נדמיין שיש רצון ממשי לסיים את המשבר שישראל שרויה בו. נדמיין שזה רצון הרוב, ונדמה שזה אכן רצון הרוב. נשאר הוויכוח על הפרטים. כלומר, על השאלה כיצד מסיימים אותו. איזה סוג של הסדר או הסכמה יכול להביא אותו ממצב של רתיחה למצב של רגיעה.
בכיר לשעבר במערכת הביטחון: "נתניהו וחבורת המשיחים, הרמתם יד על הסיפור הציוני"
ונשים בצד את המתפשרים רק לכאורה. כלומר, את אלה שאומרים ״פשרה זה להעביר את כל הרפורמה המקורית ואז להפסיק״, או את אלה שאומרים ״פשרה זה שנתניהו יתפטר והממשלה תתחלף״. נתחשב רק במי שמוכנים לפשרה שיש לה היתכנות כלשהי, ושמשמעותה ברורה: הממשלה ממשיכה לכהן ולחוקק. חקיקת רפורמה מרחיקת לכת, שיש לה השפעה על כללי המשחק הדמוקרטי, לא נעשית אלא בהסכמה. מה חוץ מזה צריך לקרות?
לשאלה הזאת יש שתי תשובות עקרוניות. הראשונה – כלום. בזאת מסתיים המשבר. השנייה – הרבה מאוד. סיום המשבר הוא הזדמנות שיש הכרח לנצל כדי לערוך שינויים מפליגים במרחב הציבורי הישראלי. אם להיאחז באמירות מן העבר, התשובה הראשונה מתאימה למה שאמר פעם משה (בוגי) יעלון על הרקטות של חיזבאללה בלבנון, שצריך ״לתת להן להחליד״. התשובה השנייה מתאימה למה שאמר פעם נשיא ארה״ב דווייט איזנהאואר: ״אם אינך יכול לפתור בעיה, הגדל אותה״.
התשובה הראשונה, לא לעשות כלום, מלבד השקטה של המים הסוערים, היא תשובה שמאחוריה הנחה אופטימית: ישראל נקלעה למשבר כמעט אקראי בגלל צירוף נסיבות משונה. לבנימין נתניהו הייתה רק אופציה אחת להקמת קואליציה, שהוא לא יכול לנהל ביעילות, יריב לוין וכמה מחבריו התגלו כנוקשים ונחושים יותר מכפי שהיה נדמה, האופוזיציה חשפה שיניים של נמר אחרי שהיה מי שחשב שהיא חתול, וכן הלאה.
התקלה הולידה משבר, הולידה זעם מסוכן, שלא מאפשר לעשות שום צעד ממשי כל עוד הוא בתוקף. לכן, מוטב לא לעשות כלום. רק להרגיע. לתת לזעם לשכוך, לחיים לחזור למסלול, למפגינים להתרגל מחדש לשגרה, לקואליציה לחשב מחדש את עוצמתה. לנסות לשכוח את מה שהיה כאן בשנה האחרונה, ולבחון אם היה באמת אירוע שישראל הידרדרה אליו בלי הצדקה אמיתית, בלי עילה יסודית.
התשובה השנייה – לעשות הרבה מאוד – מתבססת על הנחה הפוכה. מה שיש כאן איננו תקלה. הוא עדות לבאג במערכת. הוא עדות לבעיה מהותית שאם לא תטופל, תוביל לעוד ועוד משברים חמורים כמו זה - ואולי יותר מזה. היא מתבססת על הנחה שכדי למנוע משברים בעתיד אי אפשר להסתפק בהרגעה, בהפסקת אש או בהודנא, אלא יש צורך למצות את ההזדמנות כמנוף לתיקון, להסכם שלום בר קיימא.
הנה, כאן משתרבב לזיכרון עוד ציטוט מוכר של פוליטיקאי אמריקאי, רם עמנואל, שהציע ״לא לתת למשבר חמור להתבזבז״. אם כבר יש משבר, בואו ננצל אותו. איך ננצל אותו? גם מכאן מתפצלות כמה דרכים. אפשר לנצל להסדרים קטנים, כמו העברה של חוק יסוד "החקיקה", כהצעתו של השופט לשעבר אהרן ברק. אפשר לנצל להסדרים קצת יותר גדולים, כמו חקיקה של ״חוקה רזה״, כהצעתו של הפרופ׳ ידידיה שטרן, או חוקה רזה קצת יותר שמנה, כהצעתם של פרופ׳ יניב רוזנאי ועורכת הדין דינה זילבר, או להעברת חוקה ממש, כפי שהציע, אם כי לא ברור עד כמה ברצינות, יאיר לפיד.
חזון החוזה החדש
או שאפשר לנצל אותו להסדרה מחדש של כללי המשחק במרחב הציבורי בשאפתנות שמרחיקה לכת הרבה מעבר לחקיקה. נדמה שזה מה שרוצים המפגינים ברכבת הקלה בתל אביב ביום שישי. הם רוצים, כך אמרו, שהרכבת תפעל בשבת. עד כדי כך רוצים, שהפגינו, וכבלו עצמם, והתבצרו, והתקוטטו עם שוטרים. מחזה מוזר: מה שעד לפני חצי שנה היה בגדר תביעה מהשפה ולחוץ, נעשה לפתע דחוף עד כדי השתטחות על הרצפה וגרירה על ידי שוטרים.
כי אומנם כבר הרבה שנים יש רוב בעד תחבורה ציבורית מסוימת בשבת, אבל צריך לומר את האמת: זאת מעולם לא הייתה דרישה מעשית מגובה בנחישות חברתית ופוליטית. הרוב החילוני והמסורתי אמר לסוקרים שהוא בעד תחבורה, והנציגים שלו בכנסת ויתרו על האפשרות הזאת כדי שיוכלו לעשות דברים אחרים. פעם זה היה כדי להקים קואליציה עם המפלגות החרדיות, פעם זה היה כדי להקים קואליציה עם ימינה של נפתלי בנט, פעם זה היה סתם כי יש דברים יותר חשובים. תחבורה ציבורית בשבת הייתה סוג של ססמה ריקה מכוונה. נושא להתלונן עליו מעת לעת, בלי לתעדף אותו בשום רגע נתון כעניין מהותי שיש להילחם עליו.
וגם את זה צריך לומר: כל מי שמגלגלים עיניים בתימהון על כך שהרכבת הקלה בגוש דן לא פועלת בשבת הם או ישראלים עם זיכרון מאוד קצר, או ישראלים עם יכולת הדחקה גבוהה, או ישראלים שמדברים לגמרי מפוזיציה. בשום רגע, בשום תסריט שאפשר היה להעלות על הדעת עד לפני כמה חודשים, הרכבת הקלה לא הייתה אמורה לפעול בשבת. זה לא שתוכננה רכבת בשבת ובאה הממשלה הרעה וביטלה אותה. זה לא שהיה הסכם על הפעלת הרכבת בשבת ומישהו עכשיו חוזר בו מההסכם. זה לא שהייתה תוכנית מסודרת, רצינית, להפעלה בשבת, שמישהו מסרב להוציא לפועל. הרכבת הוקמה כאשר ההקשר החברתי ברור – תחבורה ציבורית אינה פועלת בשבתות. לא האוטובוסים (למעט חריגים), לא הרכבות, גם לא הרכבת הקלה. במובן הזה, שרת התחבורה מירי רגב לא עושה שום דבר שלא עשו לפניה שרי ושרות התחבורה מרב מיכאלי, בצלאל סמוטריץ׳, ישראל כ"ץ וכל השאר.
ההתנפלות
בהזדמנות זאת, שאנחנו בתחושה כללית של פירוק, נרכיב את ישראל מחדש במגוון של דרכים. נטפל בשאלת השוויון בנטל, נטפל בסטטוס קוו בשבת, נשחרר בתי ספר מכפיפות לתוכניות לימודים שמוכתבות מירושלים, נפתח לדיון את התמיכה בהתנחלויות, נבחן את הסיוע הכלכלי למגזרים נתמכים, ועוד ועוד. זה יהיה, בלשונם של לא מעט דוברים, ״חוזה חדש״. לא ניסיון לחזור לחוזה הישן, שעבד פחות או יותר, גם אם קרטע מדי פעם, עד לפרוץ המשבר הגדול. לא ניסיון לעצור ולהחזיר את הכוחות ל״סטטוס קוו אנטה״ בתקווה שלא ישובו להלום אלה באלה. לא הפעם. בסיבוב הזה אין דרך לפתור את הבעיה אלא בכך שנגדיל אותה. מהרפורמה המשפטית למכלול רחב של הסדרים במכלול רחב של סוגיות.
מי משתי הגישות נכונה יותר, ריאלית יותר? שאלה טובה. יש משהו מפתה בהשקטה מהירה וחזרה לשגרה. יש משהו מפתה בניצול הזדמנות כדי לנסות הסדרה מחדש של שאלות מהותיות. בדרך הראשונה הסיכוי להחרפת המתח יותר קטן, אבל הסיכון בחזרה של המתח, במשבר הבא, בסיבוב הבא, יותר גדול. בדרך השנייה, הסיכון של החרפת המתח יותר גדול, אבל אולי היא מייצרת סיכוי למניעת המשברים הבאים. האם מוטב כך או כך? זו דילמה לא פשוטה. אפשר היה לקוות, צריך היה לקוות, שמנהיגי המדינה מתחבטים בה. אלא שכרגע, נראה שאפילו את זה אינם עושים. לא ברצינות המתבקשת ברגע משברי שכזה.
השבוע השתמשנו במידע ונתונים מאתר המדד, המכון למדיניות העם היהודי, "מעריב", "הארץ".