אם לא היו שיבושים בנתב"ג ביום טיסתי, הרי שבשעה שהדברים האלה נקראים אני נמצא כבר אחרי כוס או שתיים של וינו ורדה (“יין ירוק" בפורטוגזית, יין לבן קליל וחמצמץ, בעל אחוזי אלכוהול נמוכים מעט מהרגיל) קטן של בוקר, באחד המקומות החביבים עליי בליסבון. זהו לי הביקור החמישי בעיר בחמש השנים האחרונות - ואם תחסירו מזה כשנתיים של קורונה, עם סגרים והגבלות באים והולכות, מדובר כמעט על פעמיים בשנה, תדירות שרק תגבר.
כשהוצאתי דרכון פורטוגלי לפני ארבע שנים, קטלגתי את הנושא תחת סעיף “טוב שיהיה בבית": כדי לא לעמוד בתור בנחיתה ברוב ארצות העולם, כדי להוציא ויזה אונליין לארצות הברית, כדי להקנות לילדים אפשרות נוחה יותר ללימודים או לעבודה באירופה. אלא שלאט־לאט, כמו מישהו שנזכר איך בדייט הראשון לא האמין שירגיש רגשות שכאלה, התאהבתי. המשפט הקודם אולי דורש פרשנות. זה לא שליסבון היא עיר לא יפה - יש בה בהחלט כמה מונומנטים משובבי לב: גשר, ים, טירה, כמה רבעים נחמדים ארכיטקטונית, פארק רחב ידיים, גן בוטני ו... על אף כל אלה, לא מדובר ברומא או פריז, אם אתם יורדים לסוף דעתי.
קצת כמו תל אביב, היופי של ליסבון הוא פנימי יותר - משהו בדרך שבה היא מתנועעת, כמו ששר ג'ורג' הריסון לפני יותר מדי שנים על פטי בויד, שהייתה אשתו הראשונה עד שהפכה לגברת קלפטון. כן, גם ההוא הפליא לכתוב עליה שירים, ככה זה - גברים מגיעים לשיאם רק כשהם שבורי לב.
בגיחה הקודמת שלנו, לפני ארבעה חודשים בלבד, אמרה לי הגברת קיפניס (אפרופו נשים על־זמניות): “אני מרגישה פה בבית".
ניסינו למקד את התחושה הזאת ולא ממש הצלחנו. נכון שמזג האוויר חמים וכך גם רוב האנשים, ונכון גם שהאוכל פשוט והכל מסביב נראה כאילו הוא הולך להתמוטט בכל רגע, אבל ככל שנברנו מצאנו רק הסברים סבירים לתחושה של “בבית", לא משהו שאפשר להניח עליו את האצבע. ובכל זאת, ליסבון עוררה אצלי רצון שלא היה קיים בי כבר שנים: לא רק לבקר בה שוב ושוב, אלא גם לחיות בה.
לחיות בה זה אומר כמה דברים: קודם כל להפסיק להתלהב מ"רמירו", מסעדת מאכלי הים שצריך להקדים ולעמוד בכניסה שלה לפחות שעה לפני שרוצים לאכול (בשעות העומס אף הרבה יותר), אבל לא להפסיק להתלהב מהעובדה שקילוגרם של פירות ים משובחים - אם להישאר באותה סביבה קולינרית - יעלה בסופרמרקט רק כמה יורו.
לחיות בה זה אומר להתרחק משוק טיים אאוט התיירותי, זה שבו מתרגלים לא מעט תיירים מארצות נחשלות קולינרית, כמו אנגליה או שוודיה, מפגש ראשון עם אוכל שיש לו צבע, טעם וריח.
לחיות בה זה אומר לרכוש כמה מילים בפורטוגזית, כאלה שיאפשרו לך לנהל “אקסטרה סמול טוק" עם המלצר בבית הקפה (זה בסדר, רוב הסיכויים שהאנגלית שבפיו גרועה מהפורטוגזית שלך, דלה ככל שתהיה).
לחיות בה זה להמיר את רגשי העליונות המובנים שיש כמעט בכל ישראלי נוכח השכנים, ברגשי נחיתות מול האחות האיברית הגדולה (יש לי חבר שמכנה את פורטוגל בשם “הקבצה ב' של ספרד", אבל לי דווקא טוב בכיתה האטית).
לחיות בה זה לקפוץ מדי פעם לטיולים, בעיקר בצפון - מהעיירה המדייבאלית אובדו, דרך נאזארה (נצרת) עם גלי הענק שלה, דרך כפרי הצפחה שבהם קר אפילו בקיץ ועד לעיירות הקטנות שסמוכות לנהר הדורו השוצף.
לחיות בפורטוגל זה אומר גם להכיר “קינטות" נידחות שמייצרות יינות נהדרים מזנים מקומיים, זה להציע לילדים לבחון אפשרות לתואר שני בקוהימברה היפה, עיר אוניברסיטאית מהממת. להיות מקומי זה אומר גם להפסיק להתבאס מהעובדה שבכל פורטוגל כולה אין אפילו 100 מטרים רצופים של מישור - הכל נמצא בעלייה (או בירידה כמובן, הכל בעיני המתבונן).
אבל מה שקוסם לי באמת הוא לא רק מה שיש בפורטוגל בכלל, ובליסבון בפרט, אלא גם מה שאין: זו מדינה שבה כ־94% מהאוכלוסייה נחשבת לקתולית, אבל לאף אחד לא דחוף להשליט את רצון הכנסייה על בית המשפט. זו ארץ שבה לא מוכרחים לנקוט עמדה, זו ארץ שבה דיקטטורה אינה נשמעת כמו דבר שמפחידים איתו שמאלנים לפני השינה, אלא זיכרון כואב מעשרות שנים של פיגור שיש להדביק - ובהמשך לכך: זה להיות פרוגרסיבי, להביט קדימה בתקווה בשעה שבמקומות רבים בעולם מביטים אחורה בזעם.
פורטוגל היא ארץ עם עבר מפואר, אבל בלי צורך כפייתי לרצות לשוב אליו, בניגוד לטירוף הדתי־לאומני שהשתלט על מדינת ישראל.
האם בקרוב אגיע רחוק? עוד מוקדם לומר. בת הזקונים תתגייס בקרוב, מה שדן אותי לפחות לעוד שנתיים וחצי של מגורים במדינה שהופכת להיות פחות שלי עם כל יום שחולף. ובמילים אחרות: ככל שיכול אדם בעשור השישי לחייו לתכנן כמה שנים קדימה, הכיוון - מערב.