לאחר למעלה מחצי שנה של מחאה שלא הייתה כמותה, ומולה הפגנות נגד בהיקף חסר תקדים, מתגבשת ההכרה שישראל בדרך לפיצוץ גרעיני תוצרת כחול־לבן. כי לאחר שהמסיכות הוסרו וטיוח כבר איננו אופציה, ברור כי העימות הזה לא יסתיים בלחיצת יד ג'נטלמנית של הצד שידו תהיה על התחתונה. וגם הניסיונות לסיים את המשבר בלי מנצחים ובלי מנוצחים לא צלחו. ערוצי התיווך נשחקו עד דק והעלו חרס.
"אם העיסוק יהיה בעמדה הפוליטית של המפקדים - לא ננצח בשדה הקרב"
"חייבת להיות פשרה": קריאה מפתיעה בקואליציה בנושא חוק הגיוס
נשיא המדינה, איש תנועת העבודה שנבחר לנשיאות בעזרת נתניהו, הציג בתחילה מתווה גישוש מאוזן, ומיד חש את נחת זרועו התקשורתית של המחנה שממנו בא ואליו הוא מתעתד לחזור. בלית ברירה הוא התיישר עם סביבתו הטבעית ונחפז להציע באופן חגיגי הצעה חד־צדדית שהרסה את הסיכוי שיוכל להתקבל על ידי תומכי הרפורמה כמתווך הוגן.
כך נמנע ממנו להיכנס לנעלי אביו, חיים הרצוג, הנשיא החמישי, שבא מתנועת העבודה, אך בפועל, למען אחדות לאומית, כפה את הרוטציה על שמעון פרס, אף שהוא קיבל יותר מנדטים מיצחק שמיר ב־1984 ולכאורה זכה בבחירות.
גם הניסיונות של משפטנים, אנשי רוח ושוחרי טוב יצירתיים למיניהם עלו בתוהו. בין השאר כי כל צד משוכנע שאין בצד שמנגד פרטנר בעל יכולת להגיע להסכמה הכוללת ויתורים הדדיים שתהיה מקובלת על הצד שלו. המחאה מאמינה שנתניהו לא יכול להעביר פשרה המקובלת על מובילי הרפורמה, ומאידך לראשי האופוזיציה בכנסת אין מעמד של ממש בקרב מובילי המחאה.
נשיאת העליון יכולה אבל לא רוצה. ניתן ללמוד זאת מהתעקשותה להוריד מהשולחן את שאלת הנשיא הבא של בית המשפט העליון. שהרי היא אמורה להבין כי לאחר פסילתו הבעייתית של עמיחי שיקלי, קל וחומר התעסקותו התמוהה בהלכות שוחד שאינו כספי בערעור פאינה קירשנבאום על חומרת העונש בלבד - השופט יצחק עמית יכול להיות נשיא רק בהכרעה כוחנית, כי הסכמה לו לא תהיה.
המשבר המסלים מיום ליום מעלה באוב את התזה המצמררת של נשיא תוניסיה בעבר, חביב בורגיבה שביקר במזרח ירושלים הירדנית ב-1965 וקרא למדינות ערב לבצע תפנית של 180 מעלות ולהודיע על הכרה בישראל. בורגיבה, לאחר שהותקף מכל עבר והוקע כבוגד, הסביר שהצעתו שישראל, הכמהה להכרת שכנותיה, חוגגת עליה, היא בעצם סוכרייה מורעלת שתביא לקריסתה מבפנים. שהרי החברה הישראלית היא חברה מלאכותית מלאת ניגודים שאין לה מכנה משותף מלבד התגוננות בפני האיום הערבי לכלותה. לכן השלום יוביל למלחמת הכל בכל בתוכה.
פחות משנתיים לאחר הצהרת בורגיבה נחתם הסכם מצרי־סורי עם ירדן להשמדת ישראל וחלוקתה בין מצרים, סוריה וירדן (פלסטין יוק – היא הומצאה בעקבות שחרור יש"ע). מה שהוביל לנס ששת הימים, שהוליד אופוריה מלכדת חסרת תקדים. התאהבנו בעצמנו אהבה חסרת גבולות.
אבל עברו 58 שנים מאז הציג בורגיבה את התזה שלו והיא שוב אקטואלית יותר מאי־פעם. שהרי הפוטנציאל של העמקת הקרע הנוכחי מעבר לנקודת האל־חזור, ופירוק אחרוני החישוקים המחברים אותנו ביחד כעם, מונח לפתחנו, ממש מעבר למפתן.
צריך לקוות ולהתפלל שחודש ספטמבר הקרוב לא ייכנס להיסטוריה כספטמבר השחור של הישראלים כתוצאה ממשבר משטרי בעקבות החלטת בג"ץ המאתגרת חוק יסוד.
זרע הפורענות החוקתית נזרע בזילות חוקי היסוד בכנסת ה־23. השימוש הציני בסמכות המכוננת של הכנסת, שהפך את רשימת המכולת של פרטי הסכם הרוטציה לחלק מחוקת ישראל לדורי דורות, היה בכייה לדורנו. הפארסה הזאת פתחה את הדלת לחלק משופטי בג"ץ לנצל את השימוש הנלוז הזה בסמכות המכוננת כדי לסדוק, באמרות אגב, את עמוד התווך של מהפכת אהרן ברק, שעל פיה חוקי יסוד הם מקור סמכות העומד מעל שלוש רשויות הממשל, וככאלה הם אינם נתונים לביקורת שיפוטית.
לפתע, בטפטופי אמרות אגב, נולדה תזה חדשה: חוקי יסוד לא חוקתיים וניצול לרעה של הסמכות המכוננת. לאחרונה, הפכו אמרות אגב אלו, בפי המשנה לנשיאה השופט עוזי פוגלמן, למקור הסמכות לפסילת חוקי יסוד, בינתיים באמרת אגב. זה מזכיר את עלילות הברון מינכהאוזן, שאחז בציציות ראשו ומשך בהן בחוזקה כדי לחלץ את עצמו מביצה שבה שקע.
כך או כך, השאלה מה יחליט בג"ץ, באיזה רוב, וכיצד יגיבו הכנסת והממשלה, מובילה אותנו לשדה לא חרוש, אך ממוקש עד השיניים. ולשדה הזה עם ישראל נכנס מפולג יותר מאי־פעם, תוך שהוא מניף בהתרסה את דגלו שהוא גם הדגל של הצד השני, משוכנע לחלוטין שהצד האחר יצא מדעתו ונחוש ללכת עד הסוף המר של החלום הציוני.
אבל לא רק הדגל הוא אותו דגל. משותפת גם החרדה ממה שהצד השני יעולל. דווקא כמי שהוא לא מהאו"ם, אני יכול להעיד שחבריי - החל בראש הממשלה וכלה באחרון תומכיו - משוכנעים כי המחאה נגד הרפורמה היא תירוץ, והיעד הוא הפלת הממשלה. ולכן המחאה לא תדעך, גם אם נתניהו יודיע שהוא מוותר על הרפורמה בכנסת הנוכחית והממשלה מתעתדת לעסוק בשלוש ורבע השנים עד לבחירות הבאות אך ורק בקידום הסכמי השלום, בבלימת הגרעין האיראני, בטיפול ביצירת פתרונות דיור מגוונים שיותירו את הצעירים בארץ, ובטיפול שורש ביוקר המחיה הגואה.
מצד שני, גם אצל בני שיח משורות המחאה אני מוצא פחד של ממש מהבאות. לשיטתם, הם לעולם לא יגיעו לשלטון בגלל הדמוגרפיה ולכן בית המשפט העליון הוא בבת עינם והם נחושים להגן עליו כמעוז בולם לאידיאולוגיה של הרוב ההולך ומתעצם. בתרגומם של תומכי הרפורמה זה נשמע כמו שהאליטות מעולם לא השלימו עם הלגיטימיות של הימין לנהל את "המדינה שהם בנו ונושאים על כתפיהם". ולכן השליטה ברשות השופטת והעצמת הדומיננטיות שלה על פני הרשויות הנבחרות באופן דמוקרטי, הן תנאי להשלמתם עם "המשחק הדמוקרטי".
בהיתממות מקיאווליסטית הם מסבירים שהשיטה לבחירת שופטים מאוזנת גם ללא רפורמה, כי לממשלה ולשופטים זכות וטו הדדית לגבי מינוי שופטים לבית המשפט העליון. אלא שיש קוץ באליה. מה יקרה כשהליכוד יהיה באופוזיציה. כאשר נציגי הממשלה והשופטים יהיו באותו צד של המתרס וגם יו"ר הוועדה יהיה נציג ממשלת שמאל־מרכז? מה ימנע במצב זה את הצפת בתי המשפט בשופטים של צד אחד שחצי מן הציבור מודר ממנו לחלוטין, או כמעט לחלוטין, כפי שהיה המצב עד עידן איילת שקד?
בנקודה זו מתחיל החלק השני של הטור הזה. אל דאגה, הוא קצר מאוד. כי למרבה הפרדוקס, ככל שהסיטואציה מורכבת יותר, הפתרון פשוט: נכונות הדדית של הצדדים להכיר ולבוא לקראת מה שבאמת מטריד את הצד השני. במקרה שלפנינו: פתרון של סוגיית האיזון במינוי שופטים על ידי האופוזיציה האידיאולוגית כאשר השמאל יהיה בשלטון מצד אחד, מול הקמת ועדה ציבורית שתציע נוסח מוסכם לחוק יסוד ״השפיטה״ והשלמת חוקה מוסכמת לישראל על בסיס מגילת העצמאות בכנסת הנוכחית - שתגן על הדגל וההמנון, על הדמוקרטיה ועל הזכויות האזרחיות השוות לכל שומר חוק.
פשרת הררי, אשר אפשרה לפזר את הכנסת הראשונה בלי לוותר על חלום החוקה, אך תרמה רבות לכאוס המשפטי שבו אנו נתונים, תובא סוף־סוף למנוחת עולמים (פשרת הררי העבירה את הסמכות של הכנסת הראשונה שנבחרה כאסיפה מכוננת, לכנסות הבאות שיחוקקו חוקי יסוד שיאוגדו לבסוף לחוקה).
ובכך, לאחר 75 שנה, תינתק הכנסת סוף־סוף מתפקידה המכונן, והכנסת ה־26 תהיה מה שהייתה אמורה להיות מאז הכנסת השנייה - רשות מחוקקת ותו לא. ולצדה, בית משפט חזק ואיכותי המשקף את כל חלקי החברה הישראלית ואת כל המגוון האידיאולוגי, שיש בו יוצאי פרקליטות, אקדמיה ועו"ד פרטיים. חוקים בלתי חוקתיים ייפסלו, ובא לציון גואל. נמשיך לריב אך בצורה מסודרת ועל פי כללי משחק מוסכמים על הכל.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
[email protected]