טימותי אוליפנט והסדרה "Justified" ("צדק פרטי" 2010־2015) הם מקרה קלאסי של אנדרסטייטמנט. אוליפנט היה מצוין ב"דדווד", בתפקיד סת בולוק, השריף מהיר החֵמה והחד־פעמי; וב"Justified", שמצליחה להישאר מחוץ לרשימות העונתיות של הסדרות הגדולות. היא הייתה מערבון מודרני הרבה יותר טוב וראוי להתייחסות מ"Yellowstone" שהייתה שדרוג של "דאלאס" שקרסה בסוף תחת משקל האגו והיוהרה של טיילור שרידן וקווין קוסטנר. אנחנו לא מדברים מספיק על "Justified" וחבל. בעיקר משום שרבים מדי לא צפו בה מתוך רתיעה אינסטינקטיבית.
מדי ב’ | רון מיברג
נקמת רוממה | רון מיברג
במדרג הצפייה החוזרת שלי שעזרה לי להעביר ימי חורף קשים, מובילה "הסופרנוס". "Justified" באה אחריה, ובין השתיים מפרידות לפחות 20 סדרות, אם לא יותר. "הסמויה" קודרת ואמיתית מדי מכדי לשוב ולזחול על זכוכיות שבורות ומזרקים; "שובר שורות" הייתה מעוותת ונטולת אנושיות לטעמי; ואף פעם לא הבנתי את המשיכה לעולמם החלול, הנבוב והריקני של "מד מן" עם דון דרייפר ואנשיו. אבל מרשל ריילן גיבנס (אוליפנט) הוא משקה צונן עם אצבע עצבנית על ההדק, קוד מוסרי מאתגר, וכמו שהעידה עליו ווינונה גרושתו, "אחד הגברים הכעסנים בעולם". אינני מבין באיזה עולם "היורשים" נחשבת יותר מ"Justified".
אני חוזר ל"Justified" משום שהיא חזרה מעודכנת עם שמונה פרקים והשם המחייב "Justified: City Primeval". אוליפנט לא אוהב להשאיר קצוות פרומים, לכן חזר ל"דדווד", הסרט שגרר את הצוות המקורי כדי לתת לנו נעילה. לכן הוא בסיקוול שנדד לדטרויט, עיר מוכת פשע. הוא לבדו הגיע מהרלן, קנטאקי, מקום התרחשות עלילת הסדרה המקורית, אבל עדיין כותבים לו את הטקסטים הטובים ביותר בטלוויזיה.
מקורה של "Justified" בסיפור קצר בשם "Fire in the Hole" מאת אלמור לנארד, מאשפי הכתיבה הרזה ומחבר הדיאלוגים "המצליפים כמגבת רטובה" (ריימונד צ'נדלר). לנארד היה מעורב בהפקה ובעיצוב של הסדרה עד מותו ב־2013, והשראתו נשארה אחריו.
היו בסדרה 78 פרקים, ואחרי מותו של לנארד לא החמיצו יוצריה מחווה נאה לאיש ולמורשתו. בפרק הפרידה, שבו עוזב ריילן את משרד המרשל בפעם האחרונה, הוא מוציא ממגירת השולחן שלו ספר כיס משומש, "החברים של אדי קויל" מאת ג'ורג' היגינס, שלנארד קרא לו ספר המתח הטוב ביותר. ריילן נותן בספר מבט ארוך וזורק אותו לטים, הצלף בוגר אפגניסטן שתמיד חיפה עליו. בדקדוק הפנימי של הסדרה זה יותר מלהיפרד בחיבוק.
יותר מסדרות אחרות ועם פחות בומבסטיות, חצוצרות ותופים, "Justified" בוחנת זרמי איבה עמוקים ושנאות היסטוריות בין משפחות המחופרות זה דורות בגבעות של קנטאקי. מרשל ריילן גיבנס נולד שם ונחלץ בעור שיניו, אבל סוג הצדק שהוא מנפיק מקנה אקדחו מחזיר אותו מחופי הזהב של מיאמי להרלן כעונש. אתה קוצר את הרוח כאשר בדקות הפתיחה של הפרק הראשון אתה סופר עד שלוש מול פושע, נתעב כמובן, ויורה בו אף שהוא מכוון אליך אקדח מתחת לשולחן. לעתים רחוקות מוגדר גיבור של סדרה - לפני שירדנו לסוף דעתו - מהר ומדויק כל כך.
הדבר האחרון שריילן רוצה בו זה לשוב למעגל ההשפעה הרעיל של אביו ארלו, עבריין פתולוגי שאין בנפשו ולו גרם אחד של חסד. השנאה בין השניים מתקתקת ברקע, איבה משפחתית חלודה. "Justified" עולה למגרש של הגדולים בבחירת הנושאים: ניאו־נאצים, גזענות, אנטישמיות, סחר בנשים ואיברים, סמים וכל מה שעושה את אמריקה למקום כה מקסים, כולל חיסול סיטונאי של משפחות שלמות. כמה לא מפתיע שעם חזרתו לשירות המרשלים בקנטאקי, יש לו דיבור קנטרני עם ארט מאלן, מפקד התחנה, והם מחליפים רפליקות ארסיות שמשאירות חתכי נייר.
"Justified" לא הייתה התענוג שהיא בלי בויד קראודר (וולטון גוגינס), האיש הרע עם חיוך קלידי פסנתר רבים מדי שמשלחות שיצאו לחפש את המצפון שלו הלכו לאיבוד. בויד הוא נבל מתועב, רבגוני ונושא דרשות ארכניות ארוזות בהיגיון נפתל כל כך, עד שאין ברירה אלא לחבב אותו. גם כשהוא מתכוון לטוב הוא שוחר רע.
שש העונות של "Justified" שורצות עכברושים מרושעים שמגיעים לבצוע ממחוז הרלן את חלקם, אבל העימות האולטימטיבי הוא בין ריילן לבויד. הם כרו פחם יחד ונשמתם שחורה; בויד חי בשלום עם הבוגדנות והאלימות המגדירות אותו; ריילן חובש כובע סטטסון לבן בתקווה שהוא מסתיר את המאבק המתחולל בתוכו. רוב הזמן מונחת ידו על אקדחו, ויום טוב עבורו הוא קרב יריות. הוא השולף המהיר ביותר בקנטאקי, אבל הוא מתעקש שהירי וההרג יהיו "מוצדקים".
בויד לעומתו, מוקף בבני משפחה לא אפויים מדרגות קרבה שונות; בשותפים מתחלפים לפשע וחבירות מזדמנות המועדות לבוגדנות. בעוד לא ברור לאן מנווטת את ריילן הרוח הנושבת בגבו ומה הוא רואה על קו האופק, שאיפותיו של בויד מתונות; כסף לקנות בית גדול ולחיות בו באושר עם אהובתו אווה, שאותה ירש מאחיו הבכור שאווה ירתה בו למוות בארוחת ערב (עוף מטוגן כמו שאהב) אחרי שהכה אותה פעם אחת יותר מדי.
מתישהו במהלך הסדרה מתברר שאף על פי שריילן יורה בבויד לעתים קרובות, הוא לא מסוגל להרוג אותו. הם נשמו את אותו פחם מכרות שחור ואף שבויד הוא הפיניאטה החביבה עליו, ריילן מחמיץ בכוונה את לבו ושולח אותו להחלמות ארוכות שבמהלכן מוצא בויד את ישו ומגיע להחלטות נחרצות אחרות.
כל עונה והנבל התורן שלה עם מזימה לבזוז את המחוז העני עם קשרי המשפחה הענפים והשנאות הנצחיות. זאת מציאות טלוויזיונית שאף אחד בה אינו ממש צדיק, אף אחד לא יודע לומר סליחה, כולם חמושים עד העיניים, והדיבורים נגמרים לטובת אש חיה. העימותים בהרלן מבעבעים ממי תהום עמוקים אך הם חפים מחשיבות עצמית, מיתולוגיות מיותרות והרהורים על המצב. זה מקום שקשה לחיות בו, הפחם מרעיל את האנשים והכרייה מפוררת את ההרים.
"Justified" היא סדרה על רץ מרתון בשירות החוק המתרכז במהלך כל עונה במרדף עיקש וחסר פשרות אחרי הנבל התורן. ברקע נשמע הזמזום המטריד שמייצרים בויד, אנשיו ויריביהם. לפעמים הם העיקר ולפעמים פחות. ריילן הוא מכלבי הציד שאינם מרפים מטרפם, והוא מרוכז כלייזר בסכנה המיידית.
עיקר ההתרחשות בסדרה אינו חילופי האש המפוזרים בה בנדיבות, אלא התסכול המתמשך של המרשלים כשהם נגררים אחרי פושעים ירודים ללא השראה, המזהמים את הנוף ומסבכים את העלילה. בעוד סדרות איכותיות שנהוג להלל אותן נסמכות על מוזיקת רקע ערוכה בתבונה, לחישות של גומבאס ושיחות חרישיות בחדרים אפלים, "Justified" מדלגת על כל הסרק הזה באמירות חדות ונחרצות, משפטי מחץ ענייניים המוגשים בפשטות וגיבורים המותחים חזה איש מול רעהו ומתיישבים אחר כך לשתות בורבון בנחת.
"Justified" מצליחה להעביר את התחושה שהרלן, מקום שהזמן שכח ותושביו מנסים להישאר רלוונטיים, הוא שדה קרב אינטימי ברמה קלאוסטרופובית כמו מיין של סטיבן קינג, אל־איי של ג'יימס אלרוי וברודוויי של דיימון ראניון. יום שבו לא נהרג מישהו, הוא יום אבוד. אין בהרלן דמויות מבוזבזות שאינן מקדמות את העלילה. לכל שואו־דאון יש עילה טובה והוא קשור רגשית ופיזית למעשייה רעילה מעבר משותף ודלקתי.
"Justified" אינה נפוחה מחשיבות עצמית ומניסיון מעיק להאדיר את עצמה על חשבון אמינותה. היא אלימה מטבע עיסוקה, אך לא באופן שנועד לגרום לנו לכסות את עינינו. אין לה סגנון צילומי אקסטרווגנטי; פס הקול שלה אותנטי ומהפנט אך לא אייקוני; היא מגדירה את המראה שלה ואת רוחה הטובה עם הליכתו המסוגננת של אוליפנט, שמזכירה במאופק את טלטול המותניים והישבן של ג'ון וויין. כך נראו מערבונים מסוימים בשנות ה־50. הפוטנציאל של "שיין" לאלימות תמיד היה שם, אך מומש רק כאשר היה צריך להרוג את ג'ק פאלאנס. ג'ון וויין הרג את ליברטי וואלנס, אך השאיר את התהילה לג'יימס סטיוארט.
אף אחד ב"Justified" לא נמצא בה רק כדי להניע אותה קדימה. הדיאלוג נשמע כמו שחתכו ממנו את המלל הלא נחוץ; כל מילה נחשבת. חוץ מבויד, שהוא בולשיטר מהליגה הראשונה, אף אחד לא נואם. ריילן מאזין לכולם בסבלנות ואחר מבהיר שיספור עד שלוש לפני שיתקע להם כדור בין העיניים. אם אינך מחבב את ריילן - חיוכו הציני הדק וחסר הסבלנות ועיניו חצי עצומות בשעמום מופגן - הוא יכול לעצבן.
קשה שלא להתמוגג מאיכות הקשת העלילתית שמובילה מרגו מרטינדייל הנהדרת, אם לשלושה בנים שלא הבשילו לשלמות שכלית מלאה. כאשר היא חומדת לעצמה את לורטה, הבת שיכולה הייתה להיות לה, היא משקה את אביה, פושע זוטר, ב־Apple Pie, שמו של הסיידר האלכוהולי שגורם לך לנשוף להבות כדרקון, אחרי שהרעילה את הכוס שלו. כל מי שמרטינדייל מוזגת לו מהסיידר, כולל ריילן המעריך משקה טוב, מודע לרמת הסיכון.
ב"ניו יורק טיימס" טענו שהסדרה עוסקת בקודים שלפיהם חיים תושבי אזורים עניים, מדוכאים ומבודדים כמו מזרח קנטאקי. ואכן מדי פעם נגררות לעלילה בעיות של כריית פחם, רכישת קרקעות וסכסוכים טריטוריאליים, אבל "Justified" היא הרבה יותר מזה. היא הזדמנות לצפות בסדרת טלוויזיה לא יומרנית, שגונבת את ההצגה בלי להכריז כמה היא נפלאה.
בעונות היותר טובות שלה, כמו באחרונה שבה מופיע סם אליוט עם קול הברביקיו המעושן שלו, מוכיחים התסריטאים שהם מסוגלים להשליך לסיר דמויות רבות, תחמניות ושוחרות רע, להגביה מתחתיו את הלהבה ולהקשיב לתחמושת מתפוצצת. הנאמנויות מופרכות ולכאורה בלבד; אשתו של אליוט היא אלמנתו של השותף שהרג, שטרם אמרה את המילה האחרונה. אליוט הוא ההוכחה שנבלים יכולים להיות מסדר הגודל המיתי של מי שמתויק אצל הצופה כקאובוי האחרון, גיבור מערבונים קלאסי, המפזר דברי חוכמה ואלימות במידות שוות.
אליוט מביא איתו את בון, אקדוחן צעיר שכמו יצא ממאה קודמת; ילד יהיר עם אקדח על ירכו שהוא הכלאה של בילי הנער וטרוויס ביקל, המחויב לקוד הדו־קרב הישן, מאנו־א־מאנו, בלי להסתיר את העובדה שהוא מקרה קשה של פסיכופת. גם אחרי שהבוס שלו מת, בון נשאר על טייס אוטומטי. כמו עטלף מהגיהינום, מבקש האקדוחן במגבעת השחורה להעצים את המוניטין שלו כאשר יהרוג את האקדוחן הבכיר ממנו. ריילן הוא האיש שייתן לו הזדמנות כזאת. הם שולפים, המגבעת של ריילן עפה מראשו והוא נופל על ישבנו, מושפל ואנושי. זה רגע טלוויזיוני שמישהו אחר היה הורס.
עברם המשותף של ריילן, בויד, ווינונה ואווה, מייעל את התקדמות העלילה, משום שהצופה יודע מה מקשר ומפריד ביניהם. ווינונה היא הגרושה שטרם ויתרה על ריילן ומתגנבת לחדרו הקטן מעל הבר שבו הוא מארח לעתים את האישה המנהלת אותו. אווה ובויד, עם רקע של חשדנות הדדית עמוקה, מתכננים עתיד משותף. "Justified" היא סדרה שבה ישנים בני זוג עם אקדח מתחת לכרית.
ריילן של אוליפנט הוא קטלני ואדיב והוא מדבר ויורה רק כשהוא חייב והוא עושה את השניים היטב. הוא בצד הנכון של החוק. וזה הכיסוי שלו לאצבע חובבת הדק. כפי שאפשר להסיק משם הסדרה, התג של ריילן מרשה לו להרוג בחסות החוק. כשמגיע הזמן לשלוף, ריילן לא מתלבט ומתמעטים הניסיונות להראות את ההתלבטות שלו לפני שהוא לוחץ על ההדק.
ריילן חי עם חציו האפל, החלק המבעבע בכעס על העבר ועל הרקע שממנו בא, אביו, ומחוז הרלן, הגיהינום שהגדיר אותו וממנו ברח ועיצב את אישיותו הסדוקה. תמיד הייתה לו אופציה לעזוב, אבל איכשהו הוא חוזר, סקרן לראות כיצד ייגמר הסיפור שהוא חלק ממנו. האם הוא חייב להרוג את בויד קראודר או רק להשתמש בהזדמנות כדי לוותר לו? האם הוא יכול להימלט מצִלו? האם האקדח הוא דרך החיים שלו עד הסוף או שיצליח מתישהו להניח אותו?
החוק המנחה את הסדרה הוא גישתו של אלמור לנארד לכתיבה: "לחתוך את החלקים שאנשים מדלגים עליהם". לא נפרדים כאן מדמויות שלא היה אכפת לנו מהן, אין פרידות ארוכות מטיפוסים שלא נותר מה לומר עליהם. אף אחד לא מנופף לשלום לשחקנים. גומרים, הולכים.
סדרה טובה צריכה גיבור אנושי המעורר הזדהות, וריילן גיבנס יותר אמיתי ומלא תוכן מוולטר ווייט ודון דרייפר. בניגוד לסדרות אחרות שהתרחשו מחוץ לעולם המוכר לנו ושאנו חיים בו, הקלפים ש"Justified" שיחקה בהם נראו משומשים ומוכרים. אינך צריך חפיסה חדשה לכל סיבוב, משום שאינך חושש שהקלפים מסומנים ומישהו בא לרמות אותך. "Justified" הרוויחה את חיבת הצופה ביושר.
