בעולם אידיאלי, ביקום המקביל שקיים בעיקר בחלומות של ראש הממשלה, היה בנימין נתניהו עסוק היום במהלכים מדיניים גדולים. בכתיבת עמודי היסטוריה שייחתמו על שמו. לא בכדי הראיון האחרון שלו באנגלית, הפעם לאתר הכלכלי בלומברג, חולק לשניים. ענייני הרפורמה המטרידים, המעצבנים אך ההכרחיים – לחוד, כשיתר הזמן הוקדש לענייני המדיניות, ובמרכזם הסיפור הגדול של המאמץ האמריקאי להוביל להסכם נורמליזציה בין ישראל לערב הסעודית.
"לפקח על ממשלת ההפיכה": ביקורת מפתיעה משמאל על ההסכם הצפוי עם סעודיה
"סעודיה הייתה המדינה הכי אנטישמית": לקראת מהפך במזרח התיכון?
אומנם אלה דווקא האמריקאים שמובילים את המהלך, חרף הקשיים הידועים והדרישות הגבוהות למדי שמציב יורש העצר הסעודי והמנהיג בפועל מוחמד בן סלמאן, אך אין מעוניין כמו בנימין נתניהו בהתקדמות המהלך במסלול הסעודי.
מהרגע שקמה ממשלת נתניהו השישית ועד עצם היום הזה, כל התוכניות המדיניות הגדולות של ראש הממשלה נדחו או ירדו מהפרק – לרוב כתוצאה מפעילות שרי ממשלתו ואמירותיהם. נתניהו, שבשנה וחצי שלו באופוזיציה חלם לחזור למשרד ראש הממשלה בתור המדינאי שימשיך את תנופת הסכמי אברהם, נאלץ לעסוק בעניינים לגמרי אחרים, לכבות שריפות, להתמודד עם השלכות הרפורמה המשפטית, להרגיע, להצטדק – והרבה פחות ליזום.
הוא חווה אכזבה אחר אכזבה בתחום המדיני, שבעה חודשים מחזרתו לתפקיד הוא טרם הצליח לבקר באף מדינה של הסכמי אברהם. ביקורו ההיסטורי באיחוד האמירויות בוטל בגלל עליית איתמר בן גביר להר הבית, ועד היום לא נקבע מחדש.
מאותן הסיבות גם שרי הממשלה סופגים ביטולים ודחיות ביקורים. שר החוץ אלי כהן, שאמור היה לחזור מביקורו (ההיסטורי) בבחריין, נאלץ אף הוא לשלם מחיר עבור עלייה נוספת שך בן גביר להר הבית. בינתיים הביקור של כהן תואם מחדש לתחילת ספטמבר, ולשר החוץ נשאר רק להתפלל שעד אז השר לביטחון לאומי, או מי ממפלגתו, לא ייצרו אירוע שיוביל לביטול נוסף.
שלוש שנים אחרי חתימת הסכמי אברהם, החברים החדשים של ישראל מצננים את היחסים והמסר חודר גם אל תוך השיח המתנהל בין וושינגטון לריאד. בן סלמאן צוטט השבוע בדיווח שפורסם בעיתון האמיריקאי היוקרתי "וול סטריט ג'ורנל" אומר ליועציו: "לא מעוניין בהסכם שלום מלא עם ישראל, כמו שעשו האמירויות, לא ארוץ לנורמליזציה לנוכח הממשלה הקיצונית בישראל".
אפשר בהחלט להבין את ההיגיון של יורש העצר הסעודי, ובאותה מידה – ניתן לטעון כי בן סלמאן עושה טעות היסטורית כאשר הוא דוחה את קידום הנורמליזציה עם ישראל דווקא מול נתניהו ודווקא בעת הזאת. ערב הסעודית עומדת מול חלון הזדמנויות של פעם בחיים, שעתיד להצטמצם ואולי אף להיסגר בהמשך. זאת מפני שכיום נתניהו זקוק מאוד להישג מדיני בסדר גודל של ההסכם עם ריאד. מה שראש הממשלה מוכן לתת תמורת הסכם מסוג זה – ספק אם יתקרב לתמורה שממשלות ישראל הבאות יהיו מוכנות לתת בעתיד.
בינתיים ישראל בכלל לא חלק מהמגעים. נתניהו, הנופש בימים אלה בצפון הארץ, מתבונן מהצד על המתרחש במסלול שבין וושינגטון לריאד, ויכול רק לחלום על שינוי המסלול הפנימי אצלו בבית. שינוי שיאפשר לו לצאת מסיוט הרפורמה והמחאה שבו הוא חי בחצי השנה האחרונה.
מות קדושים
ראש הממשלה אולי נהנה מהשקט היחסי, הקצר והחולף של אמצע אוגוסט, אך הוא ושאר השחקנים במערכת הפוליטית יודעים כי הרעש והטירוף יחזרו בקרוב, ואולי אף יעלו מדרגה. לא רק בגלל היעד הבא שהקואליציה סימנה לה בנתיב הרפורמה המשפטית – חקיקת חוק הרכב הוועדה לבחירת שופטים, אלא נוכח העובדה כי הסיוט הקואליציוני הבלתי נמנע – החוק שיפטור מגיוס צבאי את בני הישיבות – לא ימתין עוד על המדף. הפעם נגמרו הדחיות והתירוצים, ובעיקר תמה הסבלנות של החרדים.
נושא הגיוס דורש פתרון, והפרטנרים החרדים של הליכוד הבהירו לנתניהו באופן שלא משתמע לשתי פנים: שבעה חודשים שתקנו ויישרנו קו. תמכנו בכל ענייני הרפורמה המשפטית, אף שהיא לא בדיוק הנושא שמעניין אותנו. הפגנו נאמנות, והפעם תורך. או שנושא הגיוס יטופל בהקדם וביסודיות, או שהמדינה תלך לעוד בחירות. לא מן הנמנע שאחרי הבחירות הבאות נעדיף לתמוך בבני גנץ, שאיתו יש לנו שיח טוב ורצוף וגם מתווה השירות הישראלי שלו מקובל עלינו.
נתניהו שומע את המסרים, והם מטרידים אותו. הפעם זו לא רק הפרנויה הפוליטית המובנית בו שגורמת לו להילחץ נוכח איומים קואליציוניים, אלא בעיקר כי ראש הממשלה מבין את מורכבות המצב שנוצר.
המפלגות החרדיות, ובראש ובראשונה יהדות התורה, הגיעו לשלטון בתוך "גוש הימין" לא כדי לצמצם את עילת הסבירות או לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים, ואפילו לא כדי לכונן שלום עם סעודיה.
בין כל בעיות המגזר החרדי (וישנן לא מעט כאלה), הסדרת מעמד בני הישיבות, רצוי במתכונת הכי ידידותית שתסדר להם פטור מגיוס צבאי ללא מכסות, קנסות וסנקציות –עומדת בראש סדר העדיפויות מאז ביטול חוק טל ועד עצם היום הזה.
הפעם הפוליטיקאים החרדים דורשים פתרון אולטימטיבי, לא עוד פלסטר זמני ששוב ייפסל בבג"ץ בטענה לאי־שוויון. התוכנית הסדורה, שאיתה הם נכנסו לממשלה (חוק גיוס שהוא תיקון חוק שירות הביטחון, פלוס פתרון חוקתי שיגן על החוק בפני בג"ץ וימנע פסילה נוספת), התפוררה להם מול העיניים תוך כדי תנועה.
הרבה טענות נשמעות בתוך הקואליציה בדבר הנזק שנגרם לשלל התוכניות והסוגיות הגדולות בגלל אירוע הרפורמה והמחאה נגדה. עבור החרדים, הנזק הגדול של סערת הרפורמה נובע מחיסולו של כל פתרון משפטי שעליו בנו מלכתחילה. פסקת ההתגברות, שאותה משה גפני דרש בזמנו כתנאי להקמת הממשלה, ירדה סופית מהפרק אחרי שראש הממשלה הכריז לאחרונה בכמה ראיונות לתקשורת הזרה כי השינויים הדרמטיים בתחום המשפט יסתיימו בחקיקת החוק שישנה את הרכב הוועדה לבחירת שופטים. קרי – פסקת ההתגברות מתה מות קדושים.
חוק יסוד "לימוד תורה", שהוא הפתרון החלופי שגובש למקרה של חוסר אפשרות לחוקק את פסקת ההתגברות, התברר כאסון המאיים על הקואליציה ולא כפתרון.
עושה רושם שהחרדים גם הפנימו את אמירותיהם של אנשי האופוזיציה ומובילי המחאה. אם ינסו לקדם את חוק יסוד "לימוד תורה" במתכונתו המלאה, הכוללת את הסעיף המשווה בין לימוד תורה לשירות צבאי – בני ברק תבער. מה שראינו עד כה בשיאה של המחאה בקפלן ייראה כמשחק ילדים לצד מה שיקרה בבני ברק. גם בליכוד מבהירים חד־משמעית כי אין ולא תהיה תמיכה בסעיף המשווה בין לימוד תורה לשירות בצה"ל.
בצר להם, פנו החרדים לראש המחנה הממלכתי, והרעיון שהועלה בפני אנשי גנץ היה תמיכת מפלגתו במתווה גיוס שיהיה מקובל עליהם. בכך יורד מהפרק איום העתירות לבג"ץ, כי הרי למה לפסול את מה שחוקק בהסכמה רחבה.
המקורות ביהודת התורה מספרים כי גנץ ואנשיו סירבו לפתור נקודתית את בעיית הגיוס. "גנץ לא ישמש בשבילכם חמורו של משיח ולא יפתור לכם את הבעיה שנתניהו לא מסוגל לפתור עבורכם" – נאמר באותן השיחות. על כן, המתח הפנים־קואליציוני הולך וגובר. החגים מעבר לפינה, ומיד לאחר מכן המערכת הפוליטית תחזור לעבוד, ונראה כי עבור הקואליציה צפוי כנס חורף קשה ומורכב במיוחד.