סבתא בישלה דייסה

סרט על גולדה מאיר שעיקר הדיון סביבו הוא כיצד התקינו להלן מירן קרסוליים עבים, כמה היא דומה לה באיפור הכבד והמסע בעקבות נעלי גולדה, מעיד שלא יבואו איתה כאן חשבון אמיתי עם עקשנותה, יהירותה והחלטותיה הנמהרות ערב מלחמת יום כיפור. סרטים ביוגרפיים על דמויות היסטוריות שנויות במחלוקת, כמו "אופנהיימר" החדש, או שעורכים חשבון נפש נוקב נטול הנחות וחסדים ומציגים לצופה גרסה מדויקת ככל הניתן, או שהם מחליטים מראש שהנדון יטופל בכפפות של משי ויימלט מפסק דין היסטורי.

"גולדה" הוא סרט שעיקרו: כמה קשה היה לאשת הברזל לפני 50 שנה וכמה עלובים, מבוהלים ומסוכסכים היו הגברים המיתולוגיים שהקיפו אותה והזינו אותה במידע סותר. זה עידן בתרבות הפופולרית שלנו שיש בו סקרנות גדולה בשאלה מי ינצח בקופות, "ברבי" או "אופנהיימר". זה עד כדי כך נחות, בנאלי ובז לאינטליגנציה של הצופה, שההיתקלות הקולנועית מכונה "ברבנהיימר". כאילו שיש זיקה אמיתית בין הבובה הפופולרית של מאטל ובן זוגה נטול החבילה, ובין האישה המרירה ששינתה את אופייה של אומה משום שדבקה בחוסר היגיון ושגתה בהבנת הנקרא.

על שומרי הטינה לגולדה מאיר נאמר שעיקר עבודתם נעשתה משום שהייתה אישה. בעולם של גברים קל היה לטפול עליה את ההיבריס של דור שלם שטמן ראשו בחול. יש בזה מן האמת, אבל גולדה הייתה מנהיגה מהזן של נשים חזקות, נחרצות ועקשניות יותר מהקצינים סביבה. היא לא הייתה אסקופה נדרסת והיא קיבלה החלטות - בעיקר שגויות - על דעתה ובעזרת יועצי אחיתופל כישראל גלילי. לפני 20 שנה הכנתי תוכנית בשם "הטבח של גולדה" על גלילי; מעדויות של אנשים מרכזיים שחיו את התקופה ואינם היום, גולדה לא יצאה טוב, בלשון המעטה.

אין צורך להאשים אותה שהביאה את ישראל אל סף תבוסה כל בוקר מחדש; היא כיפרה על זה כאשר זיהתה את גודל האסון וחילצה מהנשיא ניקסון את הרכבת האווירית שהצילה אותנו. אבל "גולדה", הסרט המוצג ערב 50 שנה למלחמה, היה צריך להגיע לדיון עם ביצים גדולות יותר ועם אמירה היסטורית נחרצת. הדיון אינו כיצד הניחו לשיקסע לגלם מנהיגה יהודייה, אלא מדוע נמלטו מהאמירות הקשות ההכרחיות.  

העיקר אמור היה להיות העקשנות הכפייתית שלה, חוסר האמון בכל אחד ובכל דבר ויהירותה של ראש ממשלה בת 70 עם לימפומה מתקדמת של מדינה שחיה בסכסוך תמידי. על טיב שיקול הדעת שלה מעידים כ־2,600 חללים, אין־ספור פצועים, פוסט־טראומטיים, חיים מרוסקים ומדינה שמאז אוקטובר 1973 לא שבה לעצמה.

בגלל השסע שאינו מפסיק לדמם, אנחנו טועים וחוקרים את עצמנו, טועים ושוב חוקרים את עצמנו. מכיוון שבמקור וברקע אנחנו אנשים ישרים ומחמירים, אנחנו מוצאים את עצמנו אשמים אך לא מפיקים מסקנות.

איזו טענה יכולה לנו להיות לגברת מקשישה? מה היא הבינה בסאגרים, בטילי סאם 6 ובסוללות שקודמו אל עבר הגבול ובאיוולת שנקראה קו בר־לב? העובדה שחיבבת את האיש לא הבטיחה את תקפות תפיסתו הביטחונית. לרוב זה הפוך באופן סימטרי. קו ההגנה הזה נחתך כמו חמאה חמה בסכין.

אלה הם, הקצינים שכה אהבת, שהטעו אותך. טובי בנייך, אבירי הסבירות הנמוכה. והאהוב עלייך מכולם, שהסתובב עם אקדח בתיק במקרה שיהיה צורך, ומת בסוף בבריכה מדום לב. והשני, שראית את חברייך לתנועה כופים אותו על אשכול המנוח, שגמגום רדיופוני אחד מחק אותו. ההוא שהסתובב כמו תרנגול שמלקו את ראשו וקרקר "חורבן בית שלישי! חורבן בית שלישי!" ושכנע אותך להוריד את הכיסוי מהכלים הגדולים באמת. אם יהיה צריך, חלילה, לזרוק משהו שובר שוויון על קהיר או דמשק.

בערב יום כיפור לא חשבנו עליה, ולמחרת היא הייתה כל עולמנו. בתחנת האיסוף בארלוזורוב עם עוד רבים כמונו, הבנו שסבתא בישלה דייסה. אבל גם אז לא היה מיד האומץ או האישוש העובדתי לטפול את המחדל עליה. אחר כך התור כבר היה ארוך, ומי אני הקטן שאעמוד אחרי מוטי אשכנזי ואסא קדמוני.

בסוף אותו עשור הגיע סאדאת לירושלים וברגע האחרון נזכרו במשרד הפרוטוקול להזמין גם אותך לנתב"ג (היא עדיין חיה? שאל מישהו במחלקת הזמנות, מישהו יודע איפה משיגים אותה?). ג'יהאן סאדאת סיפרה שבמטוס לפני הנחיתה, התרתה בבעלה להתנהג יפה לגברת הזקנה. Well Sure, Well Sure, הוא ענה ותשובתו סביב המקטרת נמרחה כל הדרך מסואץ עד הירקון.

כאשר הגיע סאדאת אליה בתור קבלת הפנים, ניכר היה בה שהיא מתרגשת ומנסה להסתיר. היא הזכירה לו שקרא לה "הגברת הזקנה" שכרונולוגית אפילו לא היה עלבון, ושניהם צחקו. ואז היא שאלה אותו אם לא היה יכול לבוא מוקדם יותר. כלומר, היא הייתה יורשת את השלום ומישהו אחר את המלחמה. וסאדאת הסביר לה שכל דבר בזמנו. בגין השנוא עליה הסתובב כמו חתן בחופתו והכיר לראיס את החברים. כאשר הודיעו שהשניים יזכו בפרס נובל לשלום, אמרה מערש הדוויי שלה, ש"מגיע להם אוסקר ולא נובל". היא הלכה לעולמה כאשר הם היו בדרכם לטקס באוסלו. היא הייתה בעלת הבית עד הרגע האחרון. אם דרכת ברטוב, היא הייתה מפליקה לך.

אחד התיעודים המרתקים של גולדה הוא ספר בשם "גולדה" (מאת אלינור בורקט). זה תמיד כואב שאחרים מסכמים אותנו היטב משום שמעניין אותם ויש להם כסף וזמן לעשות את זה. הביוגרפיות הללו מספרות עלינו יותר מאשר אנחנו רוצים לדעת.

היא כתבה אוטוביוגרפיה מצליחה וכתבו עליה. אבל תמיד יש בספרים דבר מה מגושם ולא מוצלח. מה שבהיעדר מונח אחר אני קורא לו "אמריקאיות". לספר הכל בלי לרכל. לרכל בלי לספר הכל. קראתי את "גולדה". הוא ספר שניכרים בו השקעה גדולה ותקציב. בשל סיבות שונות ומגוונות שלא הבשילו לכדי מעשה לצערי, חקרתי את הנושא הזה. אם הגברת בורקט ישבה עם זוסיא קניאזר מאמ"ן, היא לא באה לספר מעשיות.

הספר יצא כאשר נדמה היה שהילרי קלינטון יכולה הייתה להיות נשיאה. יכול להיות שהחמצתי, אבל בכל הדיבורים הללו גולדה לא נזכרה. היא עם נעלי גולדה, הקרסוליים, תיק יד הרמטי וסיגריות צ'סטרפילד בלי פילטר. אינגריד ברגמן גילמה אותה במיני־סדרה בטלוויזיה ואן בנקרופט על הבמה. עם ברגמן - שגם היא לא הייתה ממשפחת רבנים - איכשהו תפסה איתה ראש.

על בנקרופט, שזכורה גם כגברת רובינזון מ"הבוגר", אמרה שהייתה מזעזעת. "המרפסת של גולדה" (2003) היא הצגת היחיד הנשית שרצה הכי הרבה זמן, 15 חודשים. בדש הספר, המקום שבו תמיד מגזימים ביותר, כתוב שגולדה הייתה הכלאה של המהפכנית אמה גולדמן ומרטין לותר קינג. זאת הייתה הגזמה פרועה, משום שלא הייתה לה עצם פציפיסטית אחת בכל הגוף.

קשה להבין כמה פעמים שכבה עם מוריס מאירסון, שחיזר אחריה בלהט ושאיתו התחתנה לבסוף, אבל לא הרבה. היו להם בן ובת, ומוריס גידל אותם, כי גולדה הייתה בהריון עם מדינת ישראל והריון כזה לא מפסיקים. להריון אחר, של ילד שלישי, עשתה גולדה הפלה. מוריס לא היה יפה תואר, כתבה גולדה לאחותה, "יש לו נשמה יפה". ואילו האישה הזאת, שמא נקרא לה ביתית, איכשהו מתגלגלת בספר כפמלה אנדרסון של היהדות הלוחמנית.

גולדה, לדבריה, אהבה את מוריס, אבל את היישוב בתל אביב אהבה יותר. היא נמשכה לגברים מבוגרים ממנה, שעמלו על הקמת המדינה והרחקת האיום המיידי. גברים שלא כל ערב חזרו הביתה ועדיין חיפשו חיבה ומקום לישון בו. אהבתה הגדולה היה דוד רמז. היה גם זלמן שז"ר, לימים נשיא המדינה השלישי, היו אחרים. רכילות לא עצרה אותה. מאחורי גבה כינו אותה "המזרן", וגולדה בשלה. מאירסון היה צריך להיות עיוור וחירש כדי לא לדעת מה קורה, אבל החיים היו מלאים מחירים כבדים באותם ימים. רק בסוף, כאשר גדשה הסאה, ביקש להתגרש.

לא הייתה לה מודעות עצמית, לגבי מה מותר היה לנשים באותם ימים. היא הייתה פמיניסטית מבלי לדעת מה פשר המושג. כל הדיבורים על המטבח המיתולוגי שלה; מי שאכלו שם אמרו שידעה להכין גפילטע פיש, מרק, משהו עם בשר, עוגות שכולם שנאו בלהט, תה או קפה, אם אשכול בא, ובן־גוריון וקיסינג'ר אכלו אותו דבר. חולה היא הייתה תמיד. ירושתה מהבית הייתה מיגרנות שהשכיבו אותה פעם בשבוע. פלביטיס עם קרישי דם (כמו לניקסון), שזה גם מסוכן וגם כואב.

את הלימפומה (סוג של סרטן) גילו בשנות ה־60. תוסיפו לזה אבנים בכיס המרה ואת תמיכת העוזרת האישית הנאמנה שלה לו קידר, והנה לכם אישה בתפקידי מפתח חשובים שחלק מתחזוקתה הרפואית היה זריקות מורפיום. רופאים היו מתייצבים באופן דיסקרטי ומזריקים לה מורפיום. כאשר יש לו כאב להרגיע, עובד המורפיום על הכאב. כאשר הכאב נרגע, הוא עובד על מצב הרוח. יש לו אפקט אופורי ואחריו שקיעה למרה שחורה, וחוזר חלילה.

ביום השלישי למלחמת יום הכיפורים, אינך רוצה ראש ממשלה עם דאון ממורפיום. כאשר הסתייע, התאשפזה במרפאה שווייצרית, שם שתתה מיץ ואכלה ירקות טריים.

הפרקים האישיים בספר חוטאים במציצנות המכוונת למוסר השכל; נכדתה הראשונה שרה, בתה של חנה, נולדה עם תסמונת דאון קלה. חנה החליטה לגדל אותה בבית ובאותו יום חדלה גולדה לדבר איתה והקשר בין השתיים נותק. היא גם לא הודתה מעולם בקיומו של נכדה, בנו הראשון של מנחם בנה. לאישה פחות עסוקה ויותר נגישה, לא היו סולחים על התנהגות כזאת.

אבל ההיסטוריה מעידה שגולדה מאיר קיבלה הנחות רבות מאנשים רבים מדי. היה ניסיון התנקשות אחד בה ברומא, טילי כתף של "ספטמבר השחור", אבל המוסד סיכל אותו. זה היה בימים שבהם נתנה את ההוראה לחסל את כל מי שהיו מעורבים בטבח במינכן, 1972.

במהלך חודש אחד ב־1951, איבדה את דוד רמז ואת מוריס. זה לא עצר אותה, אבל כעת הייתה לבדה בעולם. לפחות מבחינה נפשית.

את כל יוזמות השלום פיצחה בשיניה כמו עצמות עוף. וויליאם רוג'רס, גונאר יארינג, נחום גולדמן. היא סמכה רק על לובה אליאב, אבל לא היה לו המשקל הסגולי של האחרים ודבר לא התקדם. את יחסיה עם המלך חוסיין ירשה מפגישותיה עם סבו המלך עבדאללה, שנרצח מול עיניו. נהוג לדבר ב"אזהרת המלך", 25 בספטמבר 1973, כאשר הגיע במסוקו להזהיר את ישראל מפני תיאום המתקפה הסורית־מצרית.

גולדה הייתה מודאגת, אבל לא מספיק כדי לבטל את נסיעתה לאינטרנציונל הסוציאליסטי ולא מספיק כדי להניח לדדו אלעזר, הרמטכ"ל, להכריז על גיוס מילואים. עד אותה טיסה דרמטית שיכולה הייתה לשנות את ההיסטוריה, נפגשו המלך וגולדה בלימוזינה ממוזגת במדבר, על ספינת טילים במפרץ עקבה, באי האלמוגים ובמדרשה על הגבעה מעל הקאנטרי קלאב. המלך מעולם לא בא בידיים ריקות: סמל הממלכה ההאשמית לאבא אבן, רובה סער גרמני ליגאל אלון, ולגולדה, ביום הולדתה ה־75, שרשרת פנינים, אבני גן עדן לפי הקוראן.

לאמריקה נסעה, בעתות שלום ומלחמה, כדי לשנורר מיהודים. לא היו לה מתחרים. מעולם לא חזרה עם פחות מ־50 מיליון דולר בתיק הקטן שלה. כאשר התחמושת החלה אוזלת בתחילת המלחמה וחיל האוויר איבד מטוסים רבים לטילים הרוסיים, טסה גולדה לוושינגטון למשימת חייה. זה לא היה פשוט. קיסינג'ר לחץ על ניקסון להניח לישראל לדמם יותר. אולי ייצא מזה שלום.

אבל לשיטתו, ניקסון היה מאוהב בגולדה. הם שרו ביחד. רקדו. סעדו. וטרם שהמריאה, התחילה הרכבת האווירית שהצילה אותנו מתבוסה. המיגרנות תקפו ביתר שאת. אבני הכליות גרמו להתקפי כאב. הלימפומה התעוררה. זריקות המורפיום תכפו. הפלביטיס לא הניח. פעם בשבוע לפנות בוקר התגנבה לטיפול כימותרפי בהדסה. כאשר שאלו אותה מדוע היא נראית כה רע, ענתה: מתי נראיתי טוב?

ביום שבו הופיע דיין בלשכתה אפור כשק, נוספו לגולדה עשר שנים. "טעיתי", אמר לה, "טעיתי בכל. אנחנו בדרך לקטסטרופה", והציע להכין את נשק יום הדין. הבעיה הייתה שטילי יריחו המפורסמים טרם הוכיחו יכולת סבירה לפגוע במטרה. את הפאנטומים היו צריכים כדי לשאת נשק קונבנציונלי. ותותחי ה־203 מ"מ, ארטילריית השדה הכבדה, היו היחידים שנותרו עם יכולת נשיאה של הפצצות ליעדן.

זה היה רגע עגום היסטורית, אבל גולדה לא מיהרה להעביר אותו לפסים מעשיים. כאשר דיין יצא, גולדה התמוטטה בדמעות. "דיין מדבר על כניעה", לחשה ללו קידר, "את חייבת לארגן לי, הלילה… לכי לביתם של חברים, הוא רופא. אני אומר לו לתת לי כמה כדורים כדי שאוכל להרוג את עצמי ולא אפול חיה בידי הערבים".

כאשר מונחות המילים על הנייר מאת מישהי שנהנית מריחוק היסטורי ודיברה עם העדים בטווח של עשרות שנים, מקבלת ההיסטוריה הפרטית ממד של אסון לאומי כפי שהוא נראה מבעד לעיניים זרות. והאסון הזה נראה נורא, איפה ומתי שאתה קורא אותו.

כל כך הרבה מנהיגים שוחרי פשרה, אשכול, לבון, אליאב, שרת, רבין, פרס השני, אפילו בן־גוריון בימים טובים, יכלו למנוע את האסון הגדול והמפכח, ובסוף הועידה ההיסטוריה את ההחלטה, את הניווט ואת ההצלה, לידיה של אישה לא בלתי ממורמרת, לא בלתי מוכת תלאות אישיות, חולה ותחת השפעת תרופות קשות.

כאשר הטלפון האדום צלצל לבסוף בשלוש לפנות בוקר, גולדה הרימה אותו. את מחיר השיחה הזאת אנחנו משלמים עד היום. במקום להקשיב בנימוס, היה עליה לגייס מילואים. את כולם. ולא להראות לאמריקאים כמה מחושבים ושואפי שלום אנחנו.
המחיר היה כבד מדי והוא שינה את הקשת העלילתית של ישראל.