החודש לפני 100 שנה נולדה בפולין ויסלבה שימבורסקה. שם שהישראלים למדו להגות בלי גמגום. הישראלים למדו אפילו לומר וִויסְוָו־וָה, כדרך שבה הפולנים הוגים את האות ל' שיש בה, בפולנית, קו חוצה.
הם יחליטו? מדוע להפקיר את עילת הסבירות בידי השופטים? | עוזיאל
מחזה בלתי נתפס: כשיהודים התקבצו ליד מכונית הרצח להילחם זה בזה
היא כתבה שירה, אבל הרשו לי להתחיל לספר על שימבורסקה דווקא דרך ביקורת שהיא כתבה על שירת אחרים. בין עיסוקיה היא הייתה חברה במערכת שבועון ספרותי וקיבלה כתבי יד של סופרים ומשוררים, וכמובן הייתה צריכה לדחות חלק מהם. את הנימוקים לדחייה היא כתבה בעילום שם. אוסף מהמכתבים האלה יצא לאור בתרגום רפי וייכרט בהוצאת מודן וחרגול בספר ששמו "דואר ספרותי". נגיש כאן את תשובותיה לכמה מכתבי היד שהגיעו למערכת. המכתבים הגיעו מערים ומעיירות שונות בפולין. לא את כולן אנחנו מכירים, אבל שם של עיירה אחת מאוד מוכר לנו: חלם. הנה:
ל־א. חלם
ושוב, פעם שנייה השבוע, המערכת מקבלת ייפוי כוח "להכניס כל סוג של תיקון שנמצא לנכון". ממשוררים לעתיד ותרנים כאלה לא תצמח לספרות שום תועלת. מעניין אם הוועד האולימפי הפולני מקבל מדי פעם מכתבים בנוסח זה: "בכוונתי לזכות באליפות העולם - אני מייפה את כוחכם להתאמן במקומי".
כידוע פול אֶלוּאָר היה משורר צרפתי חשוב מראשי הסוריאליסטים. הנה המכתב של שימבורסקה לאדם ששלח את תרגומי יצירתו של אֶלוּאָר לפולנית.
לודה, ורוצלב
נכון שאֶלוּאָר לא ידע פולנית, אבל האם בתרגום שיריו רצוי להדגיש את זה עד כדי כך.
אל פ. ג. ק., ורשה
מוכרחים להחליף לך את העט. זה שאדוני כותב בו עושה המון שגיאות. בטח תוצרת חוץ.
לכבוד ה. ז. ורשה
לנשים בסיפוריו של אדוני יש שמות שונים, אבל חוץ מזה הן זהות לגמרי ונורא לא מעניינות. בשם אלוהים, בארצנו מהלכות המון נשים לא רק יפות, אלא גם אמיצות, שנונות, משעשעות ומקסימות בשיחתן. אפילו בתור מרשעות הן מייצגות רמה גבוהה, מה שמייחד אותן לטובה בשוק העולמי. אלא שמזלן הביש מונע מהן למצוא את דרכן אל הפרוזה הצעירה שלנו. בטקסטים מופיעות, ללא יוצא מן הכלל, רק דמויות בעלות תודעה דלה, מוזנחות מבחינה פסיכולוגית ומעוררות חמלה בהעדר קווים ייחודיים. רחמנות על הבחור שצריך לדבר איתן, ואחר כך עוד לכתוב הכל ולשלוח למערכת.
לאדוני יש כישרון, אבל אין לו מזל עם נשים.
אל ק. מ., סֶנְדְז'ישוּב
לרופאים טוב, תמיד הם יכולים לרשום איזה שהם כדורים. בשביל הענף שלנו, הספרות, שום חברת תרופות לא המציאה כלום. אנו ממליצים אפוא על כללי הדקדוק, שלוש פעמים ביום אחרי האוכל.
שימבורסקה היא משוררת שהישראלים אוהבים כל כך, עד שזה מפליא אפילו את הפולנים. בישראל קונים את ספרי השירה של שימבורסקה בעשרות אלפי עותקים. אנשי תרבות פולנים בכירים שאלו אותי לא פעם בתמיהה מסוימת מדוע הישראלים אוהבים כל כך את שימבורסקה, ועניתי שאני לא יודע, אבל גם אני אוהב אותה. שאלתי על כך השבוע את פרופ' רפי וייכרט, המתרגם שלה מפולנית לעברית והאדם המרכזי לדעתי שגרם לתופעת שימבורסקה בגרסה העברית.
הוא אמר לי: "אני משער שאוהבים אותה לא רק אצלנו אלא בכל העולם הנאור. יש בה שילוב של חוכמה והומור, עמקות וקלות ניסוח, אנושיות וידיעת המידה. כשפרסמתי את 'אטלנטיס', מבחר ראשון משיריה, בשנת 1993, הספר נבחר על ידי מבקרי ספרות כאירוע חשוב באותה שנה. משם, קהל איכותי החל לגלות בה עניין. לפני שהעניקו לשימבורסקה את פרס נובל, פרסמתי מבחר נוסף 'סוף והתחלה' (1996). אחרי ההכרזה על זכייתה בפרס נובל זה היה כבר סיפור אחר לגמרי.
גילו בה עניין היסטוריונים, פסיכולוגים, חוקרי תרבות ואינטלקטואלים אחרים, אבל גם קוראים רבים מאוד שהבינו את כתיבתה הצלולה וחשו שיש שם נפש אדם שמדברת על הדברים הכי חשובים ובלי התנשאות. כאילו קרוב משפחה מגלה לך בדרך מקורית מאוד אמיתות על העולם".
היא כותבת פשוט, כך אומרים תמיד, אבל גם אחרים כותבים פשוט. היא לא המציאה את הכתיבה הפשוטה, אבל משהו מסתורי עושה את הפשטות של שימבורסקה לפשטות שמסובך מאוד להצליח להגיע אליה. אפילו היא הגיעה אל השירים האלה מעט מאוד. כל חייה הארוכים היא כתבה כ־250 שירים בלבד. ארבעה או חמישה שירים בשנה.
איך נולד השיר הראשון שפרסמה שימבורסקה? זה קרה כאשר היא הביאה שירים למערכת העיתון "יומון פולני", שיצא לאור בקרקוב. לדעת העורך אדם וולודק השירים "היו פשוט חלשים. כל כך חלשים שלא ראינו אפשרות להשתמש אפילו באחד מהם. לא יכולנו להתקשר אליה, כי אחרי הביקור היחיד שלה במערכת העיתון היא לא הופיעה עוד, וגם לא השאירה כתובת". עורך אחר באותה מערכת, ויטולד זְחֶטְנֶר, מצא בשירים ניצני כישרון חריזה, והתעקש לפרסם לפחות אחד מהם.
במערכת הייתה התנגדות, וגם טענה שהשירים ארוכים מדי. לכן קיצצו יותר מחצי, והדפיסו מה שנשאר. השיר הראשון הזה "אני מחפשת מילים" פורסם ב־14 במרץ 1945. אחרי פרסום השיר הגיעה שימבורסקה בת ה־22 לעיתון ואמרה: "אני מקווה שאת שכר הסופרים על השיר שלכם, תשלמו בכל זאת לי".
"באותם הימים היה זְחֶטְנֶר האדם היחיד שלא ריפה את ידיי", היא סיפרה, "עד שהגעתי למערכת לא הכרתי אפילו אדם אחד שיוכל לומר לי אם השירים שלי שווים משהו".
נו, מה אתם חושבים שקרה? שלוש שנים אחר כך היא התחתנה דווקא עם העורך שלא הסכים לפרסם את השיר שלה. היא התגרשה ממנו אחרי שש שנים אבל המשיכה להיות איתו בקשר הדוק כל חייו.
אני זוכר את השיר הראשון שלה שקראתי (בתרגום של רפי וייכרט). הוא הפיל אותי. בפשטותו, ביובש שלו, בהומור, בדיוק האמירות. הבטתי בשם המשוררת ובקושי הצלחתי לקרוא אותו: ויסלבה שימבורסקה. השיר הוא "תרומה לסטטיסטיקה". ציטוט ממנו הבאתי בראש המדור.
עוד קצת פרטים: כשהייתה בת 26, היה אמור להתפרסם קובץ שיריה הראשון, אך הוא לא עבר את הצנזורה הקומוניסטית בנימוק ש"הספר לא ענה על הדרישות הסוציאליות". למרות זאת, היא נשארה נאמנה לקו המפלגתי הקומוניסטי, היא אף הפכה לחברה במפלגת השלטון הקומוניסטית והעריצה את סטאלין.
על האמונה שלה בקומוניזם היא סיפרה: "זה החליא את אמא, אבל היא לא ידעה לדבר איתי על כך. היא הבינה אינסטינקטיבית שקומוניזם הוא דבר לא טוב. אף על פי כן, הייתה סובלנית לפעילותי. אני סברתי אז שהקומוניזם הוא הפתרון הטוב ביותר לפולין ולאנושות בכללה. כמה אנשים ניסו לשכנע אותי, אבל אני אמרתי לעצמי שאני יודעת יותר מכולם".
יום אחד, סופר מבוגר שקצת חיזר אחריה שאל אותה בנוגע לחברותה במפלגה הקומוניסטית: "את בטוחה שאת בצד הנכון, גבירתי?". הוא לא מוטט את אמונתה אבל קצת חתר תחתיה, ולדעתה של שימבורסקה, שאלתו המריצה את פרידתה מהקומוניזם.
היא עזבה את המפלגה הקומוניסטית רק בגיל 43, ב־1966. היא הייתה בטוחה שיפטרו אותה ממערכת העיתון, וכך היה, וחישבה שהחסכונות שלה יספיקו לה לשנתיים אם תאכל רק כוסמת ויוגורט.
הייתה לה אחות יחידה, מבוגרת ממנה בשבע שנים בערך. אביה של שימבורסקה בעצם חיכה לבן אחרי הבת הראשונה, ולכן האב התייחס אל ויסלבה כאל בן ודרש ממנה לא להתבכיין ולא ליילל. הוא גם שילם לה 20 גרושים על כל שיר משעשע שכתבה. הוא רק דרש שכל שיר יהיה משעשע. שום קינות, שום שירי עצבות. אחותה הייתה שונה ממנה, והיא הייתה מאוד אהובה על שימבורסקה. תכף תבינו מדוע:
״בשבח אחותי״ / ויסלבה שימבורסקה
אֲחוֹתִי אֵינָהּ כּוֹתֶבֶת שִׁירִים
וְנִרְאֶה שֶׁכְּבָר לֹא תַּתְחִיל לְפֶתַע לִכְתֹּב שִׁירִים.
זֶה בָּא לָהּ מֵאִמָּא, שֶׁלֹּא כַּתְבָה שִׁירִים,
וּמֵאַבָּא שֶאַף הוּא לֹא כָּתב שִׁירִים.
תַּחַת קוֹרַת הַגַּג שֶׁל אֲחוֹתִי אֲנִי מֵַרְגִישָׁה בְּטוּחָה:
בּעלהּ שֶׁל אֲחוֹתִי לֹא הָיָה כּוֹתֵב שִׁירִים בְּעַד שׁוּם הוֹן שֶׁבָּעוֹלָם.
וְאַף שֶׁזֶּה נִשְׁמע כְּמוֹ יְצִירָה שֶׁל אָדָם מָצֵדוֹנְסְקִי
אַף אֶחָד מִן הַקְּרוֹבִים אֵינוֹ עוֹסֵק בִּכְתִיבַת שִׁירִים.
בַּמְּגֵרוֹת שֶׁל אֲחוֹתִי אֵין שִׁירִים יְשָׁנִים
וּבַתִּיק שֶׁלָּהּ אֵין שִׁירִים חֲדָשִׁים.
וּכְשֶׁאֲחוֹתִי מַזְמִינָה לַאֲרוּחַת צָהֳרַיִם
אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאֵין בְּכַוָּנָתָהּ לִקְרֹא בְּאָזְנָי שִׁירִים.
הַמּרָקִים שֶׁלָּהּ מְצוּיָנִים בְּלֹא מַחְשָׁבָה תְּחִלָּה
וְהַקָּפֶה אֵינוֹ נִשְׁפַּךְ עַל כִּתְבֵי הַיָּד.
בְּמִשְׁפָּחוֹת רַבּוֹת אִישׁ אֵינוֹ כּוֹתֵב שִׁירִים,
וְאִם כֵּן - אָדָם אֶחָד בִּלְבַד, לְעִתִּים רְחוֹקוֹת
לִפְעָמִים הַשִּׁירָה שׁוֹטֶפֶת בְּמוֹרָד מַפְּלֵי הַדּוֹרוֹת,
דָּבָר הַיּוֹצֵר מְעַרְבּוֹלוֹת מְסֻכָּנוֹת בָּרְגָשׁוֹת הַהֲדָדִיִּים.
אֲחוֹתִי מְטַפַּחַת פְּרוֹזָה דִיבּוּרִית לֹא רָעָה,
וְכָל כְּתִיבָתָהּ הַסִּפְרוּתִית מִסְתַּכֶּמֶת בִּגְלוּיוֹת מֵחֻפְשָׁה
עִם טֶקְסְט שֶׁמַּבְטִיחַ מדּי שָׁנָה אוֹתוֹ הַדָּבָר:
כְּשֶׁתָּשׁוּב
אָז הַכֹּל
הַכֹּל
הַכֹּל תְּסַפֵּר.
שימבורסקה אהדה את ישראל, שמרה על קשר עם ישראלים וביקרה כאן. עם זאת, אביה של שימבורסקה היה אנטישמי מהסוג שהיום קשה לי להאמין שהיה. האנטישמיות שלו הייתה גלויה. כאשר יהודי בשם יעקב גולדפינגר קנה את אדמות זקופנה (כידוע, אזור נופש יפהפה בהרי פולניה), הרוזן הפולני זמוייסקי הצליח לבטל את המכירה הזאת ולקנות את האדמות במקום היהודי.
אביה של שימבורסקה עבד בשירות אותו רוזן והעריץ אותו. כך התפאר הרוזן: "אלמלא באתי לזקופנה לפני עשר שנים, היה יושב על הגבוהים שבהרי פולין יהודי ויורק משם על פולין. זקופנה הייתה הופכת לירושלים גליצאית, שקעתי בחובות עד צוואר כדי להוציא פינה ייחודית זו בארצנו מטופרי היהודים. הכל היה בידיהם הגסות של היהודים. בתי חרושת, יערות, משרדים מחוזיים, המסחר, בתי המרזח. היהודים שלטו שלטון ללא מצרים באזור, והמושל נישק את ידה הגסה של יהודייה זקנה".
בביוגרפיה של שימבורסקה מתפרסם מכתב שאביה כתב: "עמדתי למכור את הבית שלי בזקופנה, אבל נתקפתי פחד שמא יעבור הבית לידיים יהודיות, ולכן הפסקתי את המשא ומתן. דברים נוראיים קורים כאן, התושבים מוכרים את אדמותיהם לא רק לאנשים כמוהם, אלא גם ליהודים".
אנה ביקונט ויואנה שצ'סנה, מחברות הביוגרפיה "שכיות זיכרון מחיי ויסלבה שימבורסקה" (בעברית: בהוצאת כרמל, תרגום מירי פז), גילו זאת וידעו על כך, אבל בתחילה לא כללו זאת בביוגרפיה כדי לא לצער את שימבורסקה. רק לאחר מותה של שימבורסקה בפברואר 2012 יצאה לאור מהדורה שנייה ובה גם החשיפה הזאת.
לפני כשמונה שנים הייתי באגודת הסופרים של קרקוב ברחוב קָנוֹנִיצָ'ה. זו אגודת סופרים שבה רק כ־100 חברים, אבל שני זוכי פרס נובל: שימבורסקה וצ'סלב מילוש. הייתי שם באולם הקטן שבו נפגשים תמיד חברי אגודת הסופרים של קרקוב, שימבורסקה הייתה שם הרבה מאוד. האולם קטן, מעין סלון, כך שבטוח ישבתי על הספה או הכורסה שעליהן גם היא ישבה. זה הכי קרוב שהייתי לשימבורסקה. לעומת זאת ישראלים אחרים שאני מכיר פגשו אותה.
רוני סומק, למשל, הוזמן פעם לפסטיבל שירה בוורשה וביקש לפגוש את שימבורסקה. אמרו לו "היא לא פוגשת אנשים, היא מבוגרת, זוכת פרס נובל. שלח שירים שלך ונראה". הוא שלח שני שירים. שירים על הבת שלו, שתרגם רפי וייכרט מעברית לפולנית. כשהוא נחת, הוא ראה משלחת שלמה עומדת בשדה התעופה בוורשה. אמרו לו: ויסלבה אמרה שלפני שתלך לחדר שלך במלון בוורשה, לפני הכל, סע אליה לקרקוב.
זו נסיעה של כחמש שעות מוורשה. ליוותה אותו בחורה פולנייה שיודעת מעט עברית ופולנית והיא באה כשאיתה ערימת ספרים של שימבורסקה, כי כשהחברות שלה שמעו שהיא הולכת לפגוש את שימבורסקה, הן רבו ביניהן את הספר של מי היא תיקח איתה כדי ששימבורסקה תחתום עליו.
הם הגיעו לשם, בית שיכון, לוחצים על האינטרקום. שימבורסקה עונה: "כן, תעלו", והבחורה שומעת את קולה ומתעלפת. מתעלפת. בחורה יפה שוכבת על הרצפה וכל הספרים התפזרו, רוני סומק לא יודע מה לעשות. נותן לה סטירות, פוחד שתכף עוברים ושבים יתנפלו עליו ויצילו את הפולנייה היפה מהאנס כהה העור, כדבריו. בסוף הם עלו.
שימבורסקה רואה את רוני סומק ודבר ראשון שואלת: "הבאת תמונה של הילדה?".
רוני כתב לה שיר ששמו ״שיר אהבה לוויסלבה שימבורסקה״, וכלל אותו בספרו "מחתרת החלב 2005". השיר מתחיל ככה: "הבאת תמונה של הילדה שלך?".
ונשאלת שאלה, האם השירה שלה אקטואלית בשבילנו היום? או כן, כן. הנה:
״שנאה״ / ויסלבה שימבורסקה
(תרגם מפולנית רפי וייכרט)
רְאוּ, מָה רַבַּת־פְּעָלִים עוֹדֶנָּה,
כַּמָּה טוֹב שׂוֹרֶדֶת
בְּמֵאָתֵנוּ הַשִּׂנְאָה.
בְּאֵיזוֹ קַלוּת הִיא מְדַלֶּגֶת מֵעַל מְשׂוּכוֹת גְּבוֹהוֹת.
כַּמָּה קַל לָהּ - לְזַנֵּק, לִלְכֹּד.
אֵין הִיא דּוֹמָה לְרִגְשׁוֹת אֲחֵרִים.
מְבֻגֶּרֶת וּצְעִירָה מֵהֶם בְּעֵת וּבְעוֹנָה אַחַת.
בְּעַצְמָהּ יוֹלֶדֶת עִלּוֹת,
הַמְּפִיחוֹת בָּהּ חַיִּים.
אִם הִיא נִרְדֶּמֶת, שְׁנָתָהּ אֵינָה שְנַת־עַד.
חֹסֶר־שֵׁנָה אֵינוֹ גּוֹרֵעַ מֵאוֹנָהּ, אֶלָּא מוֹסִיף.
דָּת לֹא דָּת -
הָעִקָּר לִרְכֹּן לַזִּנּוּק.
מוֹלֶדֶת לֹא מוֹלֶדֶת -
הָעִקָּר לְזַנֵּק לָרִיצָה.
צֶדֶק טוֹב בְּתוֹר הַתְחָלָה.
אַחַר־כָּךְ הִיא כְּבָר דּוֹהֶרֶת מֵעַצְמָהּ.
שִׂנְאָה. שִׂנְאָה.
אֶת פָּנֶיהָ מְעַקֶּמֶת הַעֲוָיָה
שֶׁל אֶקְסְטָזַת אַהֲבָה.
אָח, הָרְגָשׁוֹת הָאֲחֵרִים -
חוֹלָנִיִּים וְנִרְפִּים.
מִמָּתַי יְכוֹלָה אַחֲוָה
לְקַוּוֹת לַהֲמוֹנִים?
הַאִם חֶמְלָה הִגִּיעָה
אֵי־פַּעַם רִאשׁוֹנָה לַמַּטָּרָה?
סַפְקָנוּת, כַּמָּה בַּעֲלֵי רָצוֹן הִיא סוֹחֶפֶת אַחֲרֶיהָ?
סוֹחֶפֶת רַק הִיא, שֶׁבּוֹטַחַת בְּעַצְמָהּ.
מֻכְשֶׁרֶת, מְהִירַת־תְּפִיסָה, חָרוּצָה עַד מְאֹד.
הַאִם הֶכְרֵחִי לְסַפֵּר כַּמָּה שִׁירִים חִבְּרָה.
כַּמָּה דַּפֵּי הִיסְטוֹרְיָה סִפְרְרָה.
כַּמָּה שְׁטִיחֵי־אָדָם פָּרְשָׂה.
בְּכַמָּה מִגְרָשִׁים, בְּכַמָּה אִצְטַדְיוֹנִים.
בַּל נְרַמֶּה אֶת עַצְמֵנוּ:
הִיא מְסֻגֶּלֶת לִיצֹר יֹפִי.
נִפְלָאִים הֶבְזֵקֶיהָ בְּלַיְלָה אָפֵל.
נֶהְדָּרִים עַנְנֵי הַפִּצּוּצִים בְּשַׁחַר וָרֹד.
קָשֶׁה לְהִתְכַּחֵשׁ לְפָּתוֹס שֶׁל חֲרָבוֹת
וּלְהוּמוֹר גַּס
שֶׁל עַמּוּד הַמִּזְדַּקֵּר מֵהֶן בְּאוֹן.
הִיא אַלּוּפַת הַנִּגּוּדִים
בֵּין הַשָּׁאוֹן לַשֶׁקֶט,
בֵּין הַדָּם הָאָדֹם לַשֶּׁלֶג הַלָּבָן.
וּמֵעַל לַכֹּל, לְעוֹלָם לֹא מְשַׁעֲמֵם אוֹתָהּ
הַמּוֹטִיב שֶׁל רַב־טַבָּחִים לְלֹא רְבָב
הָרוֹכֵן מֵעַל קָרְבָּנוֹ הַמְּגֹאָל.
בְּכֹל עֵת נְכוֹנָה הִיא לִמְשִׂימוֹת חֲדָשׁוֹת.
אִם חַיֶּבֶת הִיא לְחַכּוֹת, תְּחַכֶּה.
אוֹמְרִים שֶׁהִיא עִוֶּרֶת. עִוֶּרֶת?
עֵינֶיהָּ חַדּוֹת כְּעֵינֵי צַלָּף
וְהִיא מַבִּיטָה בֶּעָתִיד בְּאֹמֶץ -
הִיא לְבַדָּהּ