בשבוע הקרוב יעלה ביס דוקו “ימי הפיק", הסרט הדוקומנטרי שביימתי על צביקה פיק ז"ל. אני לא מתכוון לנצל את הבמה הזאת לקידום עצמי, אלא לנהל דיון עקרוני שעולה מתוך הסרט ומתוך התגובות שכבר נשמעו אחרי שהוקרן בפסטיבל דוקאביב, לפני מספר חודשים.
מנגינת הייסורים: האם כישרון, יצירה ואומנות חייבים לנבוע מנפש סוערת? | שי להב
הקונפליקט בין אהבת המדינה לטירוף שאוחז בה | שי להב
“ימי הפיק" מורכב בין היתר מראיון ארוך שערכתי עם צביקה כחודשיים לפני מותו, לצד ראיונות עם אנשים שהכירו וליוו אותו לאורך כל שנותיו. באופן אישי, וסובייקטיבי לגמרי כמובן, אני חושב שהסרט בכללותו מחמיא לפיק ומאיר אותו באופן אנושי ונוגע ללב, אבל בחלק מהראיונות עולים גם סיפורים ביקורתיים, שמצביעים על צדדים פחות זוהרים באישיותו של גיבור הסרט. לא אעשה ספוילר, תצפו בעצמכם, רק אומר שלא מדובר בביקורת המכפישה את שמו של פיק באופן קיצוני. ושעל רצפת חדר העריכה נותרו לא מעט סיפורים מביכים בהרבה.
ועדיין, בעקבות הקרנת הסרט עלו טענות על עצם העובדה שהוא כולל גם התייחסויות שליליות כלפי גיבורו. בייחוד כשמדובר בגיבור שהלך לעולמו. ועל כך אני רוצה לדבר. כי מי שצופה ביצירות דוקו שנעשות כאן על גיבורי תרבות, בעיקר בעשור האחרון, אכן לא נתקל בהרבה התייחסויות ביקורתיות כלפיהם (בהכללה, כמובן). למעשה, התפתחה כאן גישה שעל פיה סרט כזה צריך לבוא מתוך “פרגון", ולא “ללכלך" או לחפש את “הצהוב". השימוש שלי במירכאות מבטא את ההתנגדות העזה שלי למגמה הזאת.
בעיניי, כשמשרטטים פרופיל של אדם, חובתו של היוצר הדוקומנטרי היא לצייר דיוקן כמה שיותר מורכב, עגול וקרוב למציאות. כי במציאות, לכולנו יש גם חולשות. ובמקרה של אומנים, החולשות הן לא פעם הטריגר האמיתי ליצירה. למעשה, ועל כך היו לי אין־ספור שיחות עם צביקה עצמו, הצגת החולשות של אדם לא בהכרח פוגעת באופן שבו הוא מצטייר באופן כללי, ואולי אפילו להפך. היא רק הופכת אותו לאנושי יותר.
צביקה, אגב, הבין זאת היטב. הוא הרי הכיר את כללי המשחק יותר טוב מאלה שהמציאו אותו. אבל זה לא היה פשוט עבורו, כי הוא התרגל לשליטה מלאה בכל תחומי הקריירה שלו. לזכותו ייאמר שעדכנתי אותו לאורך כל הדרך לגבי המרואיינים האחרים, כולל דברים לא פשוטים שנאמרו עליו, והוא מעולם לא ניסה להטיל וטו.
אבל גם אם היה רוצה, הוא לא היה יכול. מבחינה חוזית לפחות. וזה חלק חשוב מאוד בסוגיה. אחת הסיבות לכך שסרטי הדוקו של גיבורי התרבות הפכו ל"מפרגנים", היא שליטה של מושאי הצילום על התוצר הסופי. עד לרמה של זכות וטו, מה שבעבר היה בלתי נתפס ממש.
נכון, יש יתרונות ברורים בכך שהגיבור שלך משתף איתך פעולה באופן מלא, ולא חושש מהתוצאה הסופית. בגלל אותה שליטה שיש לו עליה. זה מחזק את האינטימיות, את הביטחון שלו ואת היכולת שלו להיפתח מול המצלמה. מאידך, מניסיוני הרב אני יכול להעיד שמרבית המרואיינים - גם ההוגנים, הסובלניים ואלה שמסוגלים לראות בדרך כלל את התמונה הרחבה - מתקשים מאוד לעשות זאת כשזה נוגע להם באופן אישי. ולכן התערבות שלהם תפגע בסרט יותר משתועיל. ולא פעם, תהפוך אותו לסרט תדמית בכסות של סרט דוקומנטרי.
את התהליך הזה אפשר לראות בנקל במה שקרה לעיתונות. כשאני נכנסתי לתחום, בסוף שנות ה־90, עיתון חשוב היה יכול לסגור ראיון סופשבוע עם כוכב גדול באופן שבו לאותו כוכב (ויחצניו, מנהליו ומנהלי הגוף המשדר שבו הוא מככב) לא הייתה כל שליטה על התוצר הסופי. עם הזמן, ועם היחלשות כוחה של העיתונות, יחסי הכוחות השתנו.
בתחילה, התערבו בבחירת הכתב. בהמשך, קבעו נושאי שיחה מסוימים שהיו אסורים מראש. ובסופו של דבר, אנשיו של הכוכב הגיעו למערכת העיתון עצמה, כדי “לסייע" בכתיבת הכותרות. ראיתי זאת במו עיניי הדואבות. והתהליך הזה זולג עכשיו לצערי לכל התחומים. איט איז אה סלב וורלד, בפרפראזה על ג'יימס בראון. סלב שהדוקו עליו יהיה כל כך דל ללא עיסוק בחולשותיו.
על הסכין
כל רגע שבו איתמר בן גביר הוא שר בממשלת ישראל ממיט בושה על כולנו. וכל רגע שבו הצעירים פורעי החוק ביהודה ושומרון זוכים לכינוי המכובס “נערי הגבעות", שנשמע כמעט מהמשפחה של “ילדי הפרחים", הוא חרפה לישראל. איך אפשר בכלל לאכוף עליהם את החוק, בשעה שהשר הממונה על האכיפה כל כך מקורב אליהם?
מאידך, הדרך להרחיק את בן גביר ודומיו מהממשלה היא רק ממשלת אחדות/חירום או כל כינוי אחר לגילוי של אחריות מצד הפוליטיקאים. מכל הצדדים. נכון, בנימין נתניהו הוא פרטנר בעייתי, בלשון המעטה, וכיבוד הסכמים אינו החלק החזק שלו. ועדיין, המדינה מדממת. ואנשים כמו בני גנץ או יאיר לפיד לא יכולים פשוט לשבת ולהמתין שהממשלה תקרוס מעצמה.
"Kohrra" (נטפליקס) היא סדרת מתח הודית, שעלילתה מתרחשת במדינת פנג'אב שבצפון הודו. ברקע, שני שוטרים החוקרים תעלומת רצח, המסתבכת ומסתעפת על פי מסורת הז'אנר. אבל הערך המוסף האמיתי פה הוא היומיום של פנג'אב, הסיקית ברובה, שאפשר ממש להריח אותו מכל פריים. העוני, הפשטות, תאוות החיים. מרתק ממש.