא ריבונות ישראלית, שעליו לא חל הדין הישראלי. צריך לזכור גם את המספרים: בעמונה היו מאות מפגינים/מוחים. בהתנתקות היו אלפים, ובאירוע השיא בכפר מימון - 40 אלף. המחאה הנוכחית מרכזת מאות אלפי מפגינים כמעט כל מוצ"ש. הפריבילגים האלה באים מכל מקום: מבאר שבע, מהערבה ואפילו מאילת בדרום, ועד צומת גומא בצפון. אף אחד מהם לא מאיים לתקוף או לגרום נזק. המקסימום שקורה זה שבסוף האירוע איילון נחסם לפרק זמן של 20 דקות עד חצי שעה.
בדיוק בשביל האבחנות הללו קיים שיקול הדעת של מפקד המשטרה בשטח. מה שגלי בהרב מיארה ניסתה להסביר לשרים אתמול, משל היתה מורה לאזרחות בכיתה ד', זה שגם היועמ"ש לא יכול להורות לקצין המשטרה האחראי בשטח מה לעשות. האירוע הוא באחריותו הבלעדית. החוק מעניק לו את שיקול הדעת. אם אין סכנה לאלימות ויש מספר גדול של מוחים, הוא עושה את השיקול הפשוט: להניח להם להוציא קיטור לזמן מוגבל ולפזר אותם. זה בדיוק מה שקורה גם בתל אביב. וכן, גם בתל אביב המשטרה יודעת להיות אלימה, להפעיל מכת"זיות (כמו במוצ"ש האחרון) ולשגר פצועים לחדרי המיון (שניים מהם נאבקים עכשיו על ראייתם).
לא על היועצת המשפטית לממשלה התנפלו שרי הממשלה אתמול. הם התנפלו על הציבור העצום שמוחה נגד ההפיכה המשטרית. הם התנפלו על מאות אלפים, שמייצגים מיליונים (על פי הסקרים, כ־2 מיליון איש השתתפו, פעם אחת או יותר, בהפגנות). הם התנפלו על החלק המשרת ביותר, הפורה ביותר, היצרני ביותר, הפטריוטי ביותר והדמוקרטי ביותר של החברה הישראלית. אבל הם לא יפחידו אותו.