באחרית הימים, כאשר יכתוב בנימין נתניהו את ספר זיכרונותיו על הקריירה הארוכה שלו בראשות הממשלה, יהיה מעניין אם יתעכב על השבוע הזה. ביום שני גילה ארמון המלוכה במרוקו כי ישראל החליטה להכיר בריבונותה של הממלכה על הסהרה המערבית. זהו חבל מריבה לחוף האוקיינוס האטלנטי, הגובל במרוקו מדרום, ואוכלוסייתו דורשת ממנה עצמאות. מרוקו מתעקשת לראות בו נחלת אבות, ומצפה מידידיה ברחבי העולם להעניק גיבוי לעמדתה.
השבוע, אחרי שנים של לחצים שגברו במיוחד עם חידוש היחסים בין רבאט לירושלים, החליט נתניהו לחרוג ממנהגן של ממשלות ישראל ולהכריז כי הסהרה המערבית היא חלק בלתי נפרד מאדמת מרוקו. באיגרת ששלח למלך נאמר כי מעתה תפרסם ישראל את עמדתה במסמכיה הרשמיים, ותודיע עליה לארגונים הבינלאומיים הנוגעים בדבר, בראשם האו"ם.
זה חריג שישראל מוכנה לתפוס צד בסכסוך בינלאומי. עמדתה העקרונית, ארוכת השנים, מסתייגת מהתערבות בבעיות פנימיות של אחרים. על כן מתעוררת השאלה אם מאחורי החלטתו של ראש הממשלה עומד, נוסף לצורך בחיזוק היחסים, גם מניע אישי. בנימין נתניהו של הימים האלה אינו אהוד בבירות ערב והמערב כפי שהיה עד לפני שנתיים ושלוש. גם האופציה הסעודית הוקפאה, והעולם בכללו אינו מחייך אליו. ואכן, יומיים אחרי פרסומה של אותה איגרת, קיבל ראש הממשלה הזמנה מלכותית לבקר במרוקו.
פיגועים וחומת הפרדה
הסהרה המערבית היא חבל ארץ ענק הגובל, נוסף על מרוקו, גם באלג'יר ומאוריטניה. שטחה גדול פי 12 משטח מדינת ישראל. במשך תשעה עשורים שלטו בה הספרדים, אולם בחלוף השנים צמחה מתוכה תנועת התנגדות המקומית, "חזית הפוליסריו", והחלה להפיל חללים בכובש הזר. ב־1976 התקפלו הספרדים ושבו לביתם, ושלוש שנים אחר כך הכריזה החזית באופן חד־צדדי על עצמאות תושבי החבל. מרוקו סירבה לקבל את ההכרזה, ושלחה את חייליה להשתלט על הסהרה. חסן השני, אביו של המלך הנוכחי, עודד הגירה אל תוך שטחי החבל, וכך עיבה את אוכלוסייתה באזרחים מרוקאים. "חזית הפוליסריו" לא נכנעה, ואנשיה פתחו במערכת דמים נגד חיילי צבא מרוקו.
לאט ובהדרגה הגדילה רבאט את סך כוחותיה בחבל, ואף הקימה חומות הפרדה סביב שלוש הערים הגדולות. מתווכים בינלאומיים באו ויצאו במשך השנים בניסיון ליישב את הסכסוך - עד כה ללא הועיל. מרוקו התעקשה כי החבל הוא חלק אינטגרלי מאדמתה. נשמע מוכר? אכן, יש קווים מקבילים רבים בין הסכסוך הזה לבעיה הפלסטינית. בגללם, בין השאר, היססה ישראל לתפוס בו צד - כדי שלא יזהו אותה עם תמיכה בכיבוש.
עבור מרוקו, השליטה על הסהרה המערבית היא הסוגיה הראשונה בחשיבותה ביחסי החוץ. בשל כך, פועלת הדיפלומטיה המרוקאית ללא לאות לגייס תמיכה בינלאומית לעמדתה. העולם ברובו אינו ממהר להיענות בחיוב. עד כה הצליחה מרוקו לקבץ תמיכה של קומץ מדינות, בהן סעודיה, הודו, איחוד האמירויות, צרפת, ארה"ב ועכשיו ישראל. באיחוד האירופי קיים רוב גורף נגד עמדת רבאט. הרוב הזה רואה במרוקו מדינה כובשת, ובעקשנותה לראות בחבל חלק משטחה - דיכוי זכויות אדם.
בהחלטתה לעמוד לצדה של מרוקו נטשה ישראל את 600 אלף תושבי הסהרה המערבית, הנאבקים להגדרה עצמית, אבל קירבה את ידידתה אליה יותר מכפי שהייתה אי־פעם. מרוקו הייתה עד אתמול למדינה הערבית שיחסיה עם ישראל הם החמים ביותר. לאחר ההכרה שקיבלה מירושלים, יחסים אלה התחממו עוד יותר. הם נשענים על שלוש רגליים איתנות: ביטחון, תיירות ודיפלומטיה, בסדר הזה. קשרי הכלכלה האזרחיים אינם בשמיים, וקשרי התרבות דלים אף יותר, אף שהפוטנציאל בהם רב. חופיה של הסהרה המערבית עשירים בדגה, ואדמתה - בפוספטים. שני אלה עשויים לקרוץ לאנשי עסקים ישראלים, ובכך להרחיב את היקף הסחר.
נספח צבאי מתבקש
כמה שעות לפני הודעת הארמון המרוקאי על האיגרת ששלח נתניהו למלך מוחמד השישי, הודיע צה"ל, לא במקרה, על מינוי נספח צבאי במרוקו. היה זה צעד מתבקש לנוכח היחסים ההדוקים בין המערכת הביטחונית בישראל לעמיתיה במרוקו. אלוף משנה שרון איטח יהיה הנספח הצבאי הראשון ברבאט, אבל לא הקצין הראשון שביקר שם. לפני כשנה נחת בממלכה הרמטכ"ל דאז, אביב כוכבי.
בין שתי הבירות מתקיימים קשרי ביטחון מסועפים. מרוקו היא לקוח חשוב של התעשיות הביטחוניות בישראל, וככל מדינה השולטת באחרים, היא זקוקה לאגרוף ברזל. חלק רב מהציוד והטכנולוגיות הצבאיות שמוכרת ישראל למרוקאים נועד לסייע לכוחותיהם בסהרה המערבית. ישראל תופסת צד בסכסוך הזה כבר שנים, אם כי בלי להכריז על כך. עוד לפני שהביעה תמיכה בכך שהחבל הוא חלק מאדמת מרוקו, היא עזרה למרוקאים באמצעים צבאיים לחזק את אחיזתם בו. עתה השלימה את המהלך גם בצעד דיפלומטי.
מי שהזדמן לאחרונה למבנה הנציגות של מרוקו ברחוב הירקון בתל אביב הבחין בשלט הקבוע בחזיתו. "משרד קישור", נכתב עליו. גם הנציגות הדיפלומטית של ישראל ברבאט מוגדרת כך, לדרישתם של המרוקאים. בקרוב, לאות תודה על הכרזת ממשלת ישראל, עשויה רבאט לשדרג את היחסים לדרג של שגרירויות. יהיה זה ליטוף נאה לאגו הישראלי, אבל חשיבותו בעיקר הצהרתית. ממילא נוהגות שתי המשלחות כאילו היו שגרירויות ולא משרדי קישור בלבד. הדבר נכון במיוחד למרוקו, שמשלחתה בתל אביב מונה שמונה דיפלומטים, ומיום בואם לכאן הם מאכלסים את המבנה ההוא בתל אביב, המתנשא לגובה של ארבע הקומות. כך נראית שגרירות נכבדת, ולא משרד קישור צנוע.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל