זה קרה לפני 20 שנה בדיוק, כשצביקה הדר עלה על הבמה הענקית של גמר “כוכב נולד 1", וזעק: “ערב טוב, ניצנים!". צעקה שנשמעה מכל בית כמעט בשכונה. אני עוד זוכר היטב את עצמי, יושב מול המסך במבט ציני ומודיע לכל מי שמסביבי שמדובר בלא יותר ממשחק טלוויזיה יעיל. הבל הבלים שלא ישפיע באמת על תעשיית המוזיקה. כי הרי איך אפשר להשוות בין מישהו שהתגלה בבת אחת, בתוכנית טלוויזיה שמטרתה היא רק רייטינג, לאומן אמיתי שעשה את הדרך המפרכת וההכרחית, עד שהתגלה. דעה שאחזתי בה בכוח עוד כמה שנים טובות, וממש לא הייתי לבד. כמעט כל התקשורת התייחסה בחשדנות ניכרת לשחקן החדש, הריאליטי המוזיקלי, ולבוגרים הראשונים שלו לא היה קל להשתלב בעולם ה"מסורתי" של הרדיו והעיתונות.
אבל אחרי 20 שנה, כמו ששר האיש שאף אחד לא היה מעז להדיח אותו משום ריאליטי, שמוליק קראוס, העובדות מוכיחות עד כמה טעיתי. הנה מקבץ מקרי, מהראש, של משתתפי ריאליטי שמככבים עד היום במוזיקה הישראלית. נינט, שירי מימון, מארינה מקסימיליאן, עידן עמדי, עומר אדם, יובל דיין, גיא ויהל, נסרין קדרי, עדן בן זקן, הראל סקעת, לי בירן, רוני דלומי, בניה ברבי, ים רפאלי, נטע ברזילי, תמיר גרינברג, אלה לי להב ועוד ועוד. בשתי מילים, יצאתי פיתה. קשה לדמיין את המוזיקה הישראלית בלי ההזרמה השוטפת של כוכבים חדשים שבקעו מהתוכניות האלה, שכללו גם את “דה וויס", “אקס פקטור" ו"אייל גולן קורא לך".
מצד שני, יגידו המקטרגים, על כל שם מוכר כזה יש לפחות עשרה מתמודדים שאיש כבר לא זוכר. כולל כאלה שהגיעו למקומות הגבוהים ביותר. ושוב, הנה רשימה מקרית לגמרי של זוכים ופיינליסטים: יהודה סעדו, בעז מעודה, מיכאל קירקילן, חגית יאסו, אור טרגן, כרמל אקמן, קטלין רייטר, לינא מח'ול, אופיר בן שטרית, ניצן שייר, עמית שאולי, רוז פוסטנס, גיא יהוד ועוד ועוד. כל השמות האלה כיכבו בשלישיות הגמר. חלקם גם זכו. לרגעים ספורים, הם היו האנשים הכי מדוברים במדינה. והנה, נשכחו כמעט כלא היו.
יותר מזה. במרוצת אותן 20 שנה התגלו גם הרבה כוכבים אחרים, שלא הגיעו מתוכניות ריאליטי מוזיקליות. ע"ע חנן בן ארי, יסמין מועלם, סטטיק ובן־אל ורבים אחרים. אז אפשר אולי לטעון שהמערכת “הישנה" ממשיכה לייצר כוכבים גם בלי התיווך של מסרונים ותוכניות פריים טיים. ואולי אפילו מבשלת אותם באופן ארוך ונכון יותר.
ואני סבור, בחשיבה שבדיעבד, שבסופו של דבר כל הדרכים מבוססות על אותם כללים. כלומר, המוזיקאי שפורץ לתודעה חייב להצטייד בשני מרכיבים בסיסיים, פרט לכישרון, כדי לשרוד לאורך זמן: מבנה אישיות מאוד ספציפי, שמאפשר לו לעמוד בלחצים ובעליות והמורדות המטורפים של המקצוע הזה, ומעטפת תמיכה נכונה של משפחה ואנשי מקצוע. זה נכון לבוגר ריאליטי, אבל גם לכל אומן בתחילת דרכו. כי כשחושבים על זה, גם חלק ניכר מהאומנים שפרצו באופן ה"מסורתי", עברו בבת אחת מאפס למאה. נאמר, קרן פלס ומירי מסיקה אומנם למדו ברימון, אבל הפכו לכוכבות כמעט בן לילה בזכות להיט ראשון ברדיו. זה מבלבל ומאתגר לא פחות מזכייה בריאליטי. ולראיה, גם בעולם “הרגיל" יש לא מעט אומנים שרשמו פתיחת קריירה מצליחה, ונעלמו מהר מאוד. זה טיב המקצוע.
טשטוש הגבולות הזה, שבין הריאליטי המוזיקלי לעולם המוזיקה ה"קונבנציונלי", נובע מעוד התפתחויות. קודם כל, תוכניות הטלוויזיה כבר מזמן לא מתבססות על כישרונות גולמיים שמתגלים במפתיע בקניון בפריפריה. הסקאוטרים שלהן בודקים בחממות מוכחות כמו להקות צבאיות, או רימון, וחלק מהמתמודדים מגיעים לתחרות כשהם כבר מבושלים היטב. מהעבר השני, הרשתות החברתיות - ובייחוד הטיקטוק - יצרו מסלול עוקף ריאליטי. כזה שבו אתה יכול להפוך לכוכב בזכות קטע של דקה וחצי. בהשוואה לכוכבים החדשים האלה, מי שנאלץ לעבור עונה שלמה של תוכנית ריאליטי נראה פתאום כמו אומן מיוסר, המתבשל באטיות על אש קטנה.