במשך עשרות שנים נרדמנו. ישנו שנת ישרים ותמימים (שלא לומר טיפשים). לא הבנו שהחולות נודדים. שמנצלים את העובדה שאנחנו דמוקרטים וליברלים שמקדשים את הסובלנות ומכילים ברצון את כל הדעות והזרמים. לא קלטנו שהקשקושים על "חיה ותן לחיות" או "איש באמונתו יחיה" מתאימים לעולם האגדות האוטופי, ולא למציאות הקנאית והכאוטית שבה אנו חיים.
"זה בידיים שלך": ההורים והתלמידים קוראים לנתניהו להתערב במשבר מול ארגון המורים
70 שנים לחוק חינוך ממלכתי: חזרה לפרוטוקולים והדיונים הסוערים
עכשיו, תודה לאל (ולנתניהו), אנחנו מתעוררים להילחם על חיינו במקום הזה. על דמותנו. על העקרונות שעליהם הוקמה המדינה הזו. על ערכי מגילת העצמאות. על הזכות לחשוב מה שנרצה, ללבוש מה שנרצה, לאכול מה שנרצה, להתחתן עם מי שנרצה, להגדיר את עצמנו איך שנרצה. אין לנו כוונה לוותר על ישראל, המדינה היהודית־דמוקרטית שערכיה שורטטו במגילת העצמאות. נגן עליה עד טיפת דמנו (המטאפורית) האחרונה.
ברשת רץ סרטון שאורכו שש דקות, מוועידת החירום החינוכית שנערכה לאחרונה (ביוזמת דה מרקר ומשמר החינוך הממלכתי). מדובר בנאומו של רמי הוד, מנכ"ל המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון. כל ישראלי דמוקרט וליברל חייב לצפות בסרטון הזה. אגב, אם תטורגטו כמוני, אז הפרסומת שיו־טיוב תנפק לכם לפני הצפייה תהיה בדמותו של רב כלשהו, שמשכנע אתכם לתרום מיד למוסדות רבי עקיבא, כדי לעלות לגדולה.
למזלי, אני לא רוצה לעלות לגדולה. הדרישות שלי צנועות בהרבה: להמשיך לחיות ולגדל ולחנך את ילדיי במדינה שהוקמה כאן ב־1948 על ידי הציונות המקורית, הליברלית, הדמוקרטית, הסובלנית, הנאורה והלא־חרדית. היום, זה כבר לא מובן מאליו. בשש דקות נוקבות ומטלטלות, הדגים הוד את השוד שנשדדנו בעשורים האחרונים.
זה נפתח בסרטון המטלטל ההוא, שצולם לפני הבחירות האחרונות, כשאיתמר בן גביר, אז עוד לא השר לביטחון לאומי, מגיע לשבט צופי "דן" בתל אביב ומתקבל על ידי החניכים כמשיח בן דוד. "זה לא אנקדוטה או דאחקה", הסביר הוד, "רבע ממצביעי הפעם הראשונה בבחירות האחרונות הצביעו לציונות הדתית. הנוער בישראל הרבה יותר לאומני ופחות דמוקרטי מאשר בעבר".
הנתונים מדהימים: בהרצאה של הוד, הוא השווה בין דניאל, תלמיד בחינוך הממלכתי־דתי בירושלים, לבין דנה, תלמידה בחינוך הממלכתי בחולון. הם בני אותו גיל, אבל כאן מסתיים הדמיון. אצל דנה, מערכת החינוך תאסור על כל פעילות פוליטית. רק עכשיו פסל משרד החינוך פעילות משותפת עם פורום המשפחות השכולות, למשל. אצל דניאל, ערב בחירות יתקיים כנס מנהלים שבו יוריד מנכ"ל הציונות הדתית פקודות מבצע שיגייסו את המערכת כולה לטובת ניצחון בבחירות.
המורות והמורים של דנה לא ידברו איתה על שלום, למשל, כדי שלא יפטרו אותם. המורות והמורים של דניאל יטיפו לו פוליטיקה נון־סטופ, ייקחו אותו להפגנות מול ממשלת השינוי, יגייסו את בית הספר, הכיתה, מערך ההיסעים וכל מה שיכול לתרום למאבק הפוליטי־מלחמתי, בכל פעם שיש צורך לנוכחות ברחובות או מחאה.
המורות והמורים של דנה יחששו לדבר איתה על ערכי מגילת העצמאות, על סובלנות, שוויון ועוד ערכים ליברליים המצוינים במפורש בחוק חינוך ממלכתי. יש חריגים. בתל אביב והוד השרון, למשל, יש יותר סיכוי שהמורים כן ידברו על זה (בזכות תמיכת ראשי הערים הללו). בכרמיאל, בת ים, אשקלון וקריית שמונה, פחות. הרבה פחות.
אצל דניאל אין בעיה כזו. בחינוך הממלכתי־דתי ישנה מועצת חמ"ד, שומר הסף של הערכים של הציונות הדתית, שנותנת גב מוצק לכל המורים שמטיפים לערכים שאותם היא מנסחת. המועצה הזו קובעת מה נכנס לתוכנית הלימודים ומה לא, רק על פי עקרונות חמ"ד. אין רגולציה חיצונית, אין מנהלים פדגוגיים, אין קריאות לפטר מורה שסרח, כלומר הכניס דעה פוליטית כלשהי. להפך.
דנה תלמד עד שעה 1 בצהריים. דניאל עד השעה 4 אחה"צ. יש לו תוספות שאין לדנה: שעות רב, תפילה, יהדות. לא, אין לדנה שום מקבילה לזה: אין לה תוספות דמוקרטיה, סובלנות, יהדות ליברלית. אם היא רוצה תוספות כאלה, שתממן אותן. התלמיד בתיכון הממלכתי־דתי מתוקצב ב־25% יותר מהתלמיד בתיכון הממלכתי הכללי (הילדים שלנו) וב־40% יותר מהתלמיד בתיכון הממלכתי־ערבי.
המציאות ברורה: החינוך של הילדים שלנו, בזרם המרכזי, מופלה פעמיים: גם בכסף ושעות לימוד לחינוך לערכי מגילת העצמאות, וגם ביכולת של המורים לחנך לאותם ערכים, מבלי שחרב הפיטורים תאיים עליהם. מדובר במחדל היסטורי של דורות שלמים. חוק חינוך ממלכתי חוקק ב־1953 ואיחד את כל הזרמים המרכזיים לזרם אחד. זה הזרם שלנו. הוא השאיר בחוץ שני זרמים: הממלכתי־דתי והחרדי. הנחת העבודה הייתה שהזרמים
האלה יהיו מיעוט שולי לנצח, ושהחינוך הממלכתי יחנך לערכים הדמוקרט־ליברליים של מגילת העצמאות לנצח. שתי ההנחות הללו קרסו. אנחנו מסתובבים עכשיו בין עיי החורבות שנותרו מהן. הזרם החרדי והזרם הממלכתי־דתי מהווים היום כמעט מחצית (48%) ממערכת החינוך של היהודים בישראל. הם מקבלים חינוך אידיאולוגי מובהק, מוצק ובמקרים רבים קיצוני. הם כמעט לא מחנכים לערכי מגילת העצמאות. דמוקרטיה, שוויון, סובלנות, נתפסים שם כערכים שנויים במחלוקת.
ומה החינוך הממלכתי עשה בינתיים? כלום. פשט רגל. עשורים של הזנחה, תחלופה מהירה של שרים, אג'נדות סותרות ובעיקר סיפוח זוחל מבחוץ: מאות עמותות דתיות וחרד"ליות חדרו פנימה. מכיוון שבחינוך הממלכתי אין "מועצה רוחנית עליונה", לא היה מי שיגן על התלמידים שלנו מההתערבות החיצונית הזו. עמותות נגד להט"ב, נגד הפלות, שמטפחות ערכים גזעניים ולאומניים, הצליחו להסתנן ללב המערכת. כל זה קרה לאט־לאט, טיפין־טיפין, עד שהגיעה הממשלה הנוכחית.
עכשיו מדובר בשיטפון. זה כבר ממוסד, מאורגן, ממומן ומתוזמר. אורית סטרוק מקימה מנהלות שילמדו את הילדים שלנו את היהדות שלה, אבי מעוז הקים מערכת ניטור תוכניות לימוד חיצוניות, הממשלה עצמה שופכת מיליארדים על זרמי החינוך האחרים, הלא דמוקרטיים, חלקם גם לא ציוניים, וכך הגענו לאן שהגענו: מצד אחד, מערכות חינוך אידיאולוגיות, ממומנות, חדורות מטרה, פוליטיות ומיסיונריות. ממול, מערכת מדולדלת, ניטרלית, נטולת רוח לחימה או רוח מפקד, מצוידת בעיקר ברוח נכאים.
כך הפכה הציונות הדתית לאליטה פוליטית חדשה ומלוכדת, בעוד מוסדותיה הופכים לתשתית הרעיונית־רוחנית של עקרונותיה. זוהי הרוח שהביאה אלינו את ההפיכה המשטרית. זוהי רוח רוטמן, רוח סמוטריץ', רוח העוועים של בן גביר. תוסיפו לכל אלה את הטרפת האידיאולוגית של יריב לוין ואת בן הערובה של כל אלה, בנימין נתניהו, ותקבלו מה שקיבלנו.
ב־2014, בהיותו ח"כ צעיר, התראיין סמוטריץ' ואמר ש"לציבור הדתי, שפעילותו הערכית מובילה את עם ישראל כולו, מגיע לקבל תקציב חינוך מועדף". היום הוא שר האוצר. התקציב הזה כבר עבר. הוא קיים בהסכמים הקואליציוניים. אנחנו מקבלים את הדין בהכנעה ומרכינים ראש. במשך שנים התקבעה התפיסה כאילו הסטטוס קוו המקובל הוא העדפה מתמשכת של החינוך הממלכתי־דתי, מול קיפוח החינוך הממלכתי. אנחנו הרוב, הם המיעוט, צריך לעזור להם. היינו אדישים. התמקדנו בחינוך למיומנויות בשוק העבודה, שפה שנייה, הזנחנו לגמרי את החינוך לדמוקרטיה ולערכי הליבה הבסיסיים שלנו. לא האמנו שהם תחת איום. נרדמנו.
עכשיו אנחנו מתעוררים. הם העירו אותנו. הנאום ההוא של אבי מעוז, בדיוק כמו נאום הצגת ההפיכה המשטרית של יריב לוין, היו השעון המעורר. אחר כך הגיע הגל העצום והעכור של חקיקה שמרנית, חרד"לית, לאומנית (מעל 200 חוקים כאלה הוגשו עד עכשיו). כל זה עזר לנו לצאת מהסרט שחיינו בו. הבנו שמדובר בסרט אימה והוא בכלל לא סרט. הוא מציאות. הבנו שצריך לצאת ולהילחם על המובן מאליו.
על עקרונות מגילת העצמאות, על היותנו מדינה נאורה, ליברלית, דמוקרטית, שמקדשת ערכי שוויון וסובלנות. הבנו שנתנו מונופול על היהדות לכוחות הכי קיצוניים, אורתודוקסיים ושמרניים שקיימים בה. שהפקרנו את הזירה. מאות בתי ספר, מנהלים, מורים, אלפי הורים, כולם קמו בבת אחת והודיעו, עד כאן. ההפיכה המשטרית, כך גילינו, מלווה גם בהפיכה חינוכית. החינוך הממלכתי הפך לזנב, לסרח עודף שכולם מתעללים בו. ובכן, לא עוד.
את נאומו סיים רמי הוד בהמלצות לפעולה מיידית: הפסקת האפליה של החינוך הממלכתי. בניית החינוך הממלכתי־ליברלי כמגדל עוז של מצוינות ולהגן עליו מפני קעקוע מבחוץ. להפוך את ועדי ההורים מוועדות קישוט לשומרי סף. להפוך את החינוך לערכים דמוקרטיים לציפור הנפש שלנו ולעגן ולבצר אותם בהזדמנות הפוליטית הראשונה. "כי אין דמוקרטיה בלי חינוך לדמוקרטיה", אמר.
הטור המלא מתפרסם ב"מעריב סופהשבוע"