1. מבחינתי, לפחות בטור שלי כאן, הדבר החשוב והדחוף ביותר שהתרחש השבוע הוא הדיון המיוחד שקיימה בתוך הפגרה השדולה למען הלומי הקרב של הכנסת, בעקבות התאבדותם של שני לוחמי צה"ל שלקו בהלם קרב - בר כלף ואור דוניו ז"ל. זה חשוב ודחוף מבחינתי, גם כי נציגי צה"ל לא נכחו בדיון הערכי והחשוב הזה (מדובר צה"ל מסרו לי שהצבא לא הוזמן כלל וכי היו שמחים להגיע), וגם משרד הביטחון הסתפק בנציגים זוטרים. לדיון כזה צריכים היו להגיע לפחות ראש אכ"א ומנכ"ל משרד הביטחון, ולו כדי להפגין מחויבות, אחריות, הזדהות, תמיכה, נכונות, מאמצים ובעיקר יחס והבנה.
המחזה של בן גביר במדי מג"ב היה בעיקר מכמיר לב
בדיון בשדולה בראשותו של ח"כ מיכאל ביטון דווח על 20(!!!) נפגעי הלם קרב ששלחו יד בנפשם מאז שהצית עצמו איציק סעידיאן. דווח על קשיים משמעותיים להתנהל מול אגף השיקום במשרד הביטחון, ועל הקושי לחזור לאחור למפקדים דאז ולאסוף ראיות כדי לבסס תביעה להכרה.
ייאמר מיד כי משרד הביטחון בראשות בני גנץ הוביל רפורמה רחבה ומתוקצבת בשם "נפש אחת", המתנהלת ומתרחבת גם תחת השר יואב גלנט, אולם נראה שהיא איננה מצליחה להכיל את כולם. נפגעי הפוסט־טראומה והלומי הקרב הם פצועי צה"ל שקופים. הם לא מתניידים בכיסאות גלגלים, לא על קביים וללא צלקות גלויות. לכאורה, אנשים חיים, אבל משהו בתוכם מת.
עוד קראתי השבוע בדמעות דיווחים על כך שאיציק סעידיאן הגיע השבוע בעצמו ובגפו לביתו של שר הביטחון בעמיקם כדי לבקש ממנו לסייע בפתרון קבורתו של בר כלף ז"ל. סעידיאן לא הצליח להיפגש עם השר, המאבטחים לא נתנו לו להתקרב. אני מניח שגלנט לא היה בבית או שלא היה מודע לכך, שכן אני מכיר אותו ובטוח שהיה פוגש מיד את סעידיאן ואף מסייע לו ולעניין. בכל מקרה, הוא בהחלט צריך להתקשר לסעידיאן ולהודות לו על היוזמה האזרחית והמאמץ - ולתדרך את מאבטחיו.
בקרוב ימלאו 50 שנה למלחמת יום הכיפורים. נחזור אל המראות, אל הקולות, אל זעקות השבר של הלוחמים במעוזי התעלה, אל השכול והפצועים והטראומה שתעורר בוודאי לוחמים ותיקים, שיבינו שהם בעצם בפוסט־טראומה. ככל שהמודעות לנושא מתפתחת, ככל שהרפואה מכירה בנפגעי הלם קרב ופוסט־טראומה - כך ילך ויגדל האתגר של משרד הביטחון ושל צה"ל, שאיננו יכול להסתפק בכך ש"הנושא בטיפול משרד הביטחון" ושהוא מחויב לדאוג וללוות את לוחמיו ופצועיו עד אחרית ימיהם. יצטרכו כנראה תקציב נוסף, יידרש מאמץ לאומי – אבל אין ברירה ואסור שתהיה בעניין זה.
ובינתיים, מוזמנים נפגעי הלם קרב ובני משפחותיהם להיעזר בעמותה קטנה וחשובה שמובילים האלוף (במיל') רוני נומה ולילך פלנר, ושמה "מגן שותפות ישראלית" - שמאתרת נפגעים, מלווה אותם ומסייעת להם לקבל הכרה מוסדית ולהסתייע באנשי מקצוע.
2. השבוע החל מחזור הגיוס של אוגוסט 23', ואל הבקו"ם הגיעו הנערים שהופכים ללוחמים, מלווים בהורים מבולבלים, חוששים וחלוקים בדעותיהם, כמו כל ההורים בכל עת, אבל הפעם קצת יותר, על רקע המחלוקת הקורעת את העם. בין המתגייסים האחיין שלי דביר בניהו, שהתגייס להנדסה הקרבית ושאת ברכת הדרך נתתי לו בארוחת ערב עם המבורגר עסיסי כמו שהוא אוהב. איחלתי לו ולחבריו שייצאו לשלום וישובו בשלום.
אל הבקו"ם הגיע גם הרמטכ"ל, רא"ל הרצי הלוי, לשוחח ולברך את המתגייסים. הוא דיבר איתם בכנות ובישירות על המחלוקת הגדולה שמטלטלת את החברה הישראלית, על המחלוקת הפוליטית ועל אתגרי הצבא. ידידי הסופר מירון איזקסון כתב השבוע מאמר קצר ועצוב ב"מקור ראשון", שהתמקד בעיניו של רא"ל הרצי הלוי, המשדרות עצבות ותוגה. ואכן, מעולם לא היו המשקולות המונחות על כתפיו של הרמטכ"ל כה כבדות כמו אלו שעל רא"ל הלוי, לא מעט בגלל היקפם ועוצמתם של האיומים שסביבנו וההתרעה על מלחמה אפשרית בצפון ולא רק שם - אבל בעיקר בשל המשבר הפנימי העמוק בישראל וההשלכות שלו על הצבא. זה מותקף בברוטליות מימין ומתוך הממשלה ומהמחאה המעודדת הפסקת התנדבות, באופן שפוגע בלכידות הצבא ובכשירות המבצעית ברמה שטורדת את שנתו של הרמטכ"ל.
רא"ל הלוי וחברי המטכ"ל שלו עושים מאמצים עילאיים לשמור על הרוח ועל השגרה בתנאים קשים מאוד. לא ייאמן שהרמטכ"ל לא מצליח לפגוש את ראש הממשלה ונאלץ להתכתב איתו; שאלופים נשלחו לכנסת לתדרך שרים שלא מצאו זמן להיפגש איתם; שראש אמ"ן ומפקד פיקוד המרכז מותקפים באופן אישי מגורמי קואליציה כ״תומכי ערבים״; ושהגנתו של ראש הממשלה כמעט איננה קיימת, וזו של שר הביטחון רפה ומאוחרת.
ומול המציאות העגומה הזאת, כל שנותר לי לעשות הוא לפנות מכאן בשמכם לרמטכ"ל הרצי הלוי ולומר לו "חזק ואמץ, המפקד". נסה לעסוק בעיקר ובחשוב, עם כל המגבלות והאתגרים. עוד יבואו ימים טובים. עוד יעלה חיוך על פניך.
3. וכשמחזור אוגוסט 23' צועד בסך אל היחידות והגדודים, מתנהל ברקע הקרב בין הסיעות החרדיות לראש הממשלה על העברת החוק להשוואת מעמדם של לומדי התורה לזה של חיילי צה"ל. חוק לפטור גורף וחסין בג"ץ, כפי שהבטיח מזכיר הממשלה לחרדים, והכרה בזכויותיהם כלומדי תורה. לא פחות. מהמקפצה ולאור היום.
את החוק אמור להביא לממשלה ולכנסת שר הביטחון גלנט. אם יורשה לי להמר – זה לא יקרה. שר ביטחון שיביא חוק כזה לא יוכל להיות עוד שר ביטחון. אולי יישאר בחדרו בקריה, אבל יאבד את האוטוריטה והלגיטימיות בקרב הפיקוד העליון בעיני המפקדים, הלוחמים, ההורים, המשפחות השכולות, נכי צה"ל והציבור.
איך אני יודע שגלנט לא יעשה זאת? אני יודע היכן גדל והתחנך, היכן שירת, ממי למד סדר עדיפויות וממלכתיות ואילו ילדים מאזנים יש לו בסלון הבית.
4. ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו שהו בתוך "קפסולת נופש" במלון ריק בנווה אטי"ב, מוקפים במאבטחי שב"כ במעגל ראשון, שוטרי מג"ב במעגל שני, שוטרים במעגל שלישי, מכת"זיות במעגל רביעי ומוחים במעגל חמישי, מנועים מלצאת לטייל במעלה גמלא או בקצרין, כמו שהם רגילים, והסתפקו בביקור בבסיס צבאי סגור בחרמון.
וכך, בעוד הם "נופשים" (איזו חופשה זו, לעזאזל?) בתוך מלון שאין לו היתרים, ובתוך יישוב שעותר לבג"ץ נגד העוצר שהוטל על התושבים, ילדיהם ואורחיהם, ובעודו "נופש" עם רעייתו, הצליח שר האוצר בצלאל סמוטריץ' להטביע חותם על ממשלתו של נתניהו, כרטיס ביקור וחלון ראווה של גזענות. ממש כך.
סמוטריץ' מחרים ערבים. לא מעביר להם תקציבים להשכלה גבוהה בירושלים, לא מעבירים תקציבים לרשויות ערביות ועמיתו איתמר בן גביר מתיר לח"כים יהודים לבקר עצורים חשודים ברצח פלסטיני, אך לא מאשר ביקור דומה לערבים.
סמוטריץ' עובד בשני ערוצים: הראשון - "שליחות אלוקית" לקדם את עליונות הגזע היהודי, להמאיס את מדינת ישראל על ערבים ישראלים ולקדם סיפוח של הגדה. השנייה פרקטית יותר: להיערך לבחירות הבאות ולהראות שהוא ימין אמיתי, ואילו הליכוד ונתניהו ממש לא.
סמוטריץ' לא הסתיר את עמדתו הגזענית עוד כשקבע כי הוא מתנגד שאשתו תלד באותו חדר עם ערבייה. השאלה היא כיצד נתניהו מאפשר לסמוטריץ' להפוך את ישראל למדינת אפרטהייד, למדינה גזענית, ולהרחיק אותנו מחבר העמים הנאורים ואת נתניהו מוושינגטון, אבו דאבי וריאד.
נתניהו נראה סחיט מתמיד, לא שולט, ידיו לא על ההגאים. שריו ושרותיו מבינים ושותקים. ראשי הערים של הליכוד, העומדים לבחירות, זועקים וזועקים, אבל סוכת המציל ריקה.
5. למרות העובדה שאת נעוריי ובחרותי העברתי על גבי הקבינה של מכשיר האֶפרון (הידוע גם בשם מיכלסון) בקטיף אבוקדו במטעי הקיבוץ, הרי שרק ב־15 השנים האחרונות התחלתי להתאהב בפרי המדהים הזה, שאנו קוראים לו במשק "הזהב הירוק".
בשבוע שעבר אכלתי את פרי הקטיף האחרון של העונה מזן "ריד" (לא רע), ואני מבקש להזהיר אתכם מפני הזן "גליל" שפותח את העונה החדשה, שכן הוא דקיק, מימי ופחות טעים. בטח בגלל אלה שקוטפים ומשווקים אותו מוקדם מהרצוי. אני ממליץ לכם לדחות סיפוקים ולחכות לזן "אטינגר" עם הקליפה הדקה, המרקם השמנוני והטעם השמיימי שיגיע לקראת מחצית ספטמבר. שווה לחכות.
שבת שלום.