מרבים להשוות בימים אלה את המשבר שבו שרויה ישראל למחדל יום הכיפורים. לא מפאת עצם ההתרחשות, שהרי קיימים הבדלים מהותיים בין שני האירועים הדרמטיים. ההקבלה נעשית בשל עומק הסכנה הנשקפת לחברה הישראלית וליציבותה של המדינה, כמו זו שנשקפה לה באותה מלחמה.
בשנה האחרונה ביליתי שעות רבות במחיצת מידע מהימים ההם. קראתי עדויות, צפיתי בחומר מצולם והאזנתי לעשרות שעות של שידור רדיופוני. בקרוב ייצא לאור ספרי, העוסק בהתרחשות מסוימת הקשורה במלחמה, ותשודר תוכנית רדיו שעשיתי במלאות לה 50 שנה. יש הרבה מאוד הבדלים בין ישראל של שנת 1973 לישראל כיום. אבל דבר אחד לא השתנה: היחסים בין הפוליטיקאים לצבא במצבי דחק קיצוני מזכירים, כאז כן היום, מנגנון השמדה עצמית.
בין עשרות שעות השידור ששמעתי מאותם ימים, מצויה מסיבת העיתונאים הידועה של הרמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר ביומה השלישי של המלחמה. ביום שני, 8 באוקטובר בערב, הגיע דדו לבית סוקולוב שבתל אביב. אחרי יותר מיומיים שבהם לא עצם עין, ניצב מפקד הצבא הישראלי בפני התקשורת העברית והזרה, ובמשך חצי שעה תיאר את מהלך הקרבות מנקודת מבטו. אינני זוכר את האירוע בזמן אמת, הייתי אז ילד. אני יכול רק לדמיין כיצד נראתה ישראל הקטנה באותו ערב. המיליונים המעטים שחיו כאן, בהם צברים, ניצולי שואה, עולים מארצות המזרח, אזרחים ערבים שקולם לא נשמע, יהודים חרדים, נשים ומעט הגברים שלא נלקחו לחזית - כולם הטו אוזן לרדיו או צפו בטלוויזיה כי היו צמאים לשמוע מהחייל מספר אחת מה המצב בחזית. האם קרוב הרגע שבו נושמד, או שמא נס יקרה לנו בסוכות הבעל"ט.
האזנתי להקלטה שלוש פעמים ולא אמרתי די. לכאורה, מה כבר יש בה. דדו אינו המצביא הראשון שדיבר אל עמו בזמן מלחמה. דווקא בגלל פשטותו, זהו מסמך מרתק. חיפשתי חרדה בקולו, רגע של היסטריה קלה, אולי איזה רעד בקול שיחשוף את תמונת הקרבות המחרידה. דדו ידע אותו ערב את מצבה האמיתי של החזית. ידע על המעוזים שקרסו בזה אחר זה, הגייסות המצריים שתפסו שטחים ממזרח לתעלה ומאות הטנקים הסוריים ששטפו את רמת הגולן. אבל אף שהיה תשוש וחבול, מפקד שצבאו סובל מנחיתות איומה ומגן בקושי על מאחזיו, הוא שמר על קור רוח.
אינני יודע אם התכונן לכך ביודעין או שהופעתו הייתה תוצאה של כישרון ספונטני. יצא שבהודעתו הקצרה הוא אמר בדיוק מה שצריך היה להגיד. הוא לא האשים איש ולא הזכיר מחדל או טעות. הוא שיבח במילים חמות את הכוחות הסדירים על עמידתם מול המתקפה המצרית והסורית. "הכוחות התוקפים, הצבא הסורי והמצרי, היו עדיפים מאוד", פתח דדו, "כתוצאה מזה, בשלב הראשון של ההתקפה, היו להם הישגים. הם הצליחו לחדור לרמת הגולן ולחצות את תעלת סואץ. הכוחות שלנו בלמו ביעילות רבה מאוד והסבו אבידות גדולות לאויב. הצבא הסדיר לחם בצורה בלתי רגילה".
אחר כך פנה לתת שביב תקווה: "בזכות הלחימה הזו הצלחנו לבלום את ההתקדמות של שני הצבאות. בינתיים התגייסו המילואים. הבוקר עברנו להתקפת נגד. אני יכול לספר לכם בשמחה כי התקפת הנגד מצליחה. הצלחנו להדוף את הצבא הסורי מרמת הגולן. כוחותינו בתעלה פתחו אף הם בהתקפת נגד, והתחלנו בהשמדת הצבא המצרי. זהו קרב רציני, אבל אני שמח לומר לכם היום שאנו כבר נמצאים בתפנית ובהתקדמות".
בסיום דבריו התיר דדו להפנות אליו שאלות. נציג NBC פנה אליו ושאל: "אדוני, כיצד אתה מכנה את המלחמה הזו, מלחמת יום הכיפורים?". ודדו ענה קצרות, תחילה בעברית ואחר כך באנגלית: "מלחמת יום הדין".
יומיים לפני כן, במוצאי שבת, הופיע דיין בפני הציבור. הוא היה הבכיר הראשון שיצא וסיפר לעם בישראל מהי הצרה שנחתה עלינו. גם הוא ידע הרבה מהאמת הנוראה. הוא נאלץ להסתירה, והסתיר כהוגן. סיפר על קרבות בלימה והצלחות של צה"ל לאורך קו המעוזים, ובאחד מרגעי השיא של הופעתו אמר: "אינני חושב שזה היה יום רע עבורנו".
מה יש לספר לציבור כאשר בחזית נופלים מעוזים כל העת בזה אחר זה, ובדיוני החירום שואלים אותך הפוליטיקאים בעיניים פעורות אם מדינת ישראל עומדת בפני שואה. הטקטיקה שאימץ צה"ל הייתה פשוטה. סיפרו אך ורק על הצלחות. בשלב ההוא, שבו האומה עצרה נשימתה בחרדה, לא העזו להאשים איש. הוטלה צנזורה על דיווחים מהחזית, וכתבים שנלוו לכוחות סיפרו על הפלות של מטוסי אויב, שבויים שלקחנו ופיסות קרקע שהחזרנו. דבר לא נאמר על היקף האבידות שלנו, השבויים והישגי האויב. רק אחר שבוע פורסם נתון ראשון, מעורר חלחלה, על מספר ההרוגים – 658 חללים, בהם אלוף אלברט מנדלר.
שבועיים וחצי מפתיחת המלחמה הצליח צה"ל להפוך את הקערה על פיה ולדחוק את המצרים חזרה אל מעבר לתעלה. אלפי חיילים מצרים נשבו, והארמיה השלישית כותרה. גם ברמת הגולן הפליא צה"ל את מכותיו בצבא הסורי וזרע בשורותיו אבידות רבות. זה בא אחרי כמה ימים קשים מאוד, שבשיאם הצליח כוח סורי להגיע אל פאתי הכנרת.
כל זה לא הועיל לדוד אלעזר בוועדת אגרנט. אף שלחץ ערב המלחמה לפתוח במכת מנע ולהפתיע את המצרים והסורים, דרישתו סורבה בידי הדרג המדיני. גולדה אמרה עליו לימים כי באותה מלחמה "דדו הציל את עם ישראל". דדו ולא דיין. למרות זאת, הטילה עליו הוועדה את האחריות לכך שצה"ל נתפס בלתי מוכן, ומצאה כי לא העריך נכונה את הסכנה. הדיינים המליצו להדיחו, ומנגד לא פרסמו כל המלצה בנוגע לפוליטיקאים. דדו הלך הביתה בתחושת עוול. לבו לא עמד במעמסה, ושנתיים וחצי אחר כך נדם. הוא היה בן 50.
אומנם בקרבות היום שאחרי גברו הפוליטיקאים על הגנרלים, אבל הציבור לא סלח להם על כך. בבחירות של 1977 הודח המערך ואת מקומו תפס המהפך. 50 שנה חלפו, והפצע עדיין מדמם. איך אמר דדו בערב ההוא על הערבים? "אנחנו נשבור להם את העצמות". גם העצמות שלנו, של עם ישראל, קצת נשברו באוקטובר 1973.
השבוע, באחת מתוכניות הבוקר של גלי צה"ל, דיברנו אני ועמיתי אמיר בר־שלום על סכנת המלחמה מצפון. ההנחה שהתנחלה בישראל היא כי המצב הכלכלי העגום בלבנון הוא מחסום בפני מלחמה. כלכלתה היא אחת הרעועות בעולם כיום, וככל שחולף הזמן מצבה הורע יותר. הזהרתי מפני קונספציה, והבאתי כדוגמה את אנואר סאדאת. קודמו גמאל עבד אל־נאצר מת בספטמבר 1970 והוריש לו קופה ציבורית מרוקנת. האוצר המצרי התקשה לשלם משכורות אפילו לעובדי מדינה. "אומות העולם הביטו בנו בשמחה לאיד", כתב סאדאת באוטוביוגרפיה שלו. שלוש שנים אחר כך, כאשר מצבו עדיין לא היה מזהיר, יזם נשיא מצרים מלחמה נגד צבא חזק ממנו, מצויד בנשק מערבי, למרות נחיתותו האווירית הברורה. כל זה כדי לשקם את הכבוד הרמוס - אותו כבוד שמבקש לעצמו היום גם חסן נסראללה.
באותם ימים ידענו היטב מיהם אויבינו וידענו כי הם שוכנים בגבולות. היום, עבור חלק מהישראלים, האויב נמצא בתוך הבית. לא היה בהיסטוריה של מדינת ישראל רגע כה נדיר, שבו אויבינו יכלו להשקיף עלינו מהצד ולהגיד לעצמם בלגלוג מה שאמר מנחם בגין כאשר נשאל מי עדיף שינצח במלחמת איראן-עיראק. "אני מאחל", הוא ענה, "הצלחה לשני הצדדים".
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל