אני לא יודע בדיוק איך זה קרה, אבל מתישהו הארנק שלי התחיל להתמלא בכרטיסי מועדון ובכל מיני שוברים. ועכשיו אני ניצב רגע לפני הנפילה הסופית, רגע לפני התהום - הרגע שבו השליח יגיע וימסור לי את המעטפה ובתוכה כרטיס אשראי של מועדון ״לייף סטייל״ מבית הסופר־פארם.
40 שנים אני חי, מתוכן 20 שנים שאני נכנס לסופר־פארם לפחות פעם בשבוע והקופאי בקופה שואל אותי אם יש לי כרטיס ״לייף סטייל״ ואני משיב לו שלא, ואז הוא מנסה לשדל אותי להצטרף למועדון הלקוחות. 20 שנים אני עומד בלחצים האלו בגבורה, עד שלפני שבועיים נכנעתי, הגעתי לקצה היכולת שלי, ועכשיו אני מחכה להודעת הטקסט שתבשר לי שהשליח עם כרטיס האשראי החדש בדרך אליי.
בתור אבא לשני ילדים והיפוכונדר מאומת, יש יתרונות בכרטיס הזה. 500 שקל במתנה לקניות בסופר־פארם ומבצעים שוטפים לאורך השנה למימוש ברשת, אפילו הנחות בכל מיני אירועי תרבות, החזרים בחשבון החודשי ממקדונלד'ס וגם אופציה לביטוחים מוזלים.
אבל מצד שני החיסרון כאן הוא אחד ויחיד ועצום - איבוד הזהות האינדיבידואלית שלי. גדלתי במושב עובדים חקלאי, ומשום מה הספרות האלו שמוטבעות על הכרטיס מזכירות לי את הטבעת המספרים על העגלים הצעירים, שנייה לפני שהם נכנסים לרפת - שם ילעסו חציר ותערובת עד יום מותם, כשהזהות שלהם מצומצמת למספר בן שלוש ספרות שמוטבע על גבם.
כן, זה מה שהפכתי להיות, חבר קטן במועדון צרכנות גדול. אם אני לא טועה, זכור לי שפעם, מזמן, ממש מזמן, הייתי מיוחד. הייתי מישהו שיודע לשחות נגד הזרם. היום אני נסחף עם הזרם בהתמסרות טוטאלית - כשאני שכוב על הגב, מביט לשמיים, השמש מלטפת בעדינות את גופי, ואני נסחף ביחד עם שאר הנסחפים אל עבר ההתכלות, כשאני צובר בדרך בלאי ונקודות במועדון הלקוחות. בדרכי בהיסחפות אני עובר בנקודות ציון מרכזיות וחשובות לנסחף ממושמע כמוני - איקאה, קסטרו, המוקד הפנסיוני של מגדל, המופע של אדיר מילר, מדף המבצעים בשופרסל, מכונת אספרסו ב־190 שקל ב־yellow, עמוד הפייסבוק של ״הצינור״ וברקע מתנגנים בלופ שירים של חנן בן ארי.
אני לא לבד. סביבי בזרם עוד מיליוני נסחפים - את חלקם אני מכיר, הם היו כמוני פעם, היה בהם משהו חתרני, ואני והם בילינו לילות בכל מיני מקומות מוזרים ואמרנו כל מיני דברים חדשניים שהאמנו בהם והייתה לנו הרגשה שאנחנו עתיד חדש, אבל עכשיו הם, בדיוק כמוני, נסחפים עם הזרם בהכנעה ולא שוכחים כל תחילת חודש להעביר לרואה החשבון מעטפה עם קבלות של ההוצאות המוכרות שנאספו במהלך החודש. עכשיו אנחנו כולנו נסחפים בזרם אל עבר המוות, שיטופל על ידי הסכם ההסדרים של הביטוח הלאומי וחברה קדישא.
זכור לי שפעם היה בי משהו ייחודי, משהו שונה. זכור לי שהציטטה האהובה עליי הייתה זו של גראוצ׳ו מרקס: ״אני לא מוכן להיות חבר במועדון שמוכן לקבל אנשים כמוני״. היום אני חבר בכל מועדון אפשרי, כשהטרי מביניהם הוא מועדון הלקוחות של הסופר־פארם. זכור לי שפעם ידעתי איך לבעוט, זכור לי שפעם ידעתי לצעוק, היום הכל דומם ושקט ומנוון, וברקע הדבר היחיד ששומעים זה צלילי התראות מקבוצת הוואטסאפ של הגן של הילדה.
ואני לא ממש יודע מה לעשות עם זה. הדבר היחיד שאני יודע זה שזהו, זה קרה, הפכתי לאדם שפעם נשבעתי שלא אהיה. להתראות, נעורים; שלום, בורגנות. להתראות, מרדנות; שלום, התמסדות. הדבר היחיד שאני יודע זה שמתישהו ביומיים הקרובים אקבל את הודעת הטקסט שאומרת שהשליח בדרך אליי עם הכרטיס החדש והוא ימסור לי את המעטפה ובתוכה הכרטיס. ואז, מאותו הרגע, יתחיל עידן חדש בחיי שבו אני אוציא את הכרטיס הזה בשביל לשלם בכל מיני מקומות וכל פעם שאוציא אותו אביט בו ואראה את שמי מוטבע עליו ומעליו הכיתוב ״life style״, ואני אזכר בזה שאין לי לא לייף ולא סטייל.