האפשרות של כינון יחסים בין ישראל לממלכת סעודיה מסרבת לרדת מן הפרק. השבוע אמר ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כי ישראל תוכל להתחבר ברכבת לחצי האי ערב ולסעודיה. "אנחנו עובדים על זה", הוא הבטיח. לרגע נשמעו דבריו כמו עוד הבטחת בחירות, אף שלא צפויה כל הצבעה באופק, אבל אז נזכרתי בהצהרות מוושינגטון שהגיעו יום או יומיים לפני כן. הנשיא בכבודו ובעצמו, ג'ו ביידן, הכריז כי תיתכן התקדמות במגעים.
מתקרבים לנורמליזציה? שיתוף הפעולה יוצא הדופן בין חברה ישראלית לסעודית
ההימור של ביידן יתממש? המכשולים הצפויים בדרך להסכם ההיסטורי עם סעודיה
חוקר מדינות המפרץ, ד"ר שאול ינאי, הפנה את תשומת לבי כאשר ראיינתי אותו השבוע בגלי צה"ל למושג חדש שהנחילה וושינגטון לשיח הנוגע ליחסינו עם סעודיה. במקום "נורמליזציה" (יחסים טבעיים, או רגילים), החלו פקידים אמריקאים לאחרונה להעדיף את הביטוי "אינטגרציה", שילוב.
שלום חוזי במובנו המצרי, הירדני, עם טקס מרשים, מסמך הכולל נספחים והתחייבויות משפטיות, ספק אם יהיה גם בתסריט הטוב ביותר. במקומו פועלת וושינגטון לשלב בהדרגה את ישראל במפת היחסים האזורית. הסעודים יחממו עמנו את היחסים בשלל תחומים, עקב בצד אגודל, אבל ללא כותרות מפוצצות. שגרירויות לא ייפתחו, ואולי נצטרך להסתפק בנציגויות צנועות. מלך סעודיה לא יגיע לביקור גלוי בישראל, ונשיא המדינה לא יוזמן לריאד, אבל אנחנו, האזרחים הפשוטים, נורשה לנחות שם עם דרכון ישראלי. סחר הדדי יתאפשר בגלוי.
מבחינה רשמית, אלה יהיו יחסים חלקיים, אבל מהסוג שמשרת את החיים עצמם. אפשר להבין מדוע יסרבו הסעודים להעניק לישראל בעידן הזה את כל החבילה. על השולחן תלויה ועומדת יוזמת שלום מלאה שאותה הציעה הליגה הערבית, שאת גיבושה הם עצמם הובילו. יוזמת השלום הערבית קובעת שישראל תקבל שלום מלא עם מדינות ערב כולן רק אם תשיב לידי הפלסטינים, הסורים והלבנונים את מלוא השטחים שלקחה ב־67'. נסיגה ישראלית מהאדמות הללו תאפשר לפלסטינים להקים את מדינתם העצמאית, וכך מקווים כולם, יבוא שלום. גם על ישראל.
האינטגרציה, אותה השתלבות ישראלית מבוקרת, תאפשר לסעודים ללכת עם ולחוש בלי. היא אף תסדר להם פתרון נוח בסוגיה הפלסטינית. אנחנו עשינו שלום עם היהודים? אנו מכרנו את פלסטין? חס ושלום. לא יהיה שלום איתם כל עוד פלסטין כבושה. גם איחוד האמירויות לפניהם, בהסכמי אברהם, נקטה לוליינות דיפלומטית.
אותם ימים הכריז נתניהו על כוונתו לספח חלקים מבקעת הירדן. אבו דאבי התנתה את כינון היחסים הרשמיים בסילוק הרעיון מהשולחן, וכך יכלה לנופף בהישג כלשהו בפני הערבים. היה זה פרס ניחומים עבור הפלסטינים, ועדיין, הוא אִפשר לשליטי אבו דאבי לטעון כי לא שכחו את הפלסטינים.
אז מדוע השלום, או האינטגרציה, או הנורמליזציה, מבוששים לבוא? התשובה מקפלת בתוכה את תמצית יחסי הכוחות במזרח התיכון בימים אלה. חימום היחסים עם ישראל הוא רק סעיף בהסכם מכונן שאותו מבקשת סעודיה לקדם ביחסיה עם ארה"ב. הארמון מציע לבית הלבן להיות בן חסותו ונאמנו למשך עשרות שנים קדימה. בתמורה מניחים הסעודים על השולחן שתי בקשות גדולות.
הראשונה היא תמיכה אמריקאית בינלאומית בזכותה של סעודיה לפתח תוכנית גרעין להפקת חשמל. תמיכה כזו אמורה להעניק לריאד את ברכת הוועדה לאנרגיה אטומית של האו"ם. סעודיה תפתח את הכורים שלה, מהרגע הראשון, לפקחי הוועדה, והידע שאותו תרכוש יהיה אף הוא בפיקוח ובשקיפות. נוסף על כך, מצפה סעודיה מהאמריקאים להעניק לה מהידע שלהם, או לתת את ברכתם למדינה מערבית אחרת שתעשה זאת. גרמניה למשל, בריטניה או צרפת.
בסעיף השני מבקשת הממלכה לבוא בברית הגנה צבאית עם האמריקאים. ברית כזו תכתיר את סעודיה כבת חסות של ארה"ב. היא תאפשר להעניק לה את מיטב הנשק והטכנולוגיה הצבאית האמריקאית. כזה הניתן לישראל, למשל, או לבעלות בריתה של אמריקה במערב. היא גם תבטיח התערבות אמריקאית במקרה שסעודיה תותקף בידי אויב.
לכל ידוע כי תוכנית גרעין ניתן לפתח ולשכלל, ואם יקבלו הסעודים ידע אמריקאי להפקת אנרגיה, הם עלולים להשתמש בו כבסיס לייצור נשק אטומי. אומנם תוכנית כזו דורשת עשרות שנות פיתוח ומנגנון הסתרה משוכלל, אבל מי יתקע לידי האמריקאים כי הסעודים לא יעשו כן? ריאד היא אומנם ידידתה הטובה של וושינגטון, אך דווקא משום כך, בארה"ב יודעים היטב באיזה "תכשיט" מדובר. הממלכה הסעודית טיפחה במשך שנים את תרבות הג'יהאד ותמכה בפלגים רצחניים. היא המציאה ושכללה את השימוש בארגוני חסות חמושים (פרוקסי) שדווקא האיראנים בימינו כה מצטיינים בהם. עד לפני כמה שנים עוד פעלו בסוריה ארגונים חמושים במימון סעודי.
האופציה הסינית
התחייבות להנחיל ידע גרעיני ולהקים כורים תכרוך את שני הצדדים יחד עשרות שנים קדימה. אם ייענה הבית הלבן בחיוב, הדבר לא רק יעצב עתידית את מדיניות החוץ של סעודיה, ולא רק עם וושינגטון, אלא יוליד מרוץ חימוש במזרח התיכון כולו. בעקבות סעודיה, עשויות גם טורקיה, מצרים, ירדן ומדינות נוספות לשאוף לגרעין.
בניגוד לישראלים רבים שרוצים רק לנגב חומוס בריאד (אף שאצלנו תמצאו טוב יותר), האמריקאים רואים בכך החלטה גורלית. המעצמה הליברלית ביותר בעולם, זו שהנחילה לאנושות את יסודות הדמוקרטיה המודרנית, נדרשת להעניק לאחת המונרכיות הנוקשות בתבל, שהדמוקרטיה ממנה והלאה, מפתח לאמצעי השמדה המונית.
היא גם צריכה להחליט אם לפתוח את פסי הייצור הדיסקרטיים ביותר של תעשיית הנשק שלה, ולמשל למכור את מטוס התקיפה המשוכלל בעולם F35, לשותפה כמו סעודיה. זו שאצלה אין שקיפות, ועברה אפור, ובימים אלה היא מנופפת מולה בפלרטוט עם האויבת סין.
סעודיה לא תוותר, היא תשאף להצטרף למועדון הגרעין יהיו אשר יהיו שותפיה. כבר עתה היא בפיגור ביחס לשכנותיה. לא רק מאיראן. גם הגרעין הישראלי הוא עבורם גורם מדרבן, ולאחרונה הצטרפה למועדון איחוד האמירויות, שמקימה בפיקוח האו"ם ובברכת האמריקאים כורים להפקת חשמל. חברוּת במועדון הגרעין איננה גחמה שמעניקה לבעליה מעמד יוקרתי. זו פוליסת ביטוח חיים. סדאם חוסיין, מועמר קדאפי ובשאר אסד – כולם ניסו לפתח נשק גרעיני, נבלמו, ושילמו על כך מחיר כבד. סעודיה יודעת שכל עוד איננה חלק מהפריבילגיה הזאת, קיומה מוטל בסכנה.
ברקע מצלצלים פעמוני ההיסטוריה. ב־14 בפברואר 1945, על סיפון המשחתת האמריקאית "קווינסי", שעגנה בפתחה של תעלת סואץ, נועד נשיא ארה"ב פרנקלין רוזוולט לראשונה עם מלך סעודיה ומייסדה, אבן סעוד. אמריקה נזקקה לנפט, והממלכה הצעירה ביקשה מקום של כבוד בעולם החדש והמתהווה. שתיהן קיבלו את רצונן, ואותה פגישה ידועה הולידה את הברית ארוכת השנים ביניהן. עתה חוזרת ההיסטוריה על עצמה בהיפוך תפקידים. סעודיה היא שמבקשת משאב חיוני.
סירובו של ממשל ביידן לבוא בהרפתקה הגרעינית עם בית סעוד יותיר את ריאד לבדה עם הצורך להגן על שרידותה. מאחר שעבורה זו שאלה קיומית, הארמון יבחר בכל מי שייתן לו את הגרעין הנכסף. עבור העולם החופשי, זו עלולה להיות מכה כפולה. סעודיה לא רק תתרחק מוושינגטון, אלא גם תצנח לחיקה של בייג'ינג, מוסקבה, או חלילה גרועה מהן. הארמון הסעודי אינו רוצה בשתי אלה, ולא באחרות. וושינגטון הייתה ונשארה במרכז הפנטזיה הגרעינית שלו, במידה רבה של צדק. אבל לאמריקאים יש מניעות. וגם הם צודקים.
זו הדילמה שמונחת על שולחנם של נשיאי ארה"ב בשנים האחרונות. אם יגיד ביידן כן, יחממו הסעודים את יחסיהם עם ישראל. במקרה הזה על ישראל לדעת כי שלום עם סעודיה לא יגיע לבד אלא יביא איתו מרוץ חימוש אזורי. משמעות הדבר היא כי בחצרנו האחורית - כמה עשרות קילומטרים מאילת - תשכון בעתיד מדינה גרעינית. בעצם, אולי כדאי שנתחיל להתרגל לרעיון בכל מקרה.